פורטיס לא חייב לכם כלום

הנה רשימה של סיבות (רנדומליות לגמרי) שבגללה פורטיס *ממש* לא חייב לכם כלום:

 

 

  1. לטאה – שוטר פושע והענק הלוחש
  2. השיר של ז’אק – יער ישראלי
  3. הדור הזה – פלונטר
  4. נעליים – 1900?
  5. פריז בלהבות – שוטר פושע והענק הלוחש
  6. שקיעתה של הזריחה – סיפורים מהקופסא
  7. תלוי על הצלב – שוטר פושע והענק הלוחש
  8. המוות אינו מחוסר עבודה* – פלונטר

אז תגידו תודה ותשתקו, טוב? טוב.

 

(הערות לסדר היום: אני פחות בחורה של מינימל קומפקט, מצד שני – כל שיר מ”שוטר פושע” ומ”פלונטר” הם עילות מספיקות בעיניי לעשות מה שבא לך, כל שיר)

* השיר הראשון של פורטיס שהכרתי, למדתי לנגן על קלאסית וזה. זה היה מעצב ומשפיע, המפגש הראשון שלי עם loudQUIETloud על אף שלא ידעתי מה המשמעות של “כל היום את על לבן” הייתי בצופים וזה…

קצרצר – למה אני אוכלת ארוחת צהריים טבעונית במשרד?

לא צריך להתאמץ ולשכנע אותי שטבעוני זה בריא, אני לגמרי בסדר עם זה. כל העניין המוסרי הרבה פחות מטריד אותי, אבל זה לא שהפכתי את אכילת הבשר לדת – אני לא *חייבת* לאכול חלקי חיות לפחות פעם ביום ולא איכפת לי לוותר/

לאחרונה אני משתדלת לאכול כמעט אך ורק ארוחות צהריים טבעוניות כשאני במשרד, למה? כי:

  • אחרי אוכל טבעוני, כבד ככל שיהיה (וזה קורה) הרבה יותר קל לחזור לעבוד, זה כובד אחר.
  • זה כבר לא יקר יותר לצוד ארוחה טבעונית טובה – אני בכל מקרה מזמינה ארוחת צהריים על חשבון מקום העבודה המגניב שלי והתקציב כאן מכסה ארוחת טבעונית טובה ומשביעה (בודהה בורגר, צ’אנה מסאלה, סלט עדשים, וכו) ומשאירה מקום לעודף (או למיץ ירקות מגניב).
  • כשמזמינים אוכל טבעוני יושבים עם כל הילדים המגניבים (“גדודי עז א-דין אל-סייטן”).
  • לא יעזור כלום, אני מרגישה קצת יותר טובה מכולכם אחרי מנת אצות ועדשים מונבטות.

ובקיצור – הייטקיסטים, תזמינו טבעוני מדי פעם, או כל יום. מכפת לכם?

רוצים המלצות למקומות טבעוניים ומנות טבעוניות שאפשר להזמין מהתןביס שלכם? תגידו.

* הכותבת לא רק שאינה הטבעונית היא גם אוהבת בשר ואפילו ביקרה השבוע ב”מקום של בשר” בנווה צדק  ונהנתה מאוד, זה לא אומר שאסור לה להרגיש קדושה יותר מכולכם ולהמליץ על דפוס התנהגות שהיא בטוחה שינעם למכריה.

 

לסביות בטלויזיה – מעולם לא היה ייצוג הולם יותר

כבר פעם כתבתי על חיבתי לשימוש בהומור בהצגת דברים שקשורים לקהילה ההומוסקסואלית, הסדרה הזאת (משפחה מודרנית) מצליחה לעשות את זה כל פעם מחדש – הפעם – קאם סוג של הכה ילד שמשך ללילי (הבת שלהם) בשיער. זה הבירור בחדר המנהל:

ייצוג קווירי הולם from Dan-ya Shwartz Bar-El on Vimeo.

בעיקר אהבתי את הייצוג הולם ללסביות ורסז הומואים, באמצעות דיאגרמת וון.

(אני יודעת שהיה כבר פרק אחד מגניב עם הגן שהם מנסים להתקבל אליו, “לסביות, אתניות ונכות – אין לנו סיכוי”)

ככה עושים טלוויזיה מודרנית, חברות.

הוביאניזם: למה סטיבן מופאט הוא תסריטאי מבריק ושואו ראנר גרוע – במספרים וצבעים

לדן-יה ולי יש יותר מדי זמן פנוי. לא, זה לא נכון – אין לנו זמן פנוי בכלל, אבל יש לנו אובססיות ומדי פעם אנחנו נכנעות לצורך להאכיל אותן.
כך מה שהתחיל משלושה אסאמסים הפך להיות גרף כולל של המימד הרגשי והמימד המדעי בדוקטור – מ2005 ועד היום.

שתינו רגזנו על כך שמופאט כותב פרקים באופן כל כך מרושל לאחרונה – אחד הדברים שהופכים מד”ב טוב למד”ב מצוין הוא קונסיסטנטיות בתוך העולם הנתון, ורוב הגיקים יסכימו איתנו שקל לקבל את זה שקפטן ג’ק אף פעם לא מת – כי זה קונסיסטנטי, אבל האופן שבו המלאכים הבוכים משנים את התכונות שלהם כל הזמן מרתיח את הדם.

אבל זה לא רק זה – היה לנו נדמה שהסדרה עוברת אמרקניזציה רגשית. הכל גדול! גרנדיוזי! מעורר דמעות! שופרות! חלילים! עונות 1-4 כללו כמה פרקים מרגשים מאד, אבל זה תמיד נשאר בארנה הבריטית – איפוק ואנדרסטייטמנט – ודווקא בגלל זה האופן שבו הפרקים האלו הצליחו לרגש היה עמוק יותר ומעצבן פחות. קייס אין פוינט: הדוקטור נפרד מרוז ביקום מקביל על החוף – דמעה אחת זולגת על לחיו. השווה והדגם מול פרידתם של הפונדס על כל הגרנדיוזיות שלה.

מאחר שאנחנו בחורות של מספרים באופן טבעי התקבלה ההחלטה לעלות את כל זה על גוגל דוק ולבדוק איך זה נראה. המתודולוגיה היתה כדלהלן:

  1. רשימת כל הפרקים לפי עונה, כולל ספיישלים של קריסמס, לא כולל מיני אפיזודס
  2. לכל פרק ניתן ציון על האספקט הרגשי על הסולם הבא: 1 (קור בריטי) <-> 4 (סטנדרטי) <->  7 (מרגש) <-> 9 (קיטש אמריקאי)
  3. לכל פרק ניתן ציון על אספקט הדיוק המדעי על הסולם הבא: 1 (וודפ) <-> 3 (וויבלי וובלי) <-> 5 (קונסיסטנטי) <-> 7 (קונסיסטנטי במידה מרשימה) <-> 9 (ג’וס ווידון / טולקין בקונסיסטנטיותו)
  4. ציינו אילו פרקים מופאט כתב בתקופתו של RTD

הנה הגרפים לפניכם:

[הקליקו לזום]

והנה מה שיש לנו להגיד עליהם:

1. אי אפשר לפספס את העליה ברמות הרגש מרגע שהסדרה עברה לידיים של מופאט – וגם לא את ההתדרדרות באחידות המדעית – זה כאילו הוא עושה בכוונה!
2. מה שעוד יותר מרגיז לראות – כמה מהפרקים הכי מוצלחים בתקופת RTD כתב מופאט. הוא באמת היה תסריטאי מבריק. מה בער לו לקחת לידיים את ניהול הסדרה כולה?
3. מעניין לראות שהעונה של מרת’ה לא השאירה עלינו רושם עז מבחינה רגשית (למרות שאני מאד אוהבת את family of blood)
4. בעוד שRTD באופן יחסי שמר את שיאי הרגש לסיומי עונה וספיישלים, מופאט מתעקש על השפרצת פרקים מרגשים בתדירות הרבה יותר גדולה.

ומחשבה נוספת: אחד ממקורות המשיכה של הדוקטור (בשבילי לפחות) היתה התחושה של קצת יותר תחכום רגשי ופחות בנאליה, שיחד עם מיטב הפרופס הטפשיים של אנגליה הופכים את הסדרה למשהו לא מובן מאליו, עם רבדים נוספים. מופאט עושה נזק לשניהם – מערכות היחסים אצלו (למרות שאני מעריצה לגמרי את הדוקטור-ריבר שיפ ואיימי פונד היא דמות נהדרת) תבניתיים יותר ורמות הרגש כל כך גבוהות שזה הופך לקיטש. העלאת רמת ההפקה לסטנדרטיים אמריקאים פגמה לטעמי בחן מסוים של הסדרה, אבל יכול להיות שאני סתם סנטימנטלית.

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.

דוקטור הוּ – הסדרה החדשה – הסקר האדיר

כיון שעבר זמן כה רב מאז סקר דוקטור הוּ הגדול שנערך ממש כאן בבלוג בשלושה באוקטובר 2010 (ותוצאותיו מפורסמות כאן) שירי החליטה שעלינ ו לסקור מחדש, הרי הימים היו ימי תחילת העונה החמישית והשמחה כעס היו רבים.

אז חברים יקרים, מוגש לפניכם ללא לאות ומשוא פנים – הסקר הגדול:

 

 

 

עוד סקר לא חשוב – והפעם: באפי.

דברים שקרו לי לאחרונה גרמו לי לצייץ את הציוץ הזה:

danjas tweet

ואז הייתי צריכה לחשוב אילו שלוש עונות של באפי ראויות להכנס איתי למיטה… שאלה קשה.

אחרי מחשבה מרובה בחרתי בשלוש (סתם כי היא טובה) חמש (כי גלורי) ושש (כי היא עונה מעולה), ואז החלטתי להפנות את השאלה לכוורת טוויטר ולשאול- עם אילו שלוש עונות של באפי הייתם נכנסים למיטה, ומדוע?

הנה התשובות שלכם:

עונות עונות

וביתר פירוט:

 

 

ומילה לקוראת פרציגר-כהן: אם חשבת שמעריצי הדוקטור הם דפוקים ואובססיביים, טרם פגשת באפיסטים.