לסביות, האח הגדול ואני.

*אני יודעת שאתם לא רואים האח הגדול, אבל תנו לי לספר לכם שאיזה מישהו מז’אנר “ליהקנו בהמה כדי שיהיה רעש” דיבר נורא לא יפה אל הלסבית (אחת משתיים) ואמר כל מיני דברים שבאמת לא בא לי לחזור עליהם וההפקה החליטה להעיף אותו.*

יש לי מה להגיד בנושא

לסביות – לא לעולם חוסן

למרות שהלסביות בבית האח ממש לא מייצגות *אותי* בדבר מלבד היותנו כולנו לסביות אני ממש שמחה שהנושא הזה עלה לדיון כי בעולם הקטן שבו אני מתנהלת ובכל 16 השנים שאני Practicing Lesbianism לא היתה פעם אחת שמישהו השתמש בהיותי לסבית כדי לפגוע בי. רובנו חיות במין תחושה כזו שאנחנו מתחת לרדאר, ההומואים חוטפים די הרבה אש והטראנסים – עליהם בכלל אין מה לדבר, אבל לסביות? תשאלו כל גבר ברחוב והוא יגיד לכם כמה זה נהדר בעיניו (יופמיזם למחרמן אותו) וכל אישה מיד תשלוף את החוויה הלסבית שהיתה לה עם חברה בגיל ההתבגרות. אנחנו ה”נורמליות”, או הדבר שהכי דומה למודל הסטרייטי. אנחנו לא מאיימות על אף אחד, אנחנו מתרבות יחסית בקלות ובאופן כללי – אנחנו לא מאיימות על הסדר הטוב וכולם אוהבים אותנו מאוד, נכון?

אז לא.

אתמול כשראיתי את המעט שהראו בתוכנית מדברי הבהמה הגסה ההוא הבנתי שהבועה המתוקה שלי היא בועה ושהנראות (בשורוק) והמיקום הגיאוגרפי (רמת גן) מאפשרים לי להשאר בה אבל המדינה מלאה בבהמות כאלה שרק מורידים להם את המחסום מהפה והם מתחילים לנבוח רפש לכל עבר וזה בלי להזכיר בכלל את אנסטסיה מיכאלי.

אז לסביות יקרות, גם אצלנו לא הכל טוב. עדיין. וטוב שיש בהמה תורנית שתזכיר לנו את זה.

 

זו היתה יכולה להיות לסביות אבל זו ג'סטין ביבר (תמונת אילוסטרציה)

ופתאום נזכרתי שהאח הגדול כבר ניפץ לי פעם את הבועה.

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.

איך לאמץ ילד – מדריך ללסביות

עדכון, אוגוסט 2015: יש דבר כזה צו הורות. זה במקום צו אימוץ ויש לו יתרונות רבים. זה שהכי הרשים אותי הוא שאין הבדל מעמדות בין המאמצת לביולוגית. רוצות לשמוע על זה עוד? בבקשה! פוסט מאיר עיניים בנושא באתר בת-קול.


** אני לא מבינה כלום באימוצים שלא בדיוק מהסוג הזה (אמא אחת ביולוגית, תורם זרע אנונימי, אימוץ קטין בהסכמת אימו, השנייה בת זוג)  והמדריך הזה מוגש כשירות לציבור (הלסביות, כנראה)  מתוך כוונה לחסוך בין היתר כמה שקלים על עו”ד שאין בו צורך בתהליך משפטי פשוט כזה**

כללי

אתחיל מהמדריך הפשוט והכרונולוגי, הארות והערות יוצגו בפירוט אחריו. צריך:

  1. להגיש בקשה לאימוץ קטין לבית המשפט לענייני משפחה המקומי
  2. לחכות שנה שלמה בסבלנות
  3. בתום השנה להתקשר לשירות למען הילד ולשאול אם כבר מונתה עו”ס
  4. להפגש עם העו”ס עם הילד ובלעדיו
  5. להמתין לכתיבת המלצתה של העו”ס
  6. לקבל צו אימוץ בדואר

1. הגשת בקשה לביהמ”ש

אז לנוחותכן אני מצרפת כאן נוסח סטנדרטי שעבד כבר לנו ולחברות שמהן קיבלנו את הנוסח:

סימנתי את החלקים שעליכן למלא בסוגריים משולשים <> אבל תקראו הכל, שלא יהיו בלבולים.

הערות:

ממש לא צריך עו”ד שתייצג אתכן, כל שצריך הוא למלא את הטופס, להדפיסו בארבעה עותקים ולגשת עם תעודות הזהות של שתיכן לעו”ד שרק יאשר בחתימתו שאתן אכן אתן (ר’ החלק במסמך המצ”ב שבו יש “אני מאשר בחתימתי”).

שימו לב כשאתן ממלאות את הבקשה לאימוץ שאתן נשארות עקביות עם הביולוגית והמאמצת, זה יכול להתבלבל די בקלות.

אחרי שיש לכן את הבקשה חתומה על ידיכן ומאושרת ע”י עו”ד יש לקחת אותה לבית המשפט לענייני משפחה (שלנו נמצא בבן-גוריון פינת ז’בוטינסקי, קומה חמש למי ששואל) ולהגיש במזכירות בית המשפט. יש להצטייד בכרטיס אשראי שכן פתיחת התיק (שהיא בעצם הגשת הבקשה) עולה 537 שקלים (נכון להיום).

אל תשכחו לצאת משם עם עותק שלכן (אנחנו הדפסנו וחתמנו על חמישה עותקים אבל צריך רק ארבעה) ועליו אישור “נתקבל” וכן עם אישור לפתיחת תיק שמכיל בין היתר את מספר התיק שלכן (תזדקקו לו עוד שנה).

2+3. לחכות שנה בסבלנות ואז להתקשר

אז יש נוהל כזה, חלק קוראים לזה “התקררות”, חלק אומרים שזה בגלל העומס על העו”סיות. בכל מקרה, הבקשה שלכן תתקרר שנה, אין טעם להתקשר לפני, סתם יגידו לכן שעוד לא חלפה שנה.

(אלא אם כמובן יש לכן דודה שעובדת במשרד הפנים או במועצה לשלום הילד או שזה אימוץ שני ואז אפשר להגיש בקשה לקיצור תקופת ההמתנה באמצעות מכתב לחנה בן ארי מנהלת השירות למען הילד)

אחרי שחולפת השנה הגיעה השעה להתקשר לשירות למען הילד שבו מנוהלת בקשתכן ולברר האם מונתה לכן כבר עו”סית (או עו”ס, אני נתקלתי רק בנשים).

זכרו 1: לעו”סיות האלה שמקבלות מעט מדי כסף ועובדות יותר מדי שעות יש דברים חשובים פי מיליון מלקדם את ענייניו של הילד המאושר שלכן ששתי נשים אוהבות אותו על בסיס יומיומי, היו סבלניות

זכרו 2: אז מה? אני רוצה כבר לאמץ אותו ונשבר לי להיות אחרונה בתור כל הזמן

העו”סית שלנו היתה מקסימה, גם זו שפגשנו אח”כ בבית המשפט היתה מקסימה אדיבה ונחמדה. ניכר שהן שם עם תחושת שליחות אמיתית. אממה: זמן אין להן וכן, אנחנו בתחתית סדר העדיפויות. זוגתי ואני הקמנו מארבים טלפוניים כדי ללכוד אותה ובהיותנו מנומסות ופאסיביות מטבענו התהליך של אימוץ יאיר לקח (הכל כולל הכל) שנתיים וחצי בעוד חברות אחרות ואסרטיביות שלנו תקתקו הכל בשנה וחצי.

4+5. פגישות עם העו”ס + כתיבת המלצה

כמו שכבר אמרתי, מדובר בנשים (שוב סליחה, אני משערת שיש גם גברים) מקסימות שאין להן שום רצון מלבד טובתו של הילד. אני מניחה שכשתיפגשו עם העו”ס תבינו כמה אתן סבבה. אני (כמובן) הייתי לחוצה מאוד לקראת הפגישה בתור המאמצת ואפילו סידרתי את הבית לקראתה (והייתי בחודש שמיני).

בפגישה (או הפגישות, זה תלוי בעו”ס, בזמנה הפנוי ובהחלטתה, לא קריטי) היא תשאל אתכן מלא שאלות וסביר שתתנהל שיחה נעימה באופן כללי.

אחרי שהעו”ס החליטה שדי לה (אני מאמינה שזה לוקח בין פגישה אחת לשלוש) היא תכתוב את המלצתה – שנקראת בשפה המקצועית תסקיר – ותעביר לביהמ”ש.

המשפחה שלנו, מותר לי להשוויץ

כנראה בגלל העדר הלחץ במקרה שלנו (אמרתי שאנחנו פאסיביות ושנולד לנו ילד נוסף בזמן הזה?) לקח תשעה חודשים בערך מהרגע שהיא החליטה שאני אכן מתפקדת כאמא שלו ועד שנסגר כל העניין, בין היתר בגלל ש”בתקופתנו” הענקת האישור לאימוץ נעשה בדיון בבית המשפט בנוכחות שופטת, ההורים והעו”ס. לשמחתי נמסר לי ע”י העו”ס שהיתה איתנו בבית המשפט שאנחנו למעשה זוג הלסביות האחרון אי פעם שיצטרך להגיע לבית משפט (נשמע רומנטי… בסך הכל הם הבינו שזה בזבוז זמן להביא תיקים כאלה לביהמ”ש) ומעכשיו זה יקרה ככה:

6. קבלת צו אימוץ בדואר

אז מעכשיו (ככה הצלחתי להבין מהעובדת הסוציאלית) המעורבות שלכן בתהליך תגמר בשלב הקודם, לא צריך בית משפט ולא כלום. אתן יושבות בבית ומדי פעם מתקשרות לעו”ס לשאול אותה מה העניינים ובסוף מגיע אליכן בדורא נייר קטן חביב ומרגש שעונה לשם “צו אימוץ”.

עם צו האימוץ הזה שתיכן על תעודות הזהות שלכן מגיעות לסניף משרד הפנים המקומי ומוסיפות את הילד לת”ז של המאמצת.

את השלב הזה עוד לא עשיתי (מתכננת עוד השבוע) אבל חברה מוסרת שהפקידות לא מתות על זה, הן טוענות שהן לא יודעות לעשות את זה וחלקן אפילו צודקות. בכל מקרה, כנראה שבכל סניף תמצא האחת שכן יודעת לעשות את זה והיא זו שתמלא עבורכן את הטופס. את הספח המעודכן תקבלו בדואר.

הנה, ככה נראה צו אימוץ:

צו אימוץ

ואם בעולם הזה יש מישהי שזה מעניין אותה – אז הנה גם הפרוטוקול המלא של בית המשפט, כולל הפנינה האהובה עלי: “התסקיר מדבר על קטין פיקח ונבון, עצמאי ומפותח לגילו הקשור אל שתי הנשים בחייו”.

 

ובכן, מזל טוב לי ותודה לטל ואביטל (דומני) שיצרו את התקדים לפני שנים.

 


2013
** עדכונים: התהליך עודכן, עכשיו הוא קצר בהרבה. לדעתי הורידו את הדיון בבית המשפט. כמו כן – ילד שני – לא נצרכנו לעו”ס.

 

מיקסטייפ חדש – אם נקשיב לו, הוא יבוא

http://player.soundcloud.com/player.swf?url=http%3A%2F%2Fapi.soundcloud.com%2Ftracks%2F7789457&show_comments=true&auto_play=false&color=0529ff Wintermix by danjas

הגשם לא  בא, קצת טיזינג – זה כל מה שקיבלנו בינתיים. אבל במילותיה של אמא אווזה (ובראש שלי לפחות, ללחן של אביתר בנאי) “עכשיו רק חסר שיבוא החתן”. בכלל לפי כל תיאוריות הסוד השונות אפשר לשים פודרה לקנות שמלת כלולות או לבנות מגרש בייסבול עצום (כל אחד והמטאפורה שעובדת לו) בסוף לא תהיה לו ברירה, הוא יבוא.

אז החלטתי לעשות מיקסטייפ שכיף לשמוע כשגשום, הכל ישראלי, חלק באנגלית וכנראה שאף אחד לא יאהב את כל השירים כאן והם לא שירים שעוסקים בהכרח בגשם או בחורף, הם בעיקר שירים שעובדים אחד עם השני בסאונד בסולם בסטייט אוף מיינד ושעובדים בשבילי כשהם ביחד.

אה, עוד משהו, אני יודעת שנהוג לפרסם את רשימת השירים במיקסטייפ, אבל ברוח המיקסטייפים שהיינו עושים פעם – בא לי דוקא לא לפרסם אותה. כלומר, היא כאן, אבל מתחבאת בסגנון פורומים של איי או אל שנת 1999.

הנה, היא פה. http://dan-ya.com/mixtapes/wintermix.txt

ובכל זאת, יש כאן רם אוריון ובאפאלוז ופורטיסחרוף, יש חוה יש נציגות ירושלמית.

אפשר גם להוריד כקובץ מפישלוש מהסאונדקלאוד שלמעלה. והפעם, כיון שזה המיקסטייפ הרציני הראשון שאני עושה (רציני: כזה שהשירים מחוברים זה לזה, ראשון: אם לא סופרים את מאות הקסטות של ילדותי) אשמח לפידבק כאן או בהערות בסאונדקלאוד. וכן אני יודעת שיש שם איזה קרוס-פייד מבאס בין השיר הרביעי לחמישי.


ילד רוקד לגשם, זה דבר נפלא

מספיק עם סימני הקריאה (פוסט גנוּב)

exclamation!מאמר מתורגם מGOOD, תורגם ע”י שירי פרציגר כהן ופורסם אצלה בבלוג. תמיכה לשונית: דנה (שלי!)

איפשהו בעשור הראשון של המאה ה-21 אנשים התחילו ממש להתלהב. פתאום התחלנו לקבל אימיילים והודעות טקסט מוצפים סימני קריאה מיותרים, מאנשים שבחיים האמיתיים לעולם לא היו מדגישים מבעים כמו “נתראה בקרוב” או “כן”. רק לפרוטוקול: סקר לא מייצג של האינבוקס שלי חשף שימוש ב-12 סימני קריאה במשפט אחד. נו באמת, לא יכול להיות שאתם עד כדי כך נלהבים.

אפשר להאשים את המייל, השפל הגדול, דור המילניאלס, אפשר גם להאשים את אובמה – אבל האמת היא שזה בכלל לא משנה מי האחראי (רמז: כולנו). הגיע הזמן לבחון מחדש את השימוש בסימן הקריאה, לפני שהוא מאבד כל משמעות, או גרוע מכך, לפני שניאלץ להשתמש בחמישה סימני קריאה במקום שבו אנחנו באמת צריכים רק אחד.

מכיוון שאני לא מומחית לדקדוק אלא רק אזרחית מודאגת, בואו נבחן, דבר ראשון, את ההגדרה המילונית של “קריאה”. לפי מילון וובסטר התשובה היא: 1. קול פתאומי או חד; 2. ביטוי נרגש של מחאה או תלונה.

מאחר שזו הגדרה קצת עבשה, ושיש המון שימושים יצירתיים יותר בסימני קריאה – אולי נוכל להסכים רק על דבר אחד: אם לא הייתם משתמשים בסימן קריאה (או עשרה) בשיחה אמיתית, אל תשתמשו בו בסוגים אחרים של תקשורת. הרבה יותר מדי אנשים מאוזנים ושלווים משתמשים בסימני קריאה במיילים, כשהם יודעים היטב שהם לא היו משתמשים בהם בשיחה אמיתית – וזה גורם לנו, הנותרים, להיראות רע, או גרוע מכך כפויי טובה, אם אנחנו לא משתמשים בסימן קריאה אחרי תודה פשוטה, למשל. כמו שאני רואה את זה, סימני קריאה לא צריכים להיות פוליטיים.

כדי לעזור לכולנו ליישר קו, אולי נוכל להסכים על דרך להעריך את כמות סימני הקריאה הנדרשת. בואו נקרא לזה “סולם הקריאה”:

! – משהו ממש חשוב או מרגש קרה, או עומד לקרות. למשל: “אני כל כך נרגשת לראות אותך!” או “מזל טוב!”

!! – משהו יוצא דופן קרה, או עומד לקרות. למשל: “אני כל כך נרגשת לראות אותך אחרי כל כך הרבה שנים!!” או “מזל טוב, הגעת לפסגת האוורסט!!”

!!! – מצב חירום קטן קרה, או עומד לקרות. למשל: “המרתף מוצף ואנחנו צריכים שרברב דחוף!!!” או “הצילו!!!”

!!!! – אירוע של פעם בחיים קרה, או עומד לקרות. למשל “דנה עומדת ללדת כל רגע!!!!” או “זה בן!!!!”

הרשו לי להיות נועזת ולהציע לבטל כל שימוש בחמישה סימני קריאה ומעלה. אם אתם צריכים חמישה סימני קריאה כנראה שהבית שלכם עולה באש או שאתם עומדים ללדת – בשני המקרים אתם לא אמורים להיות על המייל.

קרדיט תמונה: geoffbarrattgeoff

היום לפני עשר שנים נחתתי לראשונה בהודו

היום לפני עשר שנים נחתתי לראשונה בהודו.

קל לזכור את התאריך: 22.11.00, וחוץ מזה, אחרי שנרשמתי כל כך הרבה פעמים בספר הענק הזה שיש בכל גסטהאוס, עם כל הנתונים: תאריך הגעה להודו, מס’ דרכון, מס’ אשרה, מאיפה באת, לאן אתה הולך… לא שוכחים.

עברו עשר שנים – והנה אני פה.

שני של אז: נערה פוחזת למדי, עם קרחת ונזם, ספונטנית, הרפתקנית, נאיבית, מהמרת כפייתית בקזינו של מערכות היחסים, מתחברת בקלות לכל נפש, לא פוחדת מכלום ברמה שזה מפחיד לחשוב על זה. בחורה עם ביצים של שור, שפועלת לרוב בחוסר היגיון, בהיסחפות, ובעיקר מתוך נאמנות גדולה לעצמה.

שני של היום: אישה, אמא, בת-זוג, בעלת דירה, בעלת תואר ראשון (כמעט), אוחזת במשרה מסודרת במוסד אקדמי, מתאמנת על החיים על בסיס קבוע, מג’גלגת במומחיות את כדורי האחריות ושביעות הרצון, משתדלת לשמור שאף אחד מהם לא ייפול.

היום לפני עשר שנים התחיל מסע של תשעה חודשים, שלא היה ידוע מראש מה יהיו נקודות הציון בו, אבל ללא ספק הותיר בי את חותמו. הקדשתי שנה של עבודה כדי לחסוך כסף – ונסעתי. ציטוט מהיום שאחרי הנחיתה בדלהי: “אני עדיין אני אבל אחרת. עולם חדש”. בימים הראשונים של המתקפה הזאת על החושים שנקראת הודו, היה בלתי נמנע שאיעזר במנגנון ההגנה הידוע של השוואה למוּכר. מנגנון כמעט בלתי אפשרי בהודו – מה שם יכול להשתוות למוכר?! אז הקבצן נטול הרגליים שהתנייד על סקייטבורד שבור הזכיר לי סצינה מ”בריאן כוכב עליון”. המיין-בזאר בדלהי הזכיר לי את הקאוסאן בבנגקוק. בחורה שהכרתי בשדה התעופה והפכה להיות שותפתי לטיול הזכירה לי מישהי מהתיכון, ובחור אחר הזכיר לי את אהוד בנאי. מגרש עם שאריות עשב, שכמה ילדים הפריחו בו עפיפונים, הזכיר לי את פארק הירקון. עצירה באמצע נסיעת אוטובוס של 16 שעות כדי לאכול משהו הזכירה לי את תחנה מרכזית עפולה בדרך לצפון. שחקן ראשי בסרט קולנוע הזכיר לי את גיבור סרט הפולחן שלי “ברקפסט קלאב”, וביום שישי ב-2:00 בלילה אני תוהה ביומני מה הייתי עושה בתל אביב אם הייתי בבית. במבט לאחור זה נראה כאילו עמוק בפנים, אני בכלל רוצה להיות בחזרה בבית.

אי אפשר יהיה עכשיו לספור את כל מה שלמדתי באותו מסע. אבל הדבר הכי עוצמתי שלא נשכח ממני עד היום זו תחושת הנוכחות במקום ובזמן. הכל סביבך חדש, מסקרן, מריח-נראה-נשמע-נטעם-מרגיש אחרת, עד שאין ממש ברירה אלא להיטמע, להתמסר, ולתת לחוויה הטוטלית הזאת להיכנס לך מתחת לעור. העבר – עבר, והעתיד עוד לא קרה. יש אפילו את הרגע הזה, שחזר על עצמו אצלי במסע מאוחר יותר למרכז אמריקה, שבו אני קולטת ש- זהו, אני פה. כבר לא צופה במתרחש מבעד למסך טלוויזיה, לא יושבת ביציע ומביעה דיעה על הנעשה, אלא יורדת למגרש, ואני פה. פאולו קואלו היטיב לתאר את זה בספרו “יומנו של מכשף”. בהיזכרות חופשית: כשאתה מטייל, אתה בדיוק כמו תינוק שיוצא מהרחם. הכל חדש לך, אתה לא מבין את שפתם של האנשים, אתה לא מכיר את כללי ההתנהגות, ואתה מקבל בברכה כל מחווה קטנה של עזרה, גם אם היא נראית למקומיים חסרת חשיבות.

לכל דבר יש משמעות, כל פגישה היא סימן, כל מילה נחשבת, כל צליל הוא מסר, כל פיסת נוף שחולפת – נוגעת.

עברו עשר שנים, ומסתבר שגם היום אני בתחילתו של מסע. גם הפעם הקדשתי כמעט שנה ל”עבודה”: ליווי של הבת שלי אחד על אחד מהרגע שהגיחה לאוויר העולם. ואז יצאתי לדרך: עבודה חדשה, במקום חדש, התפקיד: יצירה של משהו שלא היה קיים קודם, וכל זאת בזמן שהתינוקת שלי גם היא מתחילה מחדש: מסגרת (קטנה, אינטימית וחמה אמנם) – שהיא לא אמא או אבא.

אם הייתי חוזרת בזמן ומראה לה, לבת ה-22, את בת ה-32, מה היא היתה חושבת עלי, מתוך החדר שלה בגסטהאוס המעופש או מתוך קרון הרכבת בדרך ליעד הבא במסלול? היא היתה מרוצה?

ואם לא – האם זה משנה?

וחוץ מזה, מתי כבר אני חוזרת להודו?

תודה לחברתי הטובה דן-יה על האירוח הלבבי 🙂