חופשת לידה עאלק

הקדמונת: ב- 16 באוקטובר ילדתי את מתן, 3985 גרם של תינוק חמוד. הלידה עברה לו בסדר גמור. היא גם היתה בסדר יחסית מבחינתי. ההחלמה שלי – לעומת זאת – היתה זוועתית למדי. לכן לאורך הפוסט הזה שמספר קצת על *חופשת* הלידה שלי אתייחס אך ורק לחודשיים האחרונים שלה – מסופה של התקופה המכונה משכב לידה (שישה שבועות לערך) שברובה בעיקר שכבתי, ועד היום – יום שני 30.1 יומיים לפני שאני חוזרת לעבוד.

לפני שאני מתחילה רק רציתי להזכיר ולציין שזה הבלוג שלי, אלו החוויות האישיות שלי וברור לי לחלוטין שיש מיליוני אמהות שיולדות ואחרי שעה מפליגות בשמחה עם התינוק אל השקיעה או אל הקניון הקרוב למקום מגוריהן, אצלי זה לא היה ככה, אם אצלכן זה כן – יופי לכן.

אז חופשת לידה… כמה תכננתי עליה. דמיינתי את עצמי מבלה שעות בבתי קפה עם התינוק התיאורטי קוראת ספרים ומצייצת להנאתי (קרה פעם אחת) משוטטת בקניונים שמחה וחסרת מעש (קרה קצת יותר) ובעיקר מספיקה את כל מיני הדברים שתכננתי לעשות בשנה האחרונה ולא הגעתי אליהם כי הייתי, אה, מאוד בהריון.

אסופה הגיונית של נסיבות (בינהן: ילד שני, חורף יחסית כבד, כאבים לא מועטים) הביאו אותי לסוף חופשת הלידה כשתאוותי עוד בידי ורשימת התכנונים רק ארוכה יותר. אבל אולי נתחיל דוקא מהסוף, מה כן עשיתי בחודשיים האחרונים של חופשת הלידה הזו?

 

קודם כל קצת מספרים:

(*מספרים? כן. ניהלתי את חייו של מתן בקפידה עם אפליקציה שעוזרת לאנשים רפי שכל או אחרי לידה לזכור מתי הוא הוחלף לאחרונה, כמה הוא אכל וכו… יש זיליון אפליקציות כאלה, אני השתמשתי ב- Baby ESP)

  • 406 בקבוקים (הוכנו, נשטפו, ניתנו) ממוצע זמן האכלה לבקבוק – 15 דקות
  • כפועל יוצא – 101 שעות של האכלה בבקבוק נטו (בערך שעה וארבעים ליום, לא כולל שטיפה והכנה, רק האכלה עצמה)
  • 134 “סשנים” של הנקה (החלטתי שהנקה הוא לא מקור המזון העיקרי שלו, הנקתי בין פעם לשלוש ביום כשלשנינו התחשק) – ממוצע זמן סשן הנקה – 11 דקות.
  • כפועל יוצא – סה”כ יום אחד שלם (24 שעות) של הנקה. לא כולל גרעפצים והתלבשות התפשטות.
  • שישים אמבטיות (נו באמת, שישים יום = שישים אמבטיות לא נתון מרגש)
  • 321 חיתולים הוחלפו, 70 מתוכם עם קקי (שכוללים שטיפה, כי ככה אני)
  • זמן ממוצע לחיתול הוא בין שלוש דקות (מלא שכבות, חורף) לבין 7 דקות (כולל שטיפה) נלך על 4 דקות ונגיע ל – 21 וחצי שעות של החלפת חיתולים.

את הבין לבין אני לא חושבת שיש צורך שאפרט, אבל למען אלו שאין להם עדיין ילדים זה כולל: ערסול ונענוע מתמשכים לצרכי הרגעה הדדיים, משחקים שונים ומשונים, זמן על הבטן לחיזוק חגורת הכתפיים, מנשא, עגלה, אריזה ליציאה (בערך 20 דקות התכוננות ליציאה מהבית בממוצע).

עוד אוסיף – ילד שני: שזה אומר שבערך מהשעה ארבע וחצי ועד ההשכבה הטיפול בתינוק מקבל משמעות אגבית. יש עוד תינוק יותר גדול בבית (בן שלוש) שאוהב שמשוחחים איתו, מחליפים לו חיתולים, מקריאים לו סיפורים ובעיקר אוהבים אותו (כי הוא באמת ילדון נפלא, אין מה לומר).

מה שאומר ש”הזמן הפנוי” שלי ב”חופשת” הלידה הסתכם בבערך שמונה שעות פנויות ביום (כשיאיר בגן) – מתוכן שעה וחצי של ביקבוק, עשרים דקות של הנקה, חצי שעת חיתול… נו, תעשו לבד את החשבון ותגלו למה המילה ‘חופשה’ בחופשת לידה נעטפת אצלי במרכאות.

ידעתי לקראת מה אני הולכת, זה לא הילד הראשון שלי, ובכל זאת הצלחתי לשכוח את כל זה כשתכננתי בשמחה את הפעילויות שודאי אספיק בזמן הזה. אז מה רציתי לעשות בחופשת הלידה שלי ולא הספקתי כלל וכלל:

 

תכנון מול ביצוע

משק הבית

תכנון: כל יום כשתחזרי מהעבודה אחכה לך עם סיר מרק מבעבע, כלים נקיים, כביסות מקופלות וריח של רצפה נקיה.
ביצוע: קרה פעמיים, אף פעם לא באופן שלם. את הכביסות בכלל קיפלו עוברות ושבות (מטפלת שבאה לכמה שעות בשבוע, סבתא תועה וכו)

משק הבית 2

תכנון: עברנו דירה כשהייתי בחודש שביעי ולא ניידת במיוחד. רציתי לסדר דברים שמעולם לא הגיעו ליעדם הסופי, לרכוש שלל רהיטים ופתרונות אחסון מרגשים באיקאה. לתקן את התאורה בסלון, לתלות תמונות, לארגן מחדש כמה דברים במטבח, לסדר את ארונות הבגדים, לסדר את חצי החדר המבולגן (החדר של סבתא איילה).
ביצוע: נרכשו מספר פתרונות אחסון, אף ארון לא סודר, הבית נראה קצת יותר טוב והעבודה בו רחוקה מלהסתיים. נרכשו גופי תאורה – חלקם נשברו בינתיים ומחכים לחלקי חילוף. החדר של סבתא איילה – אפשר לישון בו, אבל הוא עדיין מבולגן למדי. נתלו כמה תמונות.

שדרוגים, שפצורים, פרמוטים

תכנון: לגבות את כל הדברים שבמחשבי הבית, לפרמט את שני הניידים ולהתקינם מחדש, לפרוץ את הסמסונג גלקסי (1) האיטי ביקום ולהפוך אותו למכשיר שאפשר לעבוד איתו
ביצוע: גיביתי הכל. אה… וזהו.

יצירה, מוזיקה, כתיבה

תכנון: לסיים למקסס עם עומרי את המיני-אלבום של המיני סלבריטיז (הרכב קטן של שנינו), להקליט תוכנית חופשת לידה ל”פריקים וגיקים” (עם יובל, כמובן), לכתוב המון פוסטים (כמה כותרות נבחרות: ילד שני – לידה ראשונה, הנקה והדרך שלי, הדילמות של האם העובדת, ביקורת טלוויזיה על סדרת האלבומים של קוטנר, שעות הבוקר בטלויזיה – העולם שאתם לא מכירים וטוב שכך, מבוא לדיכאון – קורס מזורז וערימה של פוסטים פוליטיים)
ביצוע: מיני פוסט על תיעוד ומצלמות. אה… וזהו.

צריכת תרבות (אם אפשר לקרוא לזה ככה)

תכנון: לקרוא. לקרוא הרבה. הביוגרפיה של בואי שמונחת לי על השולחן ליד המיטה, מרגשת ומפתה ועוד המון דברים שאני כבר ממש מחכה להגיע אליהם. אה, וגם קצת השלמות טלוויזיה, כל מיני דברים שפספסתי בשנים האחרונות.
ביצוע: קראתי ספר אחד (את “שתיים” של מיטל שרון, אני ממליצה עליו בחום) ושלושים עמודים מהביוגרפיה של דויד בואי. לגבי הטלוויזיה… נו זה כבר עסק אחר.
מסתבר שטלוויזיה זה בדיוק הדבר היחיד שאפשר לעשות בחופשת לידה, כשאת לא באמת יודעת כמה זמן יש לך בידיים, כל פרק זמן בין 5 לארבעים דקות (מתן לא מאוד אוהב לישון במהלך היום) אז טלוויזיה היא המזור. בזמן שמכונת הכביסה מסתובבת ומתן אוכל הספקתי להשלים את כל הפערים ביקום הטלויזיות – כל מה שיש לראות בוי.או.די, סדרות שלמות בטורנט (קניתי סטרימר!) המון ערוץ שמונה, תוכניות בוקר נלוזות יותר (‘איזה יופי’ עם נעמה מהשרדות) או פחות (תוכנית הבוקר של אורלי וגיא).
רשימת סדרות ותוכניות מלאה שהשלמתי בזמן הזה תעלה בפוסט נפרד.
אולי בחופשת הלידה הבאה שכנראה כבר לא תקרה.

שבוע רנדומלי בחייו של תינוק

 

פוסטורח: עוגיה אחת ולהתראות

הפוסט הבא נכתב על ידי נעמה רק (הכנס בדיחה כאן, היא מכירה את כולן) מהבלוג המצויין – מחתרת הקשוחים.
למה אורח? ובכן, ראשית, יש ניגוד אינטרסים מסויים שמנע מדן-יה וממני לכתוב על ההופעה- היא עוגיה ואני גרופי. שנית, כאן ב”כלום” אנחנו מאמינים שיש לקדם בלוגים טובים ובלוגריות שלא רק כותבות על כל מה שמגניב בתרבות של הארץ הזו אלא גם מוכרות דיסקים של אלג’יר לתיירים בזמנן הפנוי.


 

כל התמונות בפוסט הזה צולמו בפלאפון, בגלל זה האיכות מפוקפקת.

דפנה והעוגיות סגרו את הבסטה, לפחות בינתיים. הסיבה לפגרה הבלתי מוגבלת בזמן הזו, להבנתי, היא פשוט המציאות. דברים משתנים, אנשים עושים ילדים, אחרים רוצים לטייל בעולם, ומה לעשות, להקה זה מחויבות. רגע לפני שאומרים שלום, חברות וחברי הלהקה יכלו להתנחם בקהל חם ואוהב (ולא מעט ממנו) שהגיע להיפרד.
מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר. המלנכוליה היא כל כך טבעית פה, העצב הוא הכי לגיטימי, ואם כבר מישהו מרים את הכפפה ומביא משהו מצחיק, זה בקלות נופל למלכודת הדאחקה. גם ללהקות דאחקה יש מקום, אבל יש מוזיקת דאחקה ויש מוזיקה עם הומור, זה לא אותו דבר ומוזיקה הומוריסטית אין לנו כאן מספיק. לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו  להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי. 

למרות שמסיבת הסיום של העוגיות התקיימה ביום לא-הכי-סוער בשבוע, רביעי, לבונטין 7 היה שוקק חיים, ואהבה. הופעה אחרונה, כמו גם השקות למיניהם, היא המבחן האמיתי של כל הרכב. ללכת למופע אחרון של אמן זה מעבר לבילוי ערב נחמד, זה כמעט כמו הצהרת מחויבות למישהו שאתה מעריך. במקרה של העוגיות, זה היה גם נורא מתגמל. ההופעה הייתה אנרגטית לאללה על אף מגבלות פיזיות מצד דן-יה שוורץ על הגיטרה “שמנגנת בשביל שניים” (על פי דפנה), הליין-אפ היה מדויק (תודה רבה בלט בחסרונו) והביצועים אדירים. השיחוק של הערב היה, כנראה, הקאבר ללהיט הנצחי של סי הימן, ‘גיבור גדול’, שיחד עם האנדרלין הבלתי נדלה וזריקת הזין הכללית של דפנה קינן המריא לשמיים. אחרי שכמעט צירפו לסי הימן את הסיומת ז”ל בטעות, ממהרת דפנה לתקן ולהוסיף, ש”אני באמת צריכה להרים טלפון לסי. וגם לאבא שלה”. גם הגחמות של דפנה על הבמה, אם זה לתופף ברקיעות רגליים ב’היחידה’, לרקוד כאילו חטפת מכת חשמל או לנגן בתוף מרים עם הרגל, אף פעם לא נמאסות.בסוף המופע קיבלנו דואט של דפנה ורם אוריון ללהיט ‘דפנה פיק’, שהיה טוב בהרבה מהגירסה המוקלטת. השיר האחרון בהחלט היה ‘העתיד נראה מבטיח’ (אפטימיות על הבמה? לא באמת. “העתיד מבטיח כיליון”), שבתחילתו הקהל הוזמן לשיר עם הלהקה. על הבמה. לקח קצת זמן עד שאנשים באמת התחילו לזרום עם הרעיון אבל בסופו של דבר היה המון קטן (וגם אותי) על הבמה, שדיקלם “העתיד נראה מבטיח”, בזמן שהלהקה ירדה ממנה. מרגש משהו.

היו שלום ותודה על העוגיות, אתגעגע.

 

מאימיקס

רגע לפני שנגמר החודש, הוא מגיע-

מאימיקס

במסורת אוספי ה-10. רק עשרה שירים. חטיף קליל להפסקת הצהריים.

לבריאות.
לשמוע
מי שרוצה יכולה גם להוריד כאן

  1. Dawn Landes – Toy Piano
  2. Shugo Tokumaru – Drive Thru
  3. Menomena – TAOS
  4. Julie Doiron – Spill Yer Lungs
  5. St. Vincent – Paris Is Burning
  6. The Ascetic Junkies – Tambourine Song
  7. 8in8 – Twelve Line Song
  8. Pixies – Cactus
    …and a little cut to…
  9. Dawn Landes – Kissing Song
  10. Mogwai – How To Be A Warewolf

הבחירות המוזיקליות של יאיר

איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.

אז קודם כל וידאו:

והסבר:

ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק  למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.

הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.

בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח”כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי “העיר הגדולה”, “תחנות דלק” וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.

מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע’ הפעלה ודאטא ואומר “זה לא שיר” ובוחר כל פעם מה שבא לו.

לפעמים הוא בוחר “חזי חיזזון” (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר “דיג דיג דוג” והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול ‘שלי’ משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.

מיותר לציין שאני מתה על זה.

הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב”מקסוול פטיש הכסף” למשל הוא עושה “באנג באנג” בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.

שירים שיאיר אוהב במיוחד:

  • את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
  • סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את “עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה” (יאיר: “מתנה!”)
  • Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
  • העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
  • אין בגטים בגטו ו”אני מקיא” של הבילויים
    (יש עוד, אנלא זוכרת)
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה

הערות שוליים:

  • הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים ‘שלו’ שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
  • אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.

דברים שעושים אותי שמחה #23

אוסי, הקאוסילטור שלי
ממש עדיף ללחוץ ולראות את כל התמונה, זה מצחיק.

זוהי אוֹסי, הקאוסילטורית* החדשה שלי, יום אחד היא תגיע אלי הביתה, בינתיים אפשר לשמוח** מכך שהיא נחתה בארץ הקודש.

זהו פוסט שני מסוגו, פעם כבר כתבתי כמה קל לשמח אותי, זה היה פה: רוצה לקנות אושר בפחות משלוש מאות שקלים?

* Korg Kaossilator – חפשו אותו בגוגל, אני לא עובדת אצלכם.

** בטח אחרי שרשויות המס ישימו עליה את ידיהם המטונפות ויתבעו את משקלה בזהב כמס אהיה קצת פחות שמחה

קצת צרפתית

מהר ובקצרה: כמה צרפתים מודרניים שמלווים אותי בשנים האחרונות. יש עוד, אבל אין זמן.

הנה הראשון:

זה שיר (השיר הכי להיטי) של להקה ששמה Noir Desir, שם השיר בתרגום חופשי הוא “הרוח תשאנו”.

אני אוהבת מאוד את המונוטוניות שלו ואת הקול של הסולן.

אפרופו הקול של הסולן: בעודם שיכורים במלון בליטא ובעקבות ויכוח על נאמנות הוא היכה את חברתו שנמצאה בקומה ומתה בבית החולים אחרי כמה ימים. מאז אני לא מקשיבה להם, אבל זה נשאר.

הרבה לפני שהפכה ל’אשתו של’ קרלה ברוני היתה דוגמ-זמרת די מגניבה. השיר הזה למשל עוסק כולו בהיותה “היפה בכל השכונה”.

(תתעלמו מהקליפ)

http://www.dailymotion.com/swf/video/x29tp6?width=480&theme=none&foreground=%23F7FFFD&highlight=%23FFC300&background=%23171D1B&start=&animatedTitle=&iframe=0&additionalInfos=0&autoPlay=0&hideInfos=0
Sanseverino l’enterrement de ma grand mère studio5
Uploaded by bernie-noel. – Music videos, artist interviews, concerts and more.
והנה סאנסברינו שר שיר מעולה ששמו “בלוויה של סבתא שלי”. מתה על צרפתים.

אגב, הוא מנגן על גיטרת “מנוּש” שמאפיינת סווינגרים שכמותו.

אחרונים להיום, חברים שלי, לואיס אטאק:

שרים על אחת שהיא פשוט אה.. נודניקית. (שזה גם שם השיר) מתוך האלבום הראשון שלהם.

ויש לי כמובן מה להגיד על מוזיקה צרפתית, על ההשפעות הגאליות ועל ההשפעות הקלטיות, על השאנסון, על חשיבותו של האמן, על אדית פיאף.

אבל אין לי זמן.

אז אם לדעתך אני צריכה להוסיף עוד כמה מילים על כל אחד מהמוזיקאים שכאן (כי את כולם אני שומעת כבר אי אילו שנים) יש לציין זאת בתגובות.

סאבוֹי טראפל – Savoy Truffle

“האלבום הלבן (של החיפושיות – ד.ש) היה אלבום חשוב גם לג’ואי סנטיאגו. הוא אמנם השתמש הרבה ברעיונות של הנדריקס ומונטגומרי אבל הצליל שהכי מזוהה איתו, ה’סנטיאגואיזם’ הוא ללא ספק ה’תו העקום’ (במקור- bent note) שמיילל את דרכו לעבר דיסוננס ופידבק ולמעשה שאוּל מג’ורג’ האריסון.

‘סאבוי טארפל’ אומר סנטיאגו ‘כשאתה שומע את השיר הזה, אתה פתאום אומר לעצמך: הנה זה! בכל פעם שהחלק הזה בשיר מגיע זה כאילו הֵי!’ (הוא לא איש של מילים, סנטיאגו).

החלק הקסום הזה הוא החלק שבו ה’מי’ הבלוזי נמתח חצי טון למעלה בצווחות עכבריות ומהירות.

הטכניקה הזו עובדת מעולה, אחרי עיוות יפה, לאורך חלק גדול מאוד משירי הפיקסיז – מ’ואמוס’, ‘פנים שבורות’ ו’איפה דעתי?’ ועד ‘אני מדמם’, ‘מספר 13′ ו’כוכב הסאונד’.

בבית הספר הגבוה למתיחת תוים ע”ש סנטיאגו, עדיפים שני מיתרים על אחד – אחת שנמתח והשני שנשאר סטטי – עד שהתהודה בינהם יוצר תדר קצבי של שני גלים שכאילו רודפים אחד אחרי השני.”

תורגם באופן חופשי מדי על ידי מתוך: ‘דוליטל’ מאת בן סיסארו, הנה העמוד ממש

(רק כדי לא להשאיר אתכם במתח אני אגיד שאחרי זה סנטיאגו מסביר קצת על איך הוא נורא אוהב למצוא את התדר הזה שרוטט הכי הרבה ואני יכולה להגיד שאם אי פעם כיוונתם גיטרה תוך שימוש באוברטונים והשארתם את הדיסטורשן דולק בטח חויתם את ה”גלים שרודפים אחד אחרי השני בתדירות משתנה”, עוד אני אגיד שמה שהוא מספר שהוא גנב ממונטגומרי היתה הנגינה באוקטבות [ר’ החל משניה שלושים של הוידאו הזה] ומהנדריקס את ה’שבע-תשע’ שהכי קל לשמוע אותו באקורדים של פרפל הייז)

אז הכי טוב זה להתחיל ולשמוע את סאבוי טראפל, השיר של ג’ורג’ האריסון בביצוע הביטלס ותוך כדי האזנה לקרוא כמה דברים בקשר לשיר-

the Beatles – Savoy Truffle

  • סאבוי טראפל זה סוג של ממתק, בדרך מגיע כחלק מאריזת ממתקים של חברת ‘מקינטוש’ שידועה בכלל בעיקר בזכות הטופי שלה
  • סאבוי הוא חבל ארץ באירופה, כולל את אגם ז’נבה, את מונאקו וחתיכה מהאלפים הצרפתים (אני חושבת)הדגל של סאבוי
  • טראפל זה השוקולד הזה והוא בכלל נקרא ע”ש פטריות כמהין (באנגלית – טראפלס) על שום הדמיון בינם לבין הממתק השוקולדי הכהה
  • איך כל זה קשור לג’ורג’ האריסון? האגדה מספרת שזה שיר שהוא כתב לאריק קלפטון בעקבות היותו מכור לשוקולדים
  • השיר יצא באלבום הלבן, מי לא מנגן בו? ג’ון.
  • מי כן מנגן בו? שישה (!) סקסופוניסטים, שלושה טנורים ושלושה בריטון
  • ג’ורג’ האריסון דיסטרץ’ להם את הצורה, הם לא מתו על זה, אני מתה על זה.

יש עליו קטע על השיר הזה, לא? קודם כל, אם קוראים רגע את הטקסט, מדובר בשיר על הגיינת הפה וטיפולי שיניים “But you’ll have to have them all pulled out After the Savoy truffle” מדבר על השיניים שלך: אם תאכל הרבה סאבוי טראפל יצטרכו להוציא לך את כל השיניים! מבחינה עיבודית הוא גם נורא מגניב, בביטלסיות אפיינית הכל מטוגן (Panning) לכל מיני כיוונים והמיקס סטריאופוני משוגע. אני אגב, הכי אוהבת את גיטרת הקצב, זו שבאוזן שמאל, שמנוגנת לרוב ב- UPים (עליות של המפרט ולא ירידות) ובתדרים היותר נמוכים.

יש בו משהו נורא גרובי… כלומר, ברור: כל הבראס סקשן הזה לגמרי מרפרר למוזיקת נשמה וככה.

לא רק אני חושבת שהוא גרובי, גם אלה פיצ’ג’רלד חשבה ככה:

אלה פיצג’רלד – Savoy Truffle

חלפה רק שנה מאז שיצא השיר המקורי וכבר (1969) וכבר יש לנו התקדמות גרובית אמיתית: להקת בנות מתוקה כמו שוקולד (או טראפל)  ברקע, בינות הבראס הקבוצתי באמצע השיר יש גם איזה סקסופון שמאונן אלתורים (סלחו לי, אני לא מתה על זה) אבל מה נשאר? בסיבוב האחרון של הפזמון יש שוב את המתיחות האלה שסנטיאגו אוהב (וגם אני) מרופררות בעדינות על ידי סקסופון.

ואלה היא, נו, אלה. ליידי אלה. הנון שלנט של ההגשה שלה כל כך מגניב שכמעט לא צריך את העיבוד ברגע, היא רק פותחת את הפה ואפשר לדמיין את הבראס והקצב והכל.

אפילו הגרסא המתקדמת הפולק-קאנטרי-אלקטרונית של הם עשויים להיות ענקים מעבירה את התחושה הזו, של הכבדות, של ה- Laid-Back הקוּלית שהיא חלק מהשיר,

ב-2003 אירונים, מוכשרים ומודעים לעצמם מכסים “הם עשויים להיות ענקים” את אותו השיר ממש:

הם עשויים להיות ענקים – Savoy Truffle

את הגיטרות החליפו קלידים וסאונדים משונים, את התופים (לצערי) החליף איזה מידי אבל הסקסופונים שם. מה לא שם? המתיחות של סנטיאגו והאריסון. מצד שני: איזו גרסא מגניבה.

לסיכום (?)

זה ללא ספק הפוסט הכי מיוזיק-גיקי שכתבתי בחיי, בטח קשה להבין מה אני מנסה להגיד בו וכיון שגם אני לא בטוחה, הגיע הזמן לפסקה מסכמת, או שתיים.

זה נורא מגניב איך שיר אחד קטן עורר אצל כל כך הרבה אנשים כל כל כך הרבה ‘מחשבות מוזיקליות’. יש לו עוד גרסאות כיסוי אבל אלה (ועוד אחת שאני שומרת לסוף) הן הכי מעניינות בעיניי. תמיד אומרים על הפיקסיז שהם אולי לא הותירו חותם גדול בחייהם אבל כל מי ששמע אותם הקים להקה (אומרים את זה גם על מחתרת הקטיפה והדבר נכון לגבי שתי הלהקות בעיניי).

הפשטות שבה סנטיאגו כגיטריסט מתאר את המקומות שמהם הוא גנב את הסנטיאגואיוּת שלו מסבירה למה: כל גיטריסט ששומע פיקסיז ואני בתוכם, מתמלא בתחושת מסוגלוּת: “הי! גם אני יכולה לנגן ככה” יש משהו מרחיב אופקים בלהקשיב הרבה לנגינה של סנטיאגו ויש משהו מרגש בלהקשיב לנגינה של ג’ורג’ האריסון.
בשני המקרים מדובר בגיטריסטים פורצי דרך שהביאו איתם (בניגוד למושא השיר אריק קלפטון שאותו אני לא כ”כ אוהבת) המון אופי והרבה פחות טכניקה לנגינה, אני לא רומזת פה שהם נגנים לא טובים ברמה הטכנית אבל ללא ספק זו לא החוזקה שלהם, הטכניוּת. שניהם המציאו דברים וחתימות שהשפיעו על דורות של גיטריסטים אחריהם.

ואסכם בפרפראזה למשהו שדפנה אומרת הרבה: יש בסה”כ 12 תוים בסולם, כמה אפשר כבר לחדש?
אז הנה: כסה אפשר לחדש, לשמוע אחרים ולייצר משהו שהוא שלך לגמרי (הלקח הזה עובד לדעתי גם לגבי סטארטאפיסטים שממציאים דברים במקום למזג דברים קיימים, אבל זה נושא ליום אחר)

ולמען המצברוח הטוב, הנה גרסאת 10 דקות שלמות של פסיכדליה שבזכות אורכה וחוסר המחוייבות שלה לקו עלילה רציף כאילו מסכמת את כל הגרסאות שאני מכירה של השיר הזה:

עוד כמה נקודות על הגרסא הזו:

  • הקאבר הזה יצא שנתיים אחרי המקור, ב- 1970
  • זהו אחד מהשימושים המוקדמים של ה- Moog בתקליט רוקנרול
  • הכניסה של התופים בערך ב- 1:00 מזכירה לי מאוד את פתיחת השיר “סופרמן” של דויד בואי
  • הסולו שמתחיל בארבע ומשהו וכולל נגינת עם סלייד ובלי ועם כל מיני סאונדים משוגעים, נגמר בסוף בהדהוד (אמנם קצר) מאוד סנטיאגו-אי
  • מפוחית. ביצ’ז.
זה לא סאבוי טראפל, זה של אותה חברה!
זה לא סאבוי טראפל, אבל זה של אותה חברה!

.