ספר לי עוד על ההזדהות שלך עם מאבק השחורים בארה״ב

פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.

העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.

אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!

(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן
 

https://embed.tidal.com/tidal-embed.js

(לוקח לו שניה להפציע בעמוד והוא ממש שווה את זה, כל כך שווה שכתבתי פוסט בבלוג, שזה כידוע דבר שאפחד כבר לא עושה אף פעם)

יאיר, ברוך הבא.

ראשית: עזר ויזואלי.

היום אתה מתחיל כיתה אלף ועוד כמה חודשים תוכל לקרוא את הפוסט הזה בעצמך, זה בטח יעזור לך להבין למה אני כל כך מתרגשת מכל העניין הזה… בשבילי זה לא זה שגדלת, זה בכלל לא התרגשות כזו מהסוג של “אני לא מאמינה הוא רק אתמול נולד” – בשבילי כיתה אלף היא סימן שאתה מצטרף אלינו, לעולם הלומדים והסקרנים.

שירי פעם אמרה לי שיש שלושה דברים שנורא מסמלים עצמאות בחייו של ילד: כשהוא לומד לשחות, לרכוב על אופניים ולקרוא. אז אתה שוחה ואני לא מפסיקה לעוף עליך, על העצמאות שגידלת (לגמרי לבד, יא עקשן אחד) במים.
אבל לקרוא יאירי, לקרוא וללמוד דברים חדשים זה עולם אחר לגמרי…
אני ממש מקנאה בך על כל הספרים הטובים שעוד לא קראת, על כל ההרפתקאות שתצא אליהן, על כל הפיסות המטורפות של הידע שנמצאות סביבך, כתובות באותיות, מצויירות בציורים. על כל התשובות. על כל הכתבות המייגעות בכל אתרי הספורט על כל אחד מהשחקנים המשונים בקבוצות הכדורגל שאתה אוהד. בעיקר אני מתפוצצת מלדמיין מה כל הידע החדש הזה יעשה בתוך הראש המיוחד הזה שלך, כמה מחשבות מטורפות ומקוריות יוולדו לך, כמה רעיונות, כמה שאלות חדשות…

איזה כיף זה, לקום כל בוקר ולחשוף עוד קצת ידע, ללמוד דבר חדש, להבין משהו, להמציא משהו. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, גם היום, זה הדלק שלי. אני מאחלת לך שבית הספר יאכיל את מפלצת הסקרנות שלך כמו שהוא האכיל את שלי.

אני אוהבת אותך יאירי, ברוך הבא לעולם שלנו.

הסיפור על איך ראיתי מיוזיקל בלונדון עם האבא המת שלי

נכון יש את הדיבור הזה של הקלאברים וההומואים של “עולה לי”? כשהסם הממריץ האופנתי מתחיל לתפוס ולשנות את התודעה? אז קובי התחיל “לעלות לי” בשדה. שזה די הגיוני, כי תכלס – המקום הכי הגיוני לקובי לעלות בו זה בסביבה של מטוסים וכזה. אולי אם הייתי טסה יותר הייתה לי דה-סנסיטיזציה לדבר הזה אבל מה לעשות, אני לא.

אפשר להגיד שמרגע שנהיה ריח של תשרי באוויר התיישב לי קובי בפינת המוח או בזווית העין. התיישב על המדרגות עם שתי קערות וערימה של רימונים והתחיל לפרוט אותם לארוחה של ערב ראש השנה. כל עוד הוא ישב שם בצד הצלחתי להתמודד עם זה. אבל הקובי של השדה היה כבר ממש מוחשי והתחיל לטפס לו מעדנות לתוך המודע.

כשארזתי הוא אמר לי “תרופות מרשם תיקחי עלייך”, כשהגעתי לשדה הוא היה לי בזווית העין כל הזמן עם הבגדים של העבודה, ובמטוס בכלל… ואם הוא היה קורא את זה הוא היה “מקיא קצת בפה” (חבל שהוא לא הכיר את הביטוי הזה כי זה היה מצחיק אותו), כי אם יש דבר שקובי שונא זה טייסים טיפוסיים וילדים של טייסים טיפוסיים. כשהיינו ילדים אסרו עלינו להגיד שהוא טייס כי זה נחשב להשוויץ, וכששאלו אותנו מה אבא עושה היינו אומרים תמיד “עובד בחברת תעופה”. כשגדלתי הפסקתי להסתיר את זה והצלחתי להצחיק את אחי עם “אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים”, שהפך אפילו יותר מצחיק אחרי שהוא מת.
בקיצור, אני יוצאת כאן הכי בת של טייס, אז הקובי שבראש שלי מוסר לי בתגובה “איכס”.

אחר כך היו מלא דברים לעשות ונסיעות ארוכות ויצא שדיברתי די הרבה על קובי, וכשהצלחתי להתאפק מלדבר עליו (סליחה אבי) המשכתי לחוש אותו. טיפסנו יחד אחרי הכנס לקרון הראשון של ה-DLR כדי לראות קדימה וברור שישבנו בלמעלה של האוטובוס. וכשהגעתי למלון ראיתי את קובי ואיילה הצעירים הולכים פה בלונדון הזאתי של הקולג’ים והמוזיאוני מדע. בקיצור, הבנתם – הרוח של אבי המת רדפה אחריי ולא הרפתה, כי ככה זה קובי – חופר, לא מרפה. מסתבר שגם הזיכרון שלו נודניק בלתי נלאה ומצחיק ומציק וחרדתי (“תבדקי עוד פעם שאנחנו לכיוון הנכון שלא נצטרך אחר כך לחזור”).

ואז נכנסתי לתיאטרון, כולי עם טקס בישבן, ושמחתי וישבתי וחיכיתי וקראתי את החדש של גרוסמן (קובי בינתיים בראש שלי: “מאיר שלו יכול להריח לו בתחת! איזה גאון הגרוסמן הזה”), ואז התחיל המחזמר ובערך עשר דקות פנימה לתוך ההופעה התחלתי לבכות (בלי סאונד, אבל עם דמעות ממש רבות) ונורא צחקתי תוך כדי ובכיתי והרגשתי כמו מופרעת אבל זרמתי עם זה תוך כדי שאני שותה סודה ואוכלת שוקולד מנטה מובחר.
ובאמת שהיה מוצלח באופן בלתי הגיוני, והגרמנים לצדי הסתכלו עליי כאילו אני קצת מופרעת, אולי הם חשבו שאני מורמונית לשעבר.

ואחרי שנגמר המחזמר יצאתי ופגשתי את אביב ואמרתי לה שאני חושבת שקובי ניצל את הפעם הראשונה שהמוח שלי היה פנוי מהכל כדי להתגנב פנימה ולגנוב את כל הפוקוס שלי. כי תכלס, לא קורה הרבה שהמוח שלי כולו פנוי רק לזה, ועוד לכמה שעות.

אז יצא שראיתי מיוזיקל עם אבא שלי (“זה שיר היסטרי!”) אפילו שהוא כבר מת ממש מזמן אינעל אביו.

 

סקר יוהרה, שתפו איתי פעולה!

בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחר מאנשים שונים שהכרתי להם שירים שהם אהבו. זה עשה אותי ממש שמחה. זה משונה. אבל כן, ממש דילגתי דילוג פנימי של אושר על זה.
אז תעשו לי טובה, שמחו אותי עם הסקר האידיוטי הזה, טוב?

אני בתמורה אכין שני מיקסטייפים – אחד של שירים שאנשים שמחו בהם אחד של שירים שאתם חושבים שאשמח בהם.
אני בתמונה: עם אוזניות, חושבת על שיר בשבילך, צילום אילוסטרציה.

 
>
 

לפתח הר הגעש או למה אני נשארת כאן?

 

הייתי רוצה שתסבירו לי למה אני נשארת כאן.

הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפירוש כתוב בעיתונים – שוב תהיה מלחמה או התפרצות געשית מטאפורית אחרת. שוב יפלו לי חומות ההדחקה ואזכר בכיבוש או ששוב כל מיני אנשים יספרו לי שאני בוגדת ושצריך לשלוח אותי למות בכל מיני דרכים יצירתיות שוב יהיו מחאות עוצמתיות שיובילו לתקווה שתתנפץ. אם רק הייתי יכולה להפסיק לקוות ליום שעוד יבוא שבו ההר ישקוט מזעפו.

עד מתי הלב שלי יצליח לעמוד בכל זה?

אני מתייחסת לפטריוטיות המשונה הזו שלי כמו אל חטוטרת, הלוואי שלא היה לי אותה, הלוואי שהיה ניתוח להסרת אהבת המולדת. אני, לצערי, אוהבת את ישראל. וכך נראה שלעולם כבר לא אוכל סופסוף לחיות בשקט אחת ולתמיד.

***

ואני שונאת אתכם. כן אני מסתכלת עליכם. על כל אותם האנשים שאומרים לי שלהיות עצובה על מות האויב מעיד על חוסר נאמנות למולדת. אני שונאת אתכם כשאתם משתיקים אותי ואומרים “אבל החיילים שלנו מתים בהגנה עלייך”. הלוואי שלא היה לי איכפת. הלוואי. אבל הילדים המתים שלהם והילדים המתים שלנו (אלה שמחופשים לחיילים) קורעים לי את הלב. כמו כן, בפרפראזה על מילותיו של ניצן הורוביץ – אין לכם מונופול על אהבת המדינה והארץ. ואם אנחנו כבר דנים בזה, אז תחזירו לי את הדגל כי הוא גם שלי.

***

 

אבי עליו השלום היה אומר

או

דברים שקובי (אבא שלי) אמר לי פעם ואני זוכרת תמיד

/shit my dad said

“את, יכולת לוותר על איזה כמה איי-קיואים בשביל להיות יותר יפה”

מתישהו בשנות העשרים לחיי, הוא הנפיק את הפנינה הזו. רק מי שמכיר אותו ממש יודע שאין בה שמץ של שוביניזם, שהרי בדרכו המשונה הוא היה הפמיניסט הכי גדול שהכרתי. רק מי שמכיר אותי ממש יכול להבין עד כמה זה הצחיק את שנינו. הוא אמר את זה משנאת המן, לא מאהבת מרדכי. רוצה לומר: אמר את זה כי תמיד חשב שאני חכמה מספיק.

“תנהגי בזהירות, יום שישי היום, כל המופרעים יוצאים לכבישים”

תמיד עניתי לזה ב”היום דוקא בא לי לנהוג בפזיזות ורשלנות” והיום בכל יום שישי כשדנה ואני יוצאות מאיפושהו ביום שישי בערב, מי שלא נוהגת דואגת להזכיר לשניה ש”יום שישי היום, צריך להזהר”

“זו טעות לעשות ילדים, אחרי זה אתה מת והם נשארים לבד”

כשדנה היתה בהריון ואני הייתי רגע לפני שלושים ניהלנו את השיחה הזו. היא עולה בזכרוני כל הזמן. “אם לא אמא שלך, לא הייתי רוצה שיהיו לי ילדים”. וכששאלתי אותו עלי, במובן, הלו! אני פה ומוצלחת למדי, אתה עדיין חושב ככה? אז הוא ענה בלי להסס (כי ככה זה קובי) שכן, שהוא עדיין חושב שמוטב היה לא לעשות ילדים. כי אז אתה מת להם והם נשארים לבד. אז קובי, הלכת די רחוק כדי להוכיח את הנקודה שלך. ניצחת. עכשיו די עם הבדיחה הגרועה הזו. אתה מוזמן לשוב.

“יום אחד אני אמות ואת תתחרטי שסיננת אותי כל הזמן”

אני כל הזמן מסננת, אני שונאת שיחות טלפון והן מעצבנות אותי, אז אני מסננת. כל פעם כשלא הייתי עונה הוא היה אומר לי אח”כ – אני אמות ואת תבואי לקבר שלי ותתחרטי על כל הפעמים שסיננת אותי. ואני, כמובן, הייתי עונה ב”אל תדאג, גם לקבר שלך אני לא אבוא”. אבל תכלס, גם בדיעבד הייתי מסננת. פחחחחחחח

“אני אגלה לכם רק אם תסכימו מראש”

בכל שנה לקראת וביומולדת שלו (ארבעה במרץ, היום) קובי אמר לנו: אני יודע מה אני רוצה למתנת יומולדת, אבל אתם חייבים להסכים מראש לפני שאתם יודעים מה זה. אסף ואני תמיד לעגנו לו, שפה אין אולטימטום, זה לא המו”מ עם הפלסטינים וישחנק עם התנאים שלו. אז הנה, היום הוא היה אמור להיות בן 63 ואנחנו עדיין לא יודעים מה אותה מתנה מסתורית שהוא התעקש לא לחלוק איתנו.
הימור שלי: טורניר מדרכות (לקרוא במלעיל דמלעיל) .

 

ובמילות הגשש (מצוטט ברשלנות מהזכרון שלי ומשם גם הכותרת):

אתה זוכר מה אבינו עליו השלום היה אומר?
מאיפה שאני אזכור?
נו לפני שמת…
מה אני זוכר, שבועים לא סתם את הפה!
(בסוף זה נגמר ב”המוציא דבר קללה מפיו, אינעל אבי אבי אביו”)

 

אז קובי, אינעל אביך, יומולדת שמח.

 

איך נראה הטלפון שלי – אנדרואיד – נקסוס 4

(פוסט תגובה לזה של חנן כהן)

גילוי נאות וחשוב, אני עובדת בהכל.אני ואנחנו עוסקים ימים כלילות בלפתח את הדבר הכי טוב שקרה לסמארפונים מאז המצאת הסמארטפונים.
עם זאת: הסיבה שהלכתי לעבוד שם היא כי המוצר הגניב אותי עוד מראש ואני חושבת באמת ובתמים שמרגע שניסית את הלאנצ’ר שלנו, אי אפשר לחזור אחורה.
הוא משנה את החיים עם הטלפון בצורה כל כך מוחלטת ומעלה את רף הציפיות מהטלפון באופן כל כך מובהק שבאמת שאי אפשר לחזור אח”כ לממשק ה(בואו נודה על האמת) די מבאס שאיתו נולד האנדרואיד.

אז ככה נראה מסך הבית שלי:

אנדרואיד, מסך בית, הכל אני

הגדרת הצרכים שלי מהטלפון, לא לפי חשיבות:

  • חברתיות: פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, פורסקוור וכו
  • תקשורת: ג’ימייל, וואטסאפ, הודעות טקסט, טלפונים
  • להעביר זמן: בלוגים של טכנולוגיה, משחקים מזמנים
  • להעביר את הזמן של יאיר: משחקים
  • לענות ממש מהר על שאלות
  • כל מיני דברים יותר חד פעמיים: להזמין מונית, לשמוע רדיו, דברים של עבודה, בנק, קופ”ח וכיוב

וככה הטלפון שלי עושה את זה:

  1. זה הרכיב הכי חשוב בטלפון שלי, אני משתמשת בו כדי למצוא כל דבר שלא על הדסקטופ כל דבר שבאינטרנט, למשל: למצוא קונטקט של מישהו, אפליקציה שמותקנת לי, שיר שבא לי לשמוע או “מי שיחק בסרט ההוא עם נו איך קוראים לו”
  2. קודם זה היה שעון! אה-הא! אז הו שורה של אפליקציות שמתעדכנת כל הזמן במהלך היום לפי דפוסי השימוש שלי, בבוקר יש שם את פורקסקוור טוויטר רדיו Mashable ובלילה אם במקרה אני יוצאת יש שם את גט טקסי ווואטסאפ אינסטגרם וכאלה
  3. שתי תיקיות שנוצרו מאליהן, הימנית היא התיקיה של יאיר, יש שם אוטומטית את כל המשחיקם שהוא מוריד לטלפון שלי (וגם המון משחקים חינמיים מהרשת, אבל לשם הוא עוד לא הגיע) ותיקיה שאני בודקת עכשיו שהיא תיקיית משעמם לי
  4. אנשי קשר חשובים- כל אחד ופונקצייתו, שירי ומורי הולכות ישר לוואטסאפ למשל, השאר הן קונטקטים לכל דבר

עוד במסכי הבית שלי:

  • בגלילה שמאלה  – את היומן שלי
  • בגלילה ימינה –  שני ווידג’טים

הנה הווידג’טים (יישומונים, אגב) והנה תיקיית המשחקים של יאיר:

משחקים גאלור

 

אחרית דבר והערות נוספות:

  • אין לי זמן להעמיק
  • יש לי נקסוס 4 עם אנדרואיד 4.3
  • יש לי שלושה מסכי בית
  • תמונת רקע של הטארדיס
  • אני יודעת שאין כרגע Everything.me לישראלים, אני מבטיחה שזה ישתנה ממש בקרוב כשנשיק פורמלית בעברית