מדיניות vs מחוות

פוסט קצר על פוליטיקה

האם לממשלה הנוכחית יש מדיניות קצרת וארוכת טווח או שהיא עובדת לפי תחושה, האנץ’, ומנווטת את המדינה בדרכי הפופולריות ולא הרציונל.
כבר המון זמן אני מנסה להבין מהי למעשה המדיניות של מדינת ישראל ומהלכי הפוליטיקאים בחמשת השנים האחרונות. אולי יותר. מתקופת רבין ונתניהו 1.0 ברור לי שסקרי דעת קהל ויועצי תקשורת מתווים יותר את המדיניות מאשר חזון, אידיאולוגיה או תוכניות חומש, אולם מאז התעצמות פייסבוק נראה לי שאין צורך בסוקרים. פוליטיקה 2.0 מזגזגת על בסיס יום יומי לפי הסוגיה הרוגשת ברשת.
זה טוב? זה רע?
הפתרונים לטוקבקיסטים. מצד אחד, איו יותר דמוקרטיה מזה. מצד שני, הציבור ככלל הוא אידיוט (ואני בתוכו) ולכן אולי טוב שיש מעטים שלוקחים עצות מן הרבים ועושים את הבחירה הפופו-רציונלית.

השאלה היא בעצם- האם נתניהו הוא נער בן 15 שרוצה כמה שיותר לייקים על הסטטוס הנוכחי שלו או שהוא איש מדינה המשקיף אל העתיד?

אגב, אני יודע שאתם שונאים פוסטים על פוליטיקה ומתים על כאלו שקשורים למוזיקה וגאדג’אטים. ובכן, יש לי רק משהו אחד להגיד לכם- דברו עם דן-יה.

(כל הזכויות למונח פופו-רציונל שמורות ליובל בורשטיין, שימוש ברשיון creative communes)

על פוליטיקה ומוזיקה – מחשבות לא מאורגנות

יש לי המון מחשבות לא מאורגנות על מוזיקה ופוליטיקה; על אליוט ועמיר בניון, על קיסריה והאוזן השלישית, שייח ג’ראח והבארבי, שיער, אל תקרא לי שחור, הירקון 70, חברון, מידתיות, שתי אצבעות מצידון, שלחי לי תחתונים וגופיות, היה לי נער מאוהב, גלי צהל ורדיו הר הצופים.

ככל ש”המצב” נעשה גרוע יותר כך הגבולות בין האישי והפוליטי מטשטשים לי. כל שטות של ליברמן, כל מעשה שרירותי שעושה איפה ואיפה בין אזרחי המדינה (שאמורים להיות שווים בחוק, ידעתם?) נוגע לי בעצבים שהולכים ונחשפים. אולי זה בגלל שאני אימא, אולי זה בגלל שאני גיטריסטית, אולי  זה עוד בכלל נשורת מהביטול של הפיקסיז.

מה זה להיות מוזיקאי פעיל פוליטית?

מי אני שאגיד לאזרחי המדינה להיות פעילים? ולמי בדיוק זה יעזור? כמה עזרו כל ההפגנות מלאות האמנים נגד גירוש ילדי העובדים הזרים כשבסוף יצא שגירשו? אם ננגן שיר על במה בעצרת שקוראת לביטול חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות זה באמת יעזור למישהו? אולי רק טיפה, אולי ממש מעט, אולי עוד מישהו ששומע דפנה והעוגיות יבוא במקרה ויקשיב לעדויות המזעזעות. אבל כל מי ששומע דפנה והעוגיות בכל מקרה היה חותם על העצומה, לא?

פעם היינו קטנים ואופטימייםבמלחמת לבנון השנייה (שמעתי שעובדים עכשיו על הסקוול) עלינו דפנה, טל ואני לנגן במקלטים וגם בבסיסים צבאיים. למה? אני כבר לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. כלומר: על המקלטים אני לגמרי יודעת לענות (ודפנה היתה כ”כ טובה עם הילדים ששקלתי לפתוח עסק) אבל לנגן בכנף 1 בדת”ק של מטוסי אף 16, לראות אחד מהם ממריא לתקיפה ולא לדעת אם המכה הקלה שיחוש הטייס בכנף תסתיים במוות של אזרחים חפים מפשע- בדיעבד: לא יודעת למה ניגנו שם.

הזוועה היתה יותר קיצונית בהמשך המלחמה. מחד: הופענו בפני מילואימניקים חביבים שחיכו (תאבי קרב, יש לציין) להכנס ללבנון והאוירה היתה אזרחית לגמרי. מאידך שני נסענו (שוב בהרכב המשולש) להופיע בגדוד כלשהו ששלח לנו מיילים ואמר שהם מאוד אוהבים אותנו וישמח אותם אם נבוא. זו היתה יחידה של בנות קרביות, הכי הן אהבו את “חבר ערבי”. שיערנו שהן מעריכות את הסרקזם. מתישהו במהלך הערב הובילו מאחורי הגב שלנו “מבוקש” אזוק ומכוסה עיניים. כולנו נכנסנו להלם. מאז אנחנו לא מופיעים בפני חיילים (בתפקיד).

ובכלל: על מה נלחמים? נגד מה? בעד מה?

אז דוקא לגבי זה יש לי חוק (הוא לא שלי, הוא של התלמוד): “עניי עירך קודמים“. אבל מאוד בהשאלה: ה”עיר” שלי היא לא מיקום פיזי. אין לי קשר לרמת גן. העיר שלי היא המין שלי (ולכן אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לקדם מטרות שקשורות לנשים) וה”עיר” שלי היא המדינה שלי שבה אני החזק. יש בה חלשים ממני ואני חושבת שחובתי להלחם על הזכויות שלהם. כך לרוב אעדיף מחאה לטובת דיירי שכונת התקווה על פני מחאה לטובת תרנגולות וגם מחאה לשוויון החוק בין אזרחי מדינת ישראל השונים על פני פליטי דארפור.

ומצד שני, כמו שאומרת חוה ב”במקום שיר פתיחה”:
חוה אלברשטיין – במקום שיר פתיחה

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן
שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –
אשר אומר: צד בי”ת, כלומר, הגברת הזמרת,
אם וכאשר איננה מזמרת,
את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,
עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

אולי מוטב שאעצור כאן. אני מאוד מפוזרת.

מתוך וויינט: ממשלת ישראל הודיעה על התפטרות

Ynet Future
Ynet Future

מותק הטמקא השתגע!

מי יודע מי אחראי על זה?

זה לא פוטושופ, להלן לינק: http://go.ynet.co.il/ynetHomePage/y.asp?h=E3760E3B-068F-469D-B3B6-A80D1CA8C590#

סיפורים ראשיים:

ממשלת ישראל הודיעה על התפטרות

בצעד צפוי מראש,התפטרה ממשל ישראל והנשיא הודיע על פיזור הכנסת.כוחות הגורילה של קונפדרציה מהפכנית של אנרכו-סינדיקליסטים נכנסו לבירה והתקבלו בשמחה רבה של

המהפכה תהיה עולמית

בראיון קצר לכתבינו הצבאי,לפני הכניסה לבירה,אומרים מהיגי המהפכנים כי לא יעצרו עד לניצחון טוטלי על הקפיטליזם העולמי

אובמה מבקש עוד כסף

בצעד נואש,פנה הבוקר נשיא ארה”ב לבעלי ההון ששולטים במדינה וביקש עוד כסף להצלת הכלכלה העולמית

הגדר נפלה!!!

שנות ההפרדה הגזענית תמו וחברי הוועדות העממיות החלו בפירוק סמלי של הגדר

הפיקסיז ביטלו הופעתם – כמה מילים על העניין, בלי פוליטיקה

בגלל שהפיקסיז ביטלו את ההופעה שלהם ואני מבלה את הבוקר בלחשוב מלא מחשבות מסוגים שונים וגם לענות להתייחסויות של אנשים שונים, אני כותבת את הכל כאן:

אני לא כועסת, אני מאוכזבת

ביננו, להקה שקראה לסיבוב האיחוד שלה: Sell Out, היא לא באמת להקה שהכיבוש מעניין לה את הקצה של התחת, מה שמוביל אותי לחשוב שהביטול אין בו ולו שמץ של פוליטיקה. זה ביטול כלכלי.

למה כלכלי? הרי הם מכרו כל כך הרבה כרטיסים…

אז כלכלי כי סביר להניח שהם ימכרו הרבה פחות כרטיסים אם לא יישרו קו עם שאר העולם הנאור. נניח אתם, מעריצים של להקה שהולכת להופיע במקום שבו (לפי מיטב הבנתכם, התעמולה וגם חלק מהעובדות) הרגו אנשים שמוגדרים כשוחרי שלום, כל מיני להקות קטנות יותר מבטלות והלהקה שאתם כל כך אוהבים, שהיא גדולה ומשמעותית וחדשנית עד מאוד בשעתה לא מבטלת: מה הייתי חושבים על זה?

מה זה חרם תרבותי?

אז כל מיני אנשים אומרים: רגע! מתוך כל האנשים ששומעים פיקסיז יש אולי שניים שחושבים שהכיבוש זה טוב, הנה, אפילו יש שרטוט ששלחה לי שרון:

לא יודעת של מי הקרדיט!

דביר וולק אחראי לגרף המלבב. אני לא מסכימה איתו, אבל מחבבת אותו עדיין 🙂
אבל חשוב מאוד להבין שמהותו של חרם תרבותי הוא לא להעניש את הרעים אלא לנער את השלווים. שזה אנחנו. החרם הזה נועד בעיקר כדי להזכיר לנו, החלק הלכאורה נאור של העם, שאנחנו חיים באשליה. או כמו שאמרתי לשרון (בחורה מצוינ.נט ולוחמת צדק בעצמה): “כל הקטע הוא שהחרם לא נועד לפגוע במצביעי ביבי אלא לנפץ את האשליה שלנו שאנחנו חיים במדינה נורמלית. זו משמעותו האמיתית של החרם”.

תשארו בפרופורציות

זה חרא, זה מאכזב אותי ומבאס אותי בכל כך הרבה רמות, העיקרית היא שאני חולמת לראות את הפיקסיז כבר המון שנים. הֶל, כמות הפוסטים והמחוות שהשתתפתי בהן בשבועות האחרונים יכולה להעיד על זה. אבל חבר’ה! דחילק! כולו מופע של להקת רוק! לא צריך לשרוף את הדיסקים שלהם (אלא אם ממש קר לכם) ולא צריך להכריז על זה כאירוע העצוב ביותר מאז חורבן הבית.

בקיצור,

זה ממש חרא של יום, אבל לפחות זה עושה את העבודה ומוציא אותי משלוותי הממוזגת בייקום הקטן שלי.

אני אוהבת את הפיקסיז עדיין. מאוד. ולא מופתעת מכלום. רק מאוכזבת ל-א-ל-ל-ה-!


ועכשיו מילה מיובל. דווקא כן על פוליטיקה.

השורה המסכמת של דן-יה היא “אבל לפחות זה עושה את העבודה ומוציא אותי משלוותי הממוזגת בייקום הקטן שלי” (כן, היא אמרה גם משהו על אהבה לפיקסיז). השורה הזו היא דווקא כן פוליטית.
בהנחה ההגיונית למדי שהשיקולים של ארבעת המופלאים הם אכן כלכליים נטו, אנו יכולים להסיק שאו שאיימו עליהם ישירות בחרמים או הכפשות בהמשך הטור שלהם (מתחיל בעוד חודש בארה”ב) או אולי, הם עשו את החשבון, חשבו על אי אלו אנשים בעלי דעה שלילית כלפי הופעות בישראל ומה זה יעשה להם בעתיד והחליטו לבטל.
היינו הך, התוצאה לנו זהה- אין פיקסיז. אלא אם הייתם באוזןבר ביום חמישי.

נקודה פוליטית מספר 1- זה מעצבן אתכם? יופי, אז זה כן פוליטי.
דן-יה כבר אמרה את זה- חרם אמור לנער את השלווים. אוקי, אבל זה לא ממש חרם. ארבעת המופלאים לא אמרו במפורש שהם מוחאים על מדיניותה של מדינת ישראל, את זה אני יכול לכבד, אני אישית מחרים אי אלו מוצרים מההתנחלויות. אבל הפקסיז? יש סיכוי שאם תלבישו את פרנק בלאק בירוק ותנו לו M16 הוא יתפור כמה פלשתינאים לגדר ההפרדה. אני לא בטוח שהוא כבר לא עשה את זה בעבר. אז זה לא חרם של הפיקסיז. זה חרם של מישהו מאחורי הקלעים.
נחזור לדן-יה. את נרעשת? יצאת משלוותך? יופי. אי אלו ארגונים פוליטיים (כאלו ימנים מוסלמים או שמאלנים אירו-אמריקאיים) בעטו לך בביציות.במקרה זה, אולי את תקומי ותגידי- היי! אני רוצה רוקנרול! ואם זה אומר ללכת להפגין, להרצות, לכתוב בבלוג, לעזור לארגונים פרו-פלישתנאיים, או כאלו נגד הכיבוש (שזה יותר קל לרוב הישראלים) או, רחמנא ליצלן, לרוץ לראשות הממשלה ולהעיף את חבורת הזבלים הימנים שיושבים בה, כולל החברים הפאשיסטיים שלהם מ”אם תרצו” (שיט, אני מרגיש תביעה בדרך) אז זה מה שאעשה!
אולי לא. אולי את תקחי את עבודת ההיטק הנוחה ותממני לך טיול לאירופה בקיץ הבא, שם הפיקסיז ממלאים פסטיבליים. כך, בתוך שלוותך הממוזגת.
ומה אם, תחרימי את את הפיקסיז? לא תלכי להופעות שלהם יותר בחיים? את יכולה לעמוד בזה? על זה בסעיף 2.
איך שלא יהיה, פוליטיקה היתה מעורבת בחייך.

נקודה פוליטית מספר 2- את מי להאשים?
אז נכון שהיו לי אי אלו האשמות על אנשים מאחורי הקלעים, ארגונים כאלו ואחרים ודן-יה. אבל את מי בסוף אאשים?
אני אוהב את הפיקסיז. הם היחידים שאי פעם התרגשתי לקראת הופעה שלהם. אם הם לא היו באים לכן אני הייתי בפרימוורה, איתם. הייתי חלק מאותו ערב פיקסיז באוזןבר ונהינתי מכל רגע. למרות שעכשיו, הערב מרגיש כמו צאצאו של לוציפר.
עכשיו נשאלת השאלה- האם לנסות לראות אותם עוד פעם, או אולי להחרים את הפיקסיז או האמרגנים שלהם על היותם תאבי בצע ואו קלי השפעה?
אולי להאשים את זה שהמדינה שלנו מתחרפנת ואין מה לעשות (מלחמת עולם, מארק מיי וורדס) והפקסיז המסכנים לא קשורים לזה.
וכמובן, יש להאשים את הטורקים, את האירופאים, את אובמה ואת הערבים, טפו, ימח שמם!
זו דילמה קשה. במיוחד למעריצים שרופים כמותי. הטלת האשמה תקבע את היחס שלי לפיקסיז בעתיד. למעשה, לכל אמן שיבטל וביטל.

נקודה פוליטית מספר 3- You say you want a revolution?
ובכן, אתם יודעים, כולם רוצים לשנות את העולם. אבל האם משהו ישתנה?
דעתו של כותב בלוג זה אומרת שלא. אני חושב שכולנו נזועזע במשרד הממוזג שלנו. נקלל בפייסבוק. נכתוב פוסט. לקינוח נרד לארומה ונדבר ביננו על האכזבה, הכיבוש, הממשלה, האירופאים וכמובן, הפרק החדש של ארץ נהדרת. בעוד שבוע כבר נדבר על פסטיבל אירופאי שהפיקסיז כבר חתומים בו שנה הבאה.
אבל הפגנות השמאל לא יהפכו לגדושות בעוד 100 אלף מעריצי פיקסיז, קוסטלו והרון מאוכזבים, הן ישארו אותו הדבר. כולנו יודעים שזוהי איננה רעידת האדמה שתגרור את נחשול השינוי.
וחבל, כי אני לא יכול לחשוב על סיבה יותר טובה.

לסיכום- אני יודע ששנה הבאה, הפיקסיז יבואו אחרי הטור באירופה. למה? כי כל עוד לא יהיה איזה אירוע קיצוני כמו מרמרה ולא יופעל עליהם לחץ, הם יבואו. כי זה כסף וכסף זה טוב. אבל האם אני אהיה שם? לא יודע. מה שבטוח שאני לא אארגן את ערבי המחווה.

יכול להיות שעוד מעט תהיה מלחמת אחים

כל יום שעובר ובו אני מגלה יותר אתרים כאלה שבהם יש התבטאויות אלימות ומסיתות לרצח, כל יום שעובר ובו אני שומעת על עוד עיתונאית שמוחזקת במעצר בית של השב”כ על עוד חבר מפגין שחטף מכות, שהחרימו לו את האוטו. אני כבר בכלל לא מדברת על הסבל של הפלסטינאים כי כמו שברנקו אמר “הדבר היחידי שמפתיע זה שזה עדיין מפתיע” (הוא אמר את זה על הלינק ששמתי בפייסבוק עם הסרטון שבו חיילי מגב מכריחים פלסטיני להרביץ לעצמו ולזמר שירי הלל למגב), ההתבטאויות של הימין הקיצוני זה מה שמפחיד אותי יותר מכל, וגם על זה אפשר להגיד שלא באמת ברור למה אני מופתעת.

בקיצור, נראה שאנחנו עומדים בפתחה של מלחמת אחים, שבה נפסיד.