פלצן מתנשא: הביטול של דבנדרה ואני- המדריך השלם

קראתי את הפוסט של “פלצן מתנשא” בבלוגו והרגשתי הזדהות, חיכיתי להזדמנות נכונה והביטול של דבנדרה הוא ההזדמנות. אז למעט סעיף 8 אני חושבת שאפשר בקלות לעשות find and replace בין “פיקסיז” ודבנדרה.

אם כך, מובא כלשונו, למעט הכותרת- הפוסט:

כיצד תגיב לרטינותיו של מעריץ הפיקסיז דבנדרה? המדריך השלם.

מסכנים מעריצי הפיקסיז. זו עונת המלפפונים התרבותית וחם ושום דבר מעניין לא קורה, חוץ מאיזה משט, אבל הם לא מתעניינים בספורט ימי. ופתאום הפיקסיז מבטלים! למה זה מגיע לנו?! מה עשינו רע?!

הלום-צער יושב מעריץ הפיקסיז בחדרו החשוך, שם את “דוליטל” בריפיט, ומיד הוא מציע רציונאליזציות שונות ומשונות לאסון שנחת עליו. לטובת קוראי הבלוג אני מציע מדריך לתהליך האבל שעובר על הפיקסיז וכיצד יש להתמודד עימו:

  1. “אבל אני שמאלני!” – דבר אחד טוב יצא מהביטול של הפיקסיז: אמת מידה חדשה לשמאלניות. אם הדבר הכי מטריד שקרה לך השבוע הוא הביטול של הפיקסיז, אתה לא שמאלני.
  2. “זאת צביעות! מה, ארה”ב לא כובשת את עיראק?” – הטיעון הזה מזכיר את הסיפור על האנס ששואל את השוטר שאוסר אותו אם אין לו איזה רוצח לתפוס. מכיוון שנישול ואלימות הם חלק מתהליך ההקמה של כמעט כל ישות מדינתית, כל ביקורת המושמעת על ידי כל אזרח של כל מדינה היא באופן א-פריורי צבועה. אי לכך, שום ביקורת אינה לגיטימית. וזו המטרה של מערך ההסברה הישראלי: לא להתייחס לתוכן הביקורת, אלא להפוך את עצם השמעת הביקורת ללא לגיטימית. כולנו חטאנו וכולנו אשמים, אבל אין פירוש הדבר שאיש אינו צריך לתת דין וחשבון על מעשיו, וגם אם יש בביקורת מוסרית קורט מובנה של צביעות, היא עדיין עדיפה על ניהיליזם, או גרוע מכך, אדישות.
  3. “זו ענישה קולקטיבית!” – והמצור על עזה הוא לא ענישה קולקטיבית?3.1 .“כן, אבל הפלסטינאים בחרו בחמאס!” לא ממש, ובכל מקרה, האם הישראלים לא בחרו בשרון ונתניהו? לפי הלוגיקה הזו, כל מי שתומך במצור על עזה חייב לתמוך באופן אוטומטי גם בחרם על ישראל.
  4. “החרם לא יעבוד!” – אם המצור הפיזי על עזה עובד, מדוע שמצור תרבותי לא יעבוד? ואם המצור לא עובד, מדוע הוא קיים?
  5. “אנחנו לא דרום-אפריקה!” – נכון, אבל יש נקודות דמיון: המשטר בשטחים, למשל, די דומה לאפרטהייד. המשטר בתוך הקו הירוק יותר ליברלי, ובכל זאת האפליה נגד הלא-יהודים מובנית ומערכתית. בכל מקרה, אין כאן שני משטרים נפרדים, אלא שתי זרועות של שלטון יחיד. האפרטהייד בשטחים אולי אינו נוגע לרוב אזרחי ישראל (זו מטרתו) אבל הם מקיימים אותו ותורמים לו.
  6. “למה שהפיקסיז לא יופיעו בכל זאת אבל יימחו נגד הכיבוש?” זו האופציה הכי גרועה. כך מעריצי הפיקסיז יוכלו לאכול את עוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם להתנהג כאילו הם חיים במדינה נורמאלית וגם להרגיש כאילו הם הכניסו לממשלה המרושעת, בלי לעשות שום דבר אפקטיבי.
  7. “אני מחרים את הפיקסיז!” – אירוני, לא?
  8. “אם כבר לבטל – לפחות שייעשו את זה מסיבות אידיאולוגיות ולא יימרחו אותנו” האמת, צודקים מעריצי הפיקסיז.

הביטול של הפיקסיז היה מכוער ושלומיאלי, אבל לפחות הוא הכאיב לכמה אלפי אנשים שבדרך כלל הדבר שהכי מעניין אותם הוא מד הכניסות לבלוג המוזיקה שלהם. אני לא תומך בחרם תרבותי מאורגן, משום שהוא מיד יילכד את שורות הישראלים. אבל חרם לא-רשמי, הוא יכאב הרבה יותר. הוא יכאב משום שהוא בלתי צפוי ומשום שאין איזה ארגון דמוני שאפשר להאשים אותו באנטישמיות וטרוריזם. חישבו על הטרור שיאחז את ההיפסטר אם הוא לא יידע עד הרגע האחרון ממש, האם ההופעה של [שקר כלשהוא] תתקיים. זו הדרך היחידה שבה ההיפסטר יכול להבין, ולו בדרך עקומה, כיצד חיים הלא-אזרחים הפלשתינים. במחי ביטול אחד, הפיקסיז הפכה שוב ללהקה רלוונטית.

אמש הקלטתי בפעם הראשונה

אז מי שהוא מוזיקאי לא מבין על מה המהומה, שהרי: להקליט? כולם עושים את זה כל הזמן וגם פחחחח
ומי שאינו מוזיקאי חושב לעצמו “זה בטח נורא מסובך! מה? באולפן והכל?”

אז האמת שזה בערך בדיוק באמצע של שני הדברים האלה- בימינו להקליט זה דבר די פשוט ברמה הטכנית: צריך כרטיס קול ותוכנה.
להקליט טוב זה כבר עניין לא פשוט ואני בכלל לא מדברת על ה”חומר” עצמו, כלומר, המהות אלא דוקא על כל המסביב.

ברמה הטכנית

אני מקליטה בניואנדו על המחשב נייד שלי שהוא סוני וואיו עם מעבד קור-טו-דואו ו 3 דג’יגות של זיכרון. (עלה רק 3000 ש”ח, אני גאון שופינג) דרך כרטיס קול של Echo ששמו אודיו-פייר4 (מתחבר בFireWire) הגיטרות הן Reverend ClubKing 290 שהיא הגיטרה האהובה שלי והמהממת שאני הכי אוהבת בעולם ובס של דפנה שהוא סקווייר (נורא כיף לנגן עליה) מיקרופון של שור (SM-57) אוזניות המשרד שלי שכבר כתבתי עליהן פעם והכל ביחד נראה ככה:

האולפן הביתי שלי

העניין האמיתי הוא הפניוּת, מציאת הזמן, ייצור הזמן במקרה שלי.

אשתי והילד נתנו לי את הבית לעצמי לשעתיים וקצת שבהן הספקתי “להקים את האולפן” (בערך 15 דקות) להקליט בס, גיטרה ראשונה, גיטרה שניה, שירה, קולות, עוד קולות, עוד גיטרה, שוב שירה, את הבס מחדש, ערוץ של קולות משונים ולקפל חזרה את “האולפן”.

מסקנות:

להקליט זה נורא נורא נורא נורא נורא כיף, בחיי, אני מפחדת מזה כבר כל כך הרבה שנים, זה ממש מטופש שלא עשיתי את זה בעבר זה פשוט אדיר, מה שכן- אני לא כ”כ טובה בזה (עדיין).

סיפור קצר: כשהייתי ילדה שלחו אותי לחוגים, אחד מהם היה חוג אומנות פלסטית. אני מאוד לא מוכשרת בדברים האלה, ממש ממש גרועה, באמת. אבל מה שבעיקר זכור לי כחוויה מתסכלת (היה כיף החוג והכל, כן?) זה הפער העצום בין מה שאני מסוגלת לדמיין בראש לבין היכולת שלי לבצע אותו: כך בדיוק הדבר עם הקלטות- אני חושבת שאני טובה ב”סאונד” אני מאוד אוהבת את הטעם שלי ואני יודעת לזכך את הרצונות שלי אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שדברים ישמעו באיזה צבע, עם איזה אפקט, מה יהיה המיקום שלהם במיקס- הכל קומפלט.
הפער בין היכולת שלי לדמיין את המיקס לבין היכולת שלי להשיג אותו הוא מתסכל עד מאוד.

אולי זה בגלל שאני לא יודעת לכוון ווליום של כניסה כמו שצריך שיצא גם בריא וגם לא בדיסטורשן או כי אני לא מכירה בכלל את האפקטים בתוכנה ומעולם לא השתמשתי באפקטים דיגיטליים (אני בחורה מאוד אנלוגית כשזה נוגע לאפקטים). הסיבות לא חשובות, התוצאה היא מה שחשוב.

אבל תכלס- יותר מהכל זה גרם לי לרצות להקליט עוד מיליון פעמים ולהשתפר בזה ובסוף לדעת איך לעשות את זה כמו שצריך שזה דבר מאוד חריג אצלי כי לרוב דבר שאני לא טובה בו באופן קיצוני וחריג בנסיון ראשון זה משהו שלא ארצה להתמיד בו.

אז מזל טוב לי שמצאתי משהו שאין לי אליו בכלל כישרון גולמי וטבעי אבל אני מוכנה להתמיד בו, עכשיו כל שנותר הוא למצוא עוד זמן- זה לא יהיה קל.

** תוספת של קריאה שניה: פתאום הבנתי שכשאומרים “הקלטתי בפעם הראשונה” אז זה קצת סותר את העובדה שהקלטתי כבר שני אלבומים וחצי עם העוגיות, אז רק למען ההבהרה: “הקלטתי” מדובר כאן על האספקט הטכני במובן “הייתי האדם המקליט” ולא זה המוקלט.

מה אתם עושים כשאתם מגלים שיש עוד מישהו בעולם עם טעם מוזיקלי כמעט זהה לשלכם?

בגלל פוסט אחר שנכתב בבלוג הזה לא מזמן (רמז, זה קשור למשהו שיובל המליץ עליו) יצא שגיליתי כנראה אנשים ששומעים את המוזיקה שאני שומעת עם הקשרים דומים לשלי.

או במילים אחרות- יתכן שגיליתי את האנשים שטעמם המוזיקלי הכי דומה לשלי אי פעם.

“מי את בכלל?” יגידו המלעיזים (שזו אני) “הרי אין שום דבר מיוחד ועמוק במוזיקה שאת שומעת, את אוהבת פופ, את לא מוכנה להקשיב לכל מיני ילדים בודדים מדקוטה ואקוסטית- את שומעת מה שכולם שומעים”

ואני אגיד לו (או לי) לך תזדיין- הרי ברור לי שהטעם המוזיקלי שלי הוא הטוב ביותר ושטעם מוזיקלי הוא בכלל לא עניין של טעם- הוא דבר חד משמעי שבו אני הכי טובה.

בקיצור מה עושים עם זה?

שאלתי את הטוויטר והם ענו:

Frank Za'atarfrankzaatar @danjas מקווה שזו בחורה ושהיא פנויה


Natali Bleich
natalul@danjas מקיימים איתו מצוות. ככה למעשה החלו 3 מערכות היחסים האחרונות שלי.
Continue reading “מה אתם עושים כשאתם מגלים שיש עוד מישהו בעולם עם טעם מוזיקלי כמעט זהה לשלכם?”

שינויים בהרגלי הצריכה (של מוזיקה)

אני לא שומעת מוזיקה בבית.

לא מוזיקה שלי בכל אופן, דוקא שירי ילדים מתנגנים אצלנו הרבה.

אני שומעת כמעט כל היום מוזיקה בעבודה, לרוב באוזניות.

אני שומעת דיבורים ורדיו באוטו.

פתאום הבנתי את זה והרגשתי משונה.


ו”תביאו בירות” של מרסדס מעולה.

וביום רביעי אני מופיעה עם טל זובלסקי בערב פיקסיז שבו אנשים שאוהבים פיקסיז מנגנים פיקסיז לקראת זה שהפיקסיז באים לארץ. כדאי לכם לבוא לראות אותי מגשימה חלום קטן ומשחקת אותה קים דיל.

השנה – 1995 – ערב פורים

* לכבוד פורים החלטתי להתחפש לעצמי לפני 15 שנים, אני משערת שאם היה לי בלוג, או הייתי כותבת יומן זה היה נשמע ככה בערך + מחשבות פילוסופיות שאין לי יכולת לשחזר + אולי עוד דברים פתטיים שאני לא מסוגלת לשחזר*

אז היום לכבוד פורים כנראה נלך לשפיים, אין מצב שאני מתחפשת.

בשפיים יש תמיד את הרגע הזה שמתחיל להתרוקן ואז הם שמים את killing in the name of וכולנו עושים פוגו

אם לא שפיים אז ננסה לתפוס טרמפים לדוליטל, יש הופעה של המכשפות. הם מארחות את סיגל פרלמן בדוליטל תמיד שמים את hey של הפיקסיז באיזשהו שלב של הערב

אולי סתם ניסע לתלאביב ונקנה בקבוק טקילה או וודקה ונשב שם איפושהו ונשתה אותו, פעם קודמת כמה חברה הזמינו אותנו לעלות אליהם שלי הקיאה להם בחדר המדרגות וחלי הקיאה במונית בדרך חזרה.

האמת, הכי טוב שנפגש אצל טוביה נקנה בקבוק ומבחנה לבאנג ונעשן ביד לבנים אח”כ נסע כבר לאנשהו, יא! הכי מגניב! נעשן דרך קולה קרה! יש לי חבר שעישן פעם דרך וודקה וגמר בבית חולים.

כשנגיע הביתה בדיוק ישדרו בגלצ את “שיר בכיף” של קורין אלאל ברדיו.

בכל מקרה, הכנתי קסטה לווקמן עם כל השירים הכי טובים שיש עכשיו **, שאני שומעת, הבאתי גם מפצל כדי שבדרך הלוך נוכל לשמוע ארבעתנו (כל אחת אוזניה).

http://listen.grooveshark.com/widget.swf

פורים שמח!

דן-יה שורץ
זו תמונה שאבא של אלישבע צילם אותי כשהתכוננו לבגרות בהיסטוריה או משהו. צבעתי לבד את השיער, אני תמיד צובעת לבד. צבעתי גם לפינטו את השיער לכחול וחימצנתי לו את הזקן.
שלי תמיד אומרת שאם אנחנו להקה אנחנו צריכות להראות שונה ולא כל הזמן ג’ינס וטישירט.

1997

מישהו מושפע מהברידרז בסגנון הלבוש? מה פתאום…

**רק באנגלית, בעברית שמענו את רעש, כספר, מוניקה, המכשפות, איפה הילד, ירמי קפלן, תערובת אסקוט,כרמלה, טאטו, נטאשה, משינה, סיון שביט, ברי, נקמת הטרקטור ועוד שאני לא זוכרת. עזרה מישהו?

לעולם אל תקנו ב- songs.co.il

האתר songs.co.il או באיות עברי פונטי: סונגס.קו.איל הוא אתר רכישת שירים גרוע, כן, אני מייד אנמק. רק לפני זה אומר שרכשתי כבר חמישה אלבומים ועוד אי אילו שירים בודדים באתר זה במהלך השנים, הסיבות לרכישה הן ברורות- אני אוהבת לשלם על המוזיקה שלי, אין לי צורך במוצר הפיזי והאתר songs.co.il הציע את השירים אמנים אלבומים שחיפשתי.
כל הנימוקים שלעיל הובילו אותי לאתר, בכל פעם מחדש הכעיסו אותי שלל נושאים אבל לא היו בידי ברירות. עכשיו יש ברירות אחרות, פירוט בסוף.

למה אסור לקנות באתר songs.co.il:

אי אפשר להוריד אלבום בבת אחת

אפשר להוסיף לסל אלבום בבת אחת אבל כשרוצים להוריד את השירים צריך לעבור כמו עהד על כל אחד מהשירים וללחוץ save asת אחרי שלחצתם אתם צריכים לבחור את תיקיית היעד וכו.. די מעיק, במיוחד אם קניתם את “30 להיטים לפעוטות” או את הדיסקוגרפיה של חוה אלברשטיין (וויצ’ איי הב).

הקבצים לא מתוייגים כהלכה

תגידו פסיכית, תגידו קטנונית יודעים מה? אפילו תגידו אובססיבית אבל אני אוהבת את הקבצים שלי עם מטא דאטה נכון, ומי שלא יודע מה זה אומר הוא כנראה אחד מאותם ילדי אינטרנט ששומעים את השיר המעולה “החדר האינטימי שלי” של איפה הילד (סיפור אמיתי, מתוך ההארד דיסק של אחותי הקטנה).
אני צריכה את המטא דאטה שלי כי אני מחפשת באמצעותו, כי אני צורבת איתו, כי אני אוספת איתו סטטיסטיקות של השמעה וכי אני שונאת לראות ג’יבריש רץ בסקרול למטה. לכן אחרי שסיימתי להוריד קובץ קובץ אני מבלה זמן מסוים גם בתיוג נכון של שמות השירים והאמנים (נכון כבר היה עדיף ללכת לחנות לקנות דיסק ולעשות לו ריפּ?)

יש המוני באגים והתקעויות

אני לא מרגישה שזה סעיף שבאמת צריך לפרט לגביו. יש משהו לא נעים ואפילו קצת מלחיץ באתר שסולק כרטיסי אשראי ומציג באגים לצד טרמינולוגיה ארכאית (לא אומרת כלום על תמיכה בדפדפנים שאינם איכספלורר).

עטיפות האלבומים הן לא העטיפות המקוריות

כלומר, מקדימה יש באופן סימבולי את עטיפת האלבום אך מאחורה… השם ישמור. יודעים מה? טוב מראה עיניים- כולנו מכירים את פלונטר של פורטיס:

פורטיס - פלונטר

ואם אנחנו כבר מדברים על עטיפות, פורמטים וטרמינולוגיה של 2001 – שמעתם על PDF? כן, כך חשבתי.

הקש ששבר את גב הגמל- אי אפשר להוריד שירים שבעבר שילמתי עליהם

אז מלבד אותם מניעים לרכישת שירים באינטרנט על פני מוצר פלסטי יש לי לאחרונה עוד מניע- ילד בן שנה עושה פלאים לבלאי של דיסקים. את רוב תקליטי הילדים שלו קניתי בקבצים, הורדתי אותם וצרבתי על דיסק. לא עברה שנה והדיסקים נשרט או אבדו.
אה הא! למי איכפת מהמדיה הפיזית? בטוח לא לי. אני הרי יכולה להתחבר שוב לחשבון שלי ב- songs.co.il להוריד את השירים שעליהם שילמתי ולצרוב אותם מחדש.

אז זהו שלא ולהלן צילום מסך:

איפה מסתתר הדיסקט?

אני חושבת שאפשר בשלב זה להגיד: מש”ל

בכל מקרה, היום בשנת 2010 כבר יש עוד אופציות- לפלאפון, סלקום ואורנג’ יש אתרים שמאפשרים רכישה של שירים בפורמט mp3. חלקם אפילו פתוחים לקהל הרחב ולא רק ללקוחות המפעילה.

ואני בטוחה שיש עוד פתרונות שאני לא מכירה.

מה ששמעתי ב-2003

בגלל ששאול וויליאמס מגיע לארץ נזכרתי בשיר המעולה- “פעמיים הפעם הראשונה” ואחריו פתאום התחילו להתגלגל לי עוד ועוד שירים מדיסק עלום שמעוז צרב לי פעם.

הצלחתי בעזרתו (האדיבה של מעוז) לארגן מחדש את הפלייליסט באופן יחסית נאמן למקור ועכשיו אוכל להקשיב לו ולחזור אחורה בזמן כמה שרק יבוא לי.

http://listen.grooveshark.com/widget.swfhttp://widgets.clearspring.com/o/48f3ef6c29317865/4b0d345f1070d13f/48f3ef6c62740582/2f371cc

אני אוהבת את נינט

יותר מזה- אני מאמינה לה.
אני חושבת שהיא כנה ואמיתית.

יש כבר כל כך מעט אומנים מסביב שאני מאמינה להם, כאלה שלא מושפעים מהפוסט-פריק-פולק השוודי של סוף הניינטיז או מתכתבים עם תפקידי התופים של סרטי שישי בצהריים בערוץ אחד.
יש הרבה יותר מדי סימולקרות, יש הרבה יותר מידי ציטוטים, יש משהו שממש מגניב אותי במה שקורה איתה עכשיו- היא מנסה סאונדים, היא מתחדשת ומחדשת ומגדלת יבלות על האצבעות של הגיטרה ואת כל זה היא עושה בבית שקוף לחלוטין- אין לה ברירה.

אני יודעת שרובנו (כמוזיקאים) עשינו את כל השלבים האלה של הגילוי והִהסגרות על הסאונד שלנו בבית בצנעה, בחדרי חזרות, במועדונים בגודל סלון של בית- והנה באה זאתי וברוב חוצפתה מתגלחת לנו על האוזן- אבל תכלס, ביננו- זו לא קנאה שאני מריחה כאן? זה כל כך מדליק בעיניי שכל מה שהיא עושה מנוגן בגלגל”צ- השיר הזה “הכלה” הוא קשה לעיכול בשבילי- מה קרה לחיילי גלגלצ הצעירים שנאלצו להשמיע אותו? מה קרה לילדי כוכב נולד ולפקאצות ששמעו אותו?

רוצה לומר- זה מריח לי כמו רוח נעורים.

תפסיק להיות זונות ותנו לה לבדר אתכם. או לכל הפחות תנסו להקשיב לה באמת- עם קצת פחות ציניות.

שעפל תבוני מכוכב אחר

יום אחד אני אכתוב מניפסט בשבחי השעפל אני אטען שזה מקסים ונפלא ומקרי. כמו להקשיב לרדיו שיש בו רק שירים שאני אוהבת, כמו להכנס לחנות שיש בה רק בגדים יפים ובמידה שלי. מיד אח”כ אני אתלהם ואכתוב מסה זועמת נגד “תרבות השעפל הנלוזה” אני אטען שזה עוד סממן של דור הפרעות הקשב שלא מסוגל להעריך אלבום כיצירה שלמה וחייב גיוון- אחרת ירדם.

אצלי זה משתנה כל רגע, לפעמים אני שומעת שעפל ימים על ימים ולפעמים יש פתאום שיר שלא נותן לי אפשרות אלא להתארגן מהר (לפני שהוא נגמר) על המשכו הטבעי של האלבום ממנו לוקט.

היום אני אוהבת שעפל:

  • הבילויים – אני מקיא
    באופן לא מפתיע (או אולי מופתי) הווינאמפ שלי בחר את זה לשיר הראשון של יום העבודה, זה ששתיתי אתמול וקמתי מעט מחומרמרת היה רק בונוס להתאמתו של השיר לבוקר
  • David Bowie- Drive in Saturday
    את זה כבר בחרתי ידנית. הייתי צריכה משהו שירים אותי. איזה שיר…
  • Elton John – Rocket Man
    אני חושבת שהוא בין המושמעים ביותר בספריה שלי, הוא מהמם (וגם שרנו אותו אתמול בלילה)
  • Carole King – I Feel the Earth Move
    גם סימפטומטי לשתיית יתר
  • Fiona Apple – Paper Bag
    הווינאמפ החליט לתת לי הפוגה
  • Bob Dylan – Highway 61 Revisited
  • שלומי שבן – New Age Women
    זה ששני השירים האלה הופיעו אחד אחרי השני רק מוכיח שיש אלוהים, או שיש יצורים תבוניים שמתחבאים בתוך המחשב.
  • Ruth Dolores Weiss – Kayitz
  • שם טוב לוי – בלילות הסתיו
    זה די פסיכי, נו, קיץ, סתיו. (לא אני!)
  • ענבל פרלמוטר – זהירות מהמרווח
  • Dr. Kasper’s Rabbit Show – תראו אותי
  • Blur – 01) Blur – Girls & Boys
  • Fiona Apple – Fast as You Can
  • Jeff Buckley – Grace
  • David Bowie – Cygnet Committee
  • Lou Reed – Satellite Of Love
  • Nirvana – In Bloom

אני חושבת שהתביעה יכולה לשקוט:

הוכח קיום של מחשב שעבר את מבחן טיורינג- קוראים לו אלגוריתם השעפל בווינאמפ שלי והוא ניצח את כולכם.

הבינוניות כבחירה

האם אותם אנשים שבוחרים בחיים בינוניים בוחרים בחירה מודעת או שאולי הם בכלל לא יודעים שבעצם יש אופציות אחרות?

ובדוגמא הקלאסית- שותפי למרחב העבודה בוחר את הפלייליסט שלנו- הוא בכיף יכול היה לערוך ימים שלמים בגלגל”צ מבלי שבכלל תשימו לב שהוא לא עורך מוזיקלי.
אותי זה משעמם.

כלומר, זה נעים והכל, אבל פעמים אני חייבת הפסקה מהרצף הזה של משינה – קולדפליי – פרלג’אם – איפה הילד – סנטנה וצריכה לשמוע משהו אחר.

האם הוא יודע שהוא בוחר בבינוניוּת או שאין בעיניו אופציה אחרת?

יש לציין כי:
1. אני מאוד אוהבת את הבחור הזה
2. אני סנובית מסריחה שמניחה שמה שאני שומעת יותר איכותי ממה שהוא שומע
3. אני בכלל אוהבת פופ כפי שניתן לראות מהלאסט.פמ שלי.