לפתח הר הגעש או למה אני נשארת כאן?

 

הייתי רוצה שתסבירו לי למה אני נשארת כאן.

הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפירוש כתוב בעיתונים – שוב תהיה מלחמה או התפרצות געשית מטאפורית אחרת. שוב יפלו לי חומות ההדחקה ואזכר בכיבוש או ששוב כל מיני אנשים יספרו לי שאני בוגדת ושצריך לשלוח אותי למות בכל מיני דרכים יצירתיות שוב יהיו מחאות עוצמתיות שיובילו לתקווה שתתנפץ. אם רק הייתי יכולה להפסיק לקוות ליום שעוד יבוא שבו ההר ישקוט מזעפו.

עד מתי הלב שלי יצליח לעמוד בכל זה?

אני מתייחסת לפטריוטיות המשונה הזו שלי כמו אל חטוטרת, הלוואי שלא היה לי אותה, הלוואי שהיה ניתוח להסרת אהבת המולדת. אני, לצערי, אוהבת את ישראל. וכך נראה שלעולם כבר לא אוכל סופסוף לחיות בשקט אחת ולתמיד.

***

ואני שונאת אתכם. כן אני מסתכלת עליכם. על כל אותם האנשים שאומרים לי שלהיות עצובה על מות האויב מעיד על חוסר נאמנות למולדת. אני שונאת אתכם כשאתם משתיקים אותי ואומרים "אבל החיילים שלנו מתים בהגנה עלייך". הלוואי שלא היה לי איכפת. הלוואי. אבל הילדים המתים שלהם והילדים המתים שלנו (אלה שמחופשים לחיילים) קורעים לי את הלב. כמו כן, בפרפראזה על מילותיו של ניצן הורוביץ – אין לכם מונופול על אהבת המדינה והארץ. ואם אנחנו כבר דנים בזה, אז תחזירו לי את הדגל כי הוא גם שלי.

***