לפני הצבא עבדתי כמורה מחליפה זו העבודה הכי קשה שעבדתי בה בחיי – כולל מארחת ביוטבתה (בטיילת, שישי בערב), כולל משמרות לילה באינטרנט קפה שורץ סוטים וסתם טיפוסים ואפילו כולל "ימי מטבח" בקורס טיס (נכנסים למטבח לפני השמש, יוצאים אחריה, שוטפים סירים בגודל הדירה שהיתה לי בגאולה שנים אח"כ, סופגים השפלות מרובות מטבחים שמצחיק אותם בנות שאפשר לסנג'ר כמו בנים).
אבל מורה מחליפה היה ללא ספק השיא. זו העבודה הכי קשה שעשיתי, הכי מתישה ולא מתגמלת – זה מדהים בהתחשב בנתונים הבאים:
- עבדתי עד 4 שעות ביום
- כל 45 דקות היתה לי הפסקה
- באתי באוטו, חזרתי באוטו
- לא הייתי אמורה להעביר חומר רב
- חלק מהשיעורים היו נחמדים (הכיתות של החנונים)
הסיבה שהיה לי כ"כ קשה קשורה לחובזה שהעיפו מהאח הגדול- יש לי טעות בסיסית בציפיות שלי מבני אדם – אני מצפה לכבוד. לא חלילה על בסיס זה שהייתי גדולה מהילדים האלה (חטיבת ביניים- כבר אמרתי?) בשלוש שנים, אלא סתם ככה, כאדם. זו היתה טעות מטופשת להניח את זה.
לפחות פעם ביום צרחתי, אני, צרחתי. איבדתי את שלוותי. אני אדם די רגוע, קשה להלחיץ אותי ויותר קשה לגרום לי לאבד את שלוותי אבל בדיעבד אני מבינה שמשהו בחוסר הכבוד של הילדים האלה ערער אותי עד לרמה שצרחתי עליהם (זה כמובן היה רחוק מלעזור במשהו) זה פשוט עניין כל כך בסיסי ועמוק ביחס שלי לעולם שהופתעתי כשלראשונה פגשתי את בני הנוער האלה שאין להם כבוד לכלום. אולי זה אומר עלי משהו, עצם זה שלראשונה בחיי נתקלתי בבני אדם בלי כבוד לזולת אבל לא איכפת לי מה זה אומר עלי.
זכור לי במיוחד ילד שמן ומעצבן בכיתה ז' שפשוט קילל אותי בכיתה לקול מצהלות חבריו – בחיי שהייתי בוכה אם לא הייתי צורחת (סמיילי). הילד הזה שאלוהים יודע איך קראו לו, הוא חובזה מהאח הגדול. אתמול ראיתי אותה והבנתי את זה- סוג כזה משונה של אנשים שלא מקשיבים לכלום לרגע, שחיים בחוסר מודעות מוחלט ובעיקר שאין להם כבוד לכלום- אפילו לא לעצמם. מי מחנך אותם? איך הם יצאו ככה? ולמה הם רוקדים לי כמו לוויתנים מוחפים על המסך?
אז אני חיה בבועה, כן. איזה כיף לי שהזמן היחיד שאני נתקלת ביצור כזה הוא כשאני מדליקה טלוויזיה – אבל איך זה יכול להיות שהדברים האלה קיימים בעולם? זה ממש גורם לי לאהוב את משפחת בובליל – שם לפחות היה כבוד למשהו (האבא). אני נורא שמחה שההפקה העיפה אותה כי הקיום של דברים כאלה בעולם מפר את שלוותי – אני באמת מסרבת להאמין שיש כאלה דברים וכל עוד אני לא נתקלת בהם אני גם יכולה לקיים את הכפירה שלי ביצורים האלה.
הערות צד:
* אני רואה האח הגדול
* יש לרחוש כבוד למורים שלכם, באשר הם, זו באמת עבודה בלתי נסבלת ואני עשיתי אותה רק שלושה חודשים
שום דבר חדש 
כל מילה בסלע. קשה לי רק עם העוול שאת עושה עם החובזה. צמח חביב ולא מזיק. אפילו טעים. לא מגיע לו.
אהבתיאהבתי
אני רואה את זה (לצערי) יום יום. לפעמים נתקלים ביצורים כאלה בכיתות של הבנות שלי: ילדים שההורים שלהם דירבנו אותם כבר מהגן לגנוב מקום בתור למגלשה בלי להתחשב בילדים אחרים, הורים שתוקפים מילולית (ופיסית) מורים שהעירו לילדים המושלמים שלהם (לרוב מדובר בילדים שהטקסט הכי מסובך שיקראו אי פעם אחרי שיסימו בית ספר הוא טוקבק בן 3 שורות), והורים שנותנים דוגמא אישית לילדים כבר מגיל צעיר בהתנהגות שהחודדית מפגינה.
הכל מתחיל בבית. אני באמת מאמין בזה.
אהבתיאהבתי
הי מיכאל,
אני רוצה להאמין שאם אנווט את חיי בכיוון הנכון לא אצטרך להתקל בהם לעולם.
אתה חושב שאפשר?
אהבתיאהבתי
לעניין ה"מי חינך אותם ואיך הם יצאו ככה", אני מאמינה (ותקראי לי נאיבית אבל זאת הבועה שלי) שערך הכבוד דווקא כן נמצא שם, כמו אצל כל אדם, רק שבמקרה שלה הוא חבוי עמוק מתחת למעטה החובזי שיצרו כל החיזוקים החיוביים והשליליים שקיבלה הבחורה בחייה. אמנם כשלמדנו את הפרק הזה בתואר הראשון בפסיכולוגיה לא השתגעתי עליו, אבל אתמול זה היה ההוכחה: ההורים שלה כפי הנראה מתנהלים בצורה דומה (אם לא קיצונית יותר), והבעל שלה, בתור האדם הקרוב אליה ביותר (כנראה), מעולם לא העמיד אותה במקום.
אהבתיאהבתי
הסוד הוא להסתגר בבועה, כמה שיותר קטנה, יותר טוב
אהבתיאהבתי
מחייבים אותי לטקבק…
היי, דן-יה.
אז אני אגיד שבלי קשר לכבוד- "חיים שלמים שנהרסים" בהקשר להעפת, או ניפוי כפוי או מה שלא היה שם… זו קצת הגזמה לא?
כי, אני לא רואה האח הגדול, אין לי טלויזיה או זמן ואם יש טוררנט של זה אני בטח לא אוריד אותו… אז האם החיים שלי נהרסים? או לחליפין לא נבנים?
אגב, מעולם לא השתתפתי בגרסא של האח הגדול, האם זה אומר שאין לחיי משמעות?
אל תענו על זה. אני פוחד מהתשובה.
אהבתיאהבתי
אתה מדבר על הפקס המקסים ששלחה האמא של המפלץ להפקה?
אהבתיאהבתי
אי אפשר לחיות בבועה. בטח לא כהורים. החיים הם איזשהו מאבק, ואני לא מוכן להתעלם. זו לא צורת חיים שמאפשרת את צורת החיים שלי ולכן אני חיב להיאבק בזה ולחנך את הבנים שלי לדעת להיאבק על הערכים שלהם. יש צורות חיים ודעות שאינן כשלי אבל לא דורסות אותי כדי להגיע למטרה שלהן (למשל, רוב הסטודנטים שלי הם חובשי כיפה ימניים אבל אף אחד מהם לא יזלזל בי כמרצה או ישליך זבל על הרצפה, כהכללה גסה). פספוס דרויניסטי כמו החודדות, מפריע לי ולדרך החיים שלי. אני יכול להתעלם. אבל להתעלם זה להפסיד במאבק. והמאבק הוא על העולם של הילדים שלי, כמאמר השיר – if you tolerate this, then your children will be next/
אל תסתגרי בבועה. אל תסכימי. הם שם, החושך האנושי הזה. ואם הם לא יושתקו או יקבלו מענה כי אנחנו היינו חכמים והתעלמנו, אז הילד שלה שגדל בבית האלים והטיפש שלה יפגוש את י' שלך או ר' או ת' שלי. עבר הזמן של להיסתגר. אנחנו לביאות.
סליחה שיצא ארוך ודעתני. זה כבר כמעט פוסט משלו, רק שאני – כך מתברר – קוקיית בלוגים: מטיל את ביצי הרעיונות שלי בבלוגים של אחרים.
אהבתיאהבתי
וואי גם אני הייתי מורה מחליף כמה חודשים.
ילדים גיהנום. מורות סתומות. חשבתי ללכת ללמוד הוראה אחר כך. המחנכת שלי מהיסודי, שהייתה המנהלת איפה שהייתי מורה מחליף, השביעה אותי שאני לא אעיז לעולם להרוס לעצמי ככה את החיים.
מצד שני למדתי שם שלבוא עם חולצה עם הלוגו של סופרמן זו הדרך הכי טובה להיות המורה הכי קול בבית ספר.
אהבתיאהבתי
ישי – אני מגיבה תגובה של ילדי אינטרנט, אני מקווה שאני בוחרת באייקון הנכון –
=)
או אולי בכלל זה:
^
בכל מקרה- רוצה אומרת בעגה של אפרו אמריקאים- word.
[[דוויק- אני פשוט באתי עם שיער ורוד- איך זה?]]
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהייתה השנה ציפייה של ההפקה וגם של הצופים לנסות ולשחזר את התופעה הבובלילית מהעונה הקודמת. אני בעיקר מרגישה שעם משפחת בובליל יש קהל שיכול להזדהות, הם באמת מייצגים משהו. יש כאלה שיגידו שהם מייצגים את הישראלי המצוי, ויש כאלה שיגידו שהם מייצגים את הפריפרייה, אבל זה ממש לא משנה. מה שמשנה זה שהייתה קבוצה מאוד גדולה של אנשים שהרגישה תמיד "בצד שלהם". האכזבה הגדולה היא שהחודדות פשוט לא הצליחו ליצור תחושת הזדהות. אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להזדהות עם מה שהם מייצגים. ברור שיש צופים שהצביעו עבורם, אבל זה לא מתוך הזדהות לדעתי. זה פשוט הכניס קצת צבע. צבע נוראי, שגרם למבוכה, לגועל, עד כמעט להעביר ערוץ.
בסופו של דבר, אני גם, מאוד מרוצה מההדחה. אני כנראה לא אעביר ערוץ יותר 🙂
אהבתיאהבתי
לא מזלזל בנכונות להשפיע, לחנך, להתוות דרך (גם לתלמידים בכיתה ז'). מצד שני, רוצה לספק קצת תובנות על החויה שאת מתארת דווקא מהצד השני (כן, כן, למדתי בחטיבה בה שימשת כמורה מחליפה) –
את מציינת את הבדל שלוש השנים כמשהו שהיה אמור להקנות לך כבוד, אבל דווקא השלוש שנים האלו גרמו לתחושה קשה של, בהיעדר מילה מכובדת יותר, תפיסת תחת.
קצת כמו שבטירונות, היה קצת בלתי נתפס שמישהו שגדול ממך בחודשיים מתזז אותך ומצפה ממך לכניעה מוחלטת, גם כאן היה קצת מתסכל (לא בטוח שזאת המילה) לחוות ניסיון לחינוך והוראה ממישהי שעדיין עושה בגרויות ומנסה לשדר תחושה של "אני המבוגר האחראי".
הדבר השני שאני זוכר הוא שניסית ללמד אותנו על פרויד ועל יונג. דבר שהוא בהחלט מבורך ויפה, אבל ממש לא לתלמידים בכיתה ז' (שאם אני זוכר נכון, היו אמורים ללמוד לשון בשעות האלה).
בניגוד לחויה שלך, אני לא זוכר צעקות או צרחות (מצידך עלינו או מצידנו עליך), אבל כן זכור לי חוסר תקשורת משווע. אם בוחנים את שני הצדדים באובייקטיביות, נראה לי שלא קשה להבין למה שררה חוסר הבנה כזאת. מ
צידך, היינו חבורה של פרחחים חצופים שלא מתעניינים בדבר. מצידנו, היית סוג של שוטרת שניסתה לגרום לנו להבין עד כמה אנחנו לא יודעים שום דבר מהחיים שלנו (הצדק היה איתך, דרך אגב, אבל זה עדין היה מבאס).
נ.ב. נראה לי שהילד השמן בכלא. הידד לקארמה.
אהבתיאהבתי
הי סוקי!
אם תקרא שוב תראה שאני דוקא לא ציפית לכבוד על בסיס שלוש השנים המפרידות ביננו, למעשה, אם נדייק, כל ציפיותיי היו של כבוד בסיסי לזולת באשר הוא אדם.
נראה לי שאם ניסיתי לדבר איתך על פרויד, זה רק היה בגלל שהיית בכיתה שאפשר לדבר איתה. לשמחתי ברוב השיעורים המורות לא השאירו לי חומר ויכולתי לעשות מה שבא לי.
והדבר העיקרי- אני מורה גרועה. אח שלי (למדת אצל אח שלי?) היה מורה טוב- מורה מחליף- אבל מורה טוב. אמא שלי- היא מורה מדהימה ותלמידים שלה עדיין מתקשרים אליה לפעמים. אני הייתי קקי של מורה- לא טוענת אחרת ולכן לא חזרתי להתעסק במקצוע הזה מעולם. (אני אגב מדריכה מעולה והעברתי שעות של שיעורים מקצועיים למבוגרים).
לא צרחתי כל הזמן, עצם העובדה שיצא לי לצרוח היתה מזעזעת בעיניי.
וגם- מקוה שלא השארתי צלקות.
יום נעים.
אהבתיאהבתי
עלית עליי, הייתי בכיתה של החנונים 🙂
אכן למדתי אצל אח שלך. הוא החזיק מעמד בתפקיד יותר זמן, אבל אני חושב שגם לו עשינו חיים לא קלים, אם זה מעודד או מנחם.
נראה לי שנסכם בכך שכיתה ז' זה זוועה של דבר, גם ללמד בה וגם ללמוד באחת כזאת.
אהבתיאהבתי
איזה כיף זה הליקופטר!
ואחרי שסגרנו את הנושא הנ"ל, אני חושב שההתרשמות העיקרית מהאינטראקציה עם חודדה היא ההקלה שלה בסוף כשהציבו לה גבול ברור. אחר כך זה כבר יחזור לדפוסים הרגילים, ביחוד בבית שבו המסר לילדה הוא שגם אחרים קילל ורק אלה נטפלים.
חבל שלי לא היתה מורה מחליפה שניסתה ללמד אותי על פרויד ועל יונג. אם כי למורה לפילוסופיה (אקספרימנט מבורך של בית הספר) עשינו חיים מאוד מאוד לא קלים, והיינו כבר בכיתה ט'.
אהבתיאהבתי
ממש לא נכון להגיד שלחודדות ודומיהם אין כבוד- יש להם המון, המון כבוד ובכמויות בלתי נתפסות- לעצמם. הם רגישים לכבוד שלהם במידה כזאת שהם ישחטו כל מי שרק נדמה להם שפגע בו באיזה צורה. יש להם גם כבוד לרכוש שלהם: הסתכלת עם החברה שלו? דינך סכין בגב. הסתכלת עליו? עוד יותר גרוע.
אהבתיאהבתי
לא ראיתי את האח הגדול בעונה הזו או בשום עונה אחרת – אבל מה שכתבת פה בהחלט יכול לעורר אצלי הזדהות:
עבדתי משמרות כפולות במלצרות בחברת כח אדם, עבדתי בהתקנת תעלות אוורור במפעלים, עבדתי במלכ"ר בשכר שנמוך מהמינימום, עבדתי בהייטק שעות לא הגיוניות.
אבל רק מעבודה אחת פרשתי ביוזמתי אחרי יום אחד בלבד: מורה מחליף בבי"ס באשדוד – וזה למרות שקיבלתי שם יותר משקל על כל דקה שבא אני נמצא בכיתה בפועל (שכר בלי תחרות לבוגר בי"ס חסר נסיון).
אז אחרי הקריאה הזו אני מניח שאני אפילו לא צריך לראות שום דבר בשביל להבין מהי תופעת החודדה. מסתבר שכבר יצא לי להתקל בכאלו ולסמפט את מה שכתבת – והפארודיה שעושים בארץ נהדרת עם ליטל מעתוק היא כלום לעומת המצב במציאות.
אהבתיאהבתי