הבחירות המוזיקליות של יאיר

איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.

אז קודם כל וידאו:

והסבר:

ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק  למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.

הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.

בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח”כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי “העיר הגדולה”, “תחנות דלק” וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.

מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע’ הפעלה ודאטא ואומר “זה לא שיר” ובוחר כל פעם מה שבא לו.

לפעמים הוא בוחר “חזי חיזזון” (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר “דיג דיג דוג” והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול ‘שלי’ משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.

מיותר לציין שאני מתה על זה.

הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב”מקסוול פטיש הכסף” למשל הוא עושה “באנג באנג” בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.

שירים שיאיר אוהב במיוחד:

  • את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
  • סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את “עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה” (יאיר: “מתנה!”)
  • Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
  • העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
  • אין בגטים בגטו ו”אני מקיא” של הבילויים
    (יש עוד, אנלא זוכרת)
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה

הערות שוליים:

  • הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים ‘שלו’ שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
  • אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.

דברים שעושים אותי שמחה #23

אוסי, הקאוסילטור שלי
ממש עדיף ללחוץ ולראות את כל התמונה, זה מצחיק.

זוהי אוֹסי, הקאוסילטורית* החדשה שלי, יום אחד היא תגיע אלי הביתה, בינתיים אפשר לשמוח** מכך שהיא נחתה בארץ הקודש.

זהו פוסט שני מסוגו, פעם כבר כתבתי כמה קל לשמח אותי, זה היה פה: רוצה לקנות אושר בפחות משלוש מאות שקלים?

* Korg Kaossilator – חפשו אותו בגוגל, אני לא עובדת אצלכם.

** בטח אחרי שרשויות המס ישימו עליה את ידיהם המטונפות ויתבעו את משקלה בזהב כמס אהיה קצת פחות שמחה

קצת צרפתית

מהר ובקצרה: כמה צרפתים מודרניים שמלווים אותי בשנים האחרונות. יש עוד, אבל אין זמן.

הנה הראשון:

זה שיר (השיר הכי להיטי) של להקה ששמה Noir Desir, שם השיר בתרגום חופשי הוא “הרוח תשאנו”.

אני אוהבת מאוד את המונוטוניות שלו ואת הקול של הסולן.

אפרופו הקול של הסולן: בעודם שיכורים במלון בליטא ובעקבות ויכוח על נאמנות הוא היכה את חברתו שנמצאה בקומה ומתה בבית החולים אחרי כמה ימים. מאז אני לא מקשיבה להם, אבל זה נשאר.

הרבה לפני שהפכה ל’אשתו של’ קרלה ברוני היתה דוגמ-זמרת די מגניבה. השיר הזה למשל עוסק כולו בהיותה “היפה בכל השכונה”.

(תתעלמו מהקליפ)

http://www.dailymotion.com/swf/video/x29tp6?width=480&theme=none&foreground=%23F7FFFD&highlight=%23FFC300&background=%23171D1B&start=&animatedTitle=&iframe=0&additionalInfos=0&autoPlay=0&hideInfos=0
Sanseverino l’enterrement de ma grand mère studio5
Uploaded by bernie-noel. – Music videos, artist interviews, concerts and more.
והנה סאנסברינו שר שיר מעולה ששמו “בלוויה של סבתא שלי”. מתה על צרפתים.

אגב, הוא מנגן על גיטרת “מנוּש” שמאפיינת סווינגרים שכמותו.

אחרונים להיום, חברים שלי, לואיס אטאק:

שרים על אחת שהיא פשוט אה.. נודניקית. (שזה גם שם השיר) מתוך האלבום הראשון שלהם.

ויש לי כמובן מה להגיד על מוזיקה צרפתית, על ההשפעות הגאליות ועל ההשפעות הקלטיות, על השאנסון, על חשיבותו של האמן, על אדית פיאף.

אבל אין לי זמן.

אז אם לדעתך אני צריכה להוסיף עוד כמה מילים על כל אחד מהמוזיקאים שכאן (כי את כולם אני שומעת כבר אי אילו שנים) יש לציין זאת בתגובות.

סאבוֹי טראפל – Savoy Truffle

“האלבום הלבן (של החיפושיות – ד.ש) היה אלבום חשוב גם לג’ואי סנטיאגו. הוא אמנם השתמש הרבה ברעיונות של הנדריקס ומונטגומרי אבל הצליל שהכי מזוהה איתו, ה’סנטיאגואיזם’ הוא ללא ספק ה’תו העקום’ (במקור- bent note) שמיילל את דרכו לעבר דיסוננס ופידבק ולמעשה שאוּל מג’ורג’ האריסון.

‘סאבוי טארפל’ אומר סנטיאגו ‘כשאתה שומע את השיר הזה, אתה פתאום אומר לעצמך: הנה זה! בכל פעם שהחלק הזה בשיר מגיע זה כאילו הֵי!’ (הוא לא איש של מילים, סנטיאגו).

החלק הקסום הזה הוא החלק שבו ה’מי’ הבלוזי נמתח חצי טון למעלה בצווחות עכבריות ומהירות.

הטכניקה הזו עובדת מעולה, אחרי עיוות יפה, לאורך חלק גדול מאוד משירי הפיקסיז – מ’ואמוס’, ‘פנים שבורות’ ו’איפה דעתי?’ ועד ‘אני מדמם’, ‘מספר 13′ ו’כוכב הסאונד’.

בבית הספר הגבוה למתיחת תוים ע”ש סנטיאגו, עדיפים שני מיתרים על אחד – אחת שנמתח והשני שנשאר סטטי – עד שהתהודה בינהם יוצר תדר קצבי של שני גלים שכאילו רודפים אחד אחרי השני.”

תורגם באופן חופשי מדי על ידי מתוך: ‘דוליטל’ מאת בן סיסארו, הנה העמוד ממש

(רק כדי לא להשאיר אתכם במתח אני אגיד שאחרי זה סנטיאגו מסביר קצת על איך הוא נורא אוהב למצוא את התדר הזה שרוטט הכי הרבה ואני יכולה להגיד שאם אי פעם כיוונתם גיטרה תוך שימוש באוברטונים והשארתם את הדיסטורשן דולק בטח חויתם את ה”גלים שרודפים אחד אחרי השני בתדירות משתנה”, עוד אני אגיד שמה שהוא מספר שהוא גנב ממונטגומרי היתה הנגינה באוקטבות [ר’ החל משניה שלושים של הוידאו הזה] ומהנדריקס את ה’שבע-תשע’ שהכי קל לשמוע אותו באקורדים של פרפל הייז)

אז הכי טוב זה להתחיל ולשמוע את סאבוי טראפל, השיר של ג’ורג’ האריסון בביצוע הביטלס ותוך כדי האזנה לקרוא כמה דברים בקשר לשיר-

the Beatles – Savoy Truffle

  • סאבוי טראפל זה סוג של ממתק, בדרך מגיע כחלק מאריזת ממתקים של חברת ‘מקינטוש’ שידועה בכלל בעיקר בזכות הטופי שלה
  • סאבוי הוא חבל ארץ באירופה, כולל את אגם ז’נבה, את מונאקו וחתיכה מהאלפים הצרפתים (אני חושבת)הדגל של סאבוי
  • טראפל זה השוקולד הזה והוא בכלל נקרא ע”ש פטריות כמהין (באנגלית – טראפלס) על שום הדמיון בינם לבין הממתק השוקולדי הכהה
  • איך כל זה קשור לג’ורג’ האריסון? האגדה מספרת שזה שיר שהוא כתב לאריק קלפטון בעקבות היותו מכור לשוקולדים
  • השיר יצא באלבום הלבן, מי לא מנגן בו? ג’ון.
  • מי כן מנגן בו? שישה (!) סקסופוניסטים, שלושה טנורים ושלושה בריטון
  • ג’ורג’ האריסון דיסטרץ’ להם את הצורה, הם לא מתו על זה, אני מתה על זה.

יש עליו קטע על השיר הזה, לא? קודם כל, אם קוראים רגע את הטקסט, מדובר בשיר על הגיינת הפה וטיפולי שיניים “But you’ll have to have them all pulled out After the Savoy truffle” מדבר על השיניים שלך: אם תאכל הרבה סאבוי טראפל יצטרכו להוציא לך את כל השיניים! מבחינה עיבודית הוא גם נורא מגניב, בביטלסיות אפיינית הכל מטוגן (Panning) לכל מיני כיוונים והמיקס סטריאופוני משוגע. אני אגב, הכי אוהבת את גיטרת הקצב, זו שבאוזן שמאל, שמנוגנת לרוב ב- UPים (עליות של המפרט ולא ירידות) ובתדרים היותר נמוכים.

יש בו משהו נורא גרובי… כלומר, ברור: כל הבראס סקשן הזה לגמרי מרפרר למוזיקת נשמה וככה.

לא רק אני חושבת שהוא גרובי, גם אלה פיצ’ג’רלד חשבה ככה:

אלה פיצג’רלד – Savoy Truffle

חלפה רק שנה מאז שיצא השיר המקורי וכבר (1969) וכבר יש לנו התקדמות גרובית אמיתית: להקת בנות מתוקה כמו שוקולד (או טראפל)  ברקע, בינות הבראס הקבוצתי באמצע השיר יש גם איזה סקסופון שמאונן אלתורים (סלחו לי, אני לא מתה על זה) אבל מה נשאר? בסיבוב האחרון של הפזמון יש שוב את המתיחות האלה שסנטיאגו אוהב (וגם אני) מרופררות בעדינות על ידי סקסופון.

ואלה היא, נו, אלה. ליידי אלה. הנון שלנט של ההגשה שלה כל כך מגניב שכמעט לא צריך את העיבוד ברגע, היא רק פותחת את הפה ואפשר לדמיין את הבראס והקצב והכל.

אפילו הגרסא המתקדמת הפולק-קאנטרי-אלקטרונית של הם עשויים להיות ענקים מעבירה את התחושה הזו, של הכבדות, של ה- Laid-Back הקוּלית שהיא חלק מהשיר,

ב-2003 אירונים, מוכשרים ומודעים לעצמם מכסים “הם עשויים להיות ענקים” את אותו השיר ממש:

הם עשויים להיות ענקים – Savoy Truffle

את הגיטרות החליפו קלידים וסאונדים משונים, את התופים (לצערי) החליף איזה מידי אבל הסקסופונים שם. מה לא שם? המתיחות של סנטיאגו והאריסון. מצד שני: איזו גרסא מגניבה.

לסיכום (?)

זה ללא ספק הפוסט הכי מיוזיק-גיקי שכתבתי בחיי, בטח קשה להבין מה אני מנסה להגיד בו וכיון שגם אני לא בטוחה, הגיע הזמן לפסקה מסכמת, או שתיים.

זה נורא מגניב איך שיר אחד קטן עורר אצל כל כך הרבה אנשים כל כל כך הרבה ‘מחשבות מוזיקליות’. יש לו עוד גרסאות כיסוי אבל אלה (ועוד אחת שאני שומרת לסוף) הן הכי מעניינות בעיניי. תמיד אומרים על הפיקסיז שהם אולי לא הותירו חותם גדול בחייהם אבל כל מי ששמע אותם הקים להקה (אומרים את זה גם על מחתרת הקטיפה והדבר נכון לגבי שתי הלהקות בעיניי).

הפשטות שבה סנטיאגו כגיטריסט מתאר את המקומות שמהם הוא גנב את הסנטיאגואיוּת שלו מסבירה למה: כל גיטריסט ששומע פיקסיז ואני בתוכם, מתמלא בתחושת מסוגלוּת: “הי! גם אני יכולה לנגן ככה” יש משהו מרחיב אופקים בלהקשיב הרבה לנגינה של סנטיאגו ויש משהו מרגש בלהקשיב לנגינה של ג’ורג’ האריסון.
בשני המקרים מדובר בגיטריסטים פורצי דרך שהביאו איתם (בניגוד למושא השיר אריק קלפטון שאותו אני לא כ”כ אוהבת) המון אופי והרבה פחות טכניקה לנגינה, אני לא רומזת פה שהם נגנים לא טובים ברמה הטכנית אבל ללא ספק זו לא החוזקה שלהם, הטכניוּת. שניהם המציאו דברים וחתימות שהשפיעו על דורות של גיטריסטים אחריהם.

ואסכם בפרפראזה למשהו שדפנה אומרת הרבה: יש בסה”כ 12 תוים בסולם, כמה אפשר כבר לחדש?
אז הנה: כסה אפשר לחדש, לשמוע אחרים ולייצר משהו שהוא שלך לגמרי (הלקח הזה עובד לדעתי גם לגבי סטארטאפיסטים שממציאים דברים במקום למזג דברים קיימים, אבל זה נושא ליום אחר)

ולמען המצברוח הטוב, הנה גרסאת 10 דקות שלמות של פסיכדליה שבזכות אורכה וחוסר המחוייבות שלה לקו עלילה רציף כאילו מסכמת את כל הגרסאות שאני מכירה של השיר הזה:

עוד כמה נקודות על הגרסא הזו:

  • הקאבר הזה יצא שנתיים אחרי המקור, ב- 1970
  • זהו אחד מהשימושים המוקדמים של ה- Moog בתקליט רוקנרול
  • הכניסה של התופים בערך ב- 1:00 מזכירה לי מאוד את פתיחת השיר “סופרמן” של דויד בואי
  • הסולו שמתחיל בארבע ומשהו וכולל נגינת עם סלייד ובלי ועם כל מיני סאונדים משוגעים, נגמר בסוף בהדהוד (אמנם קצר) מאוד סנטיאגו-אי
  • מפוחית. ביצ’ז.
זה לא סאבוי טראפל, זה של אותה חברה!
זה לא סאבוי טראפל, אבל זה של אותה חברה!

.

This is a song about a superhero named Tony It’s called Tony’s Theme

עולים (כנראה אחרי הדרן), מתחברים, אין ספירה, אין מקלות, אין סימונים.

בום טראח.

זה שיר על טוני.

זה רוקנרול.

ראיתי את הפתיחה שלוש פעמים רצוף, כאילו מישהו רודף אחריהם.

אני משערת שכנראה מישהו רודף אחריהם, כלומר משהו: הרצון לעוף חזרה לחדר אמנים ולעשות המון סמים אולי?

אני בטח הראשונה שאומרת את זה, וזו בטח הפעם הראשונה שאני אומרת את זה: יש משהו כל כך קוּל בקים דיל. קווין אוף קוּל.

ועידת המוזיקה של הייניקן : עיצוב ומוזיקה

אז עכשיו

להב הלוי, שהוא אחלה גבר, מדבר על עטיפות אלבומים.

יש אלבומים שקל לתמלל את העטיפה, זה יתרון בולט, אייקוניזציה. למשל “התקליט עם המשולש” ו”התקליט עם האיש הבוער” של פינק פלויד. אנחנו לא יכלים באמת להפריד בין ההצלחה של התקליט לתוכן המוזקלי, ולמרבה ההפתעה על חלק מהעטיפות האייקוניות של זמננו אין בכלל את השם של התקליט או האומן.

קוממרבול עטיפות

(מבטיחה לתת תמונות אח”כ, מצחיק לכתוב על עיצוב במילים)

  • העטיפה הראשונה שהוא בחר לדבר בה היא זו שבה אומן מעורב בעיצוב, אנדי וורהול ו”אלבום הבננה” של הוולווט.
  • םאטי סמית והצילום של מייפלת’ורפ
  • ראשים מדברים והעיצוב עם היפוך האותיות, מרתק, אמרו לו שזה לא יתפוס ואנחנו יודעים מה קרה עם זה
  • סקס פיסטולז – ג’יימי ריד, עבד הרבה עם העניין של תלישת אותיות מעיתונים (אני חושבת על דודו גבע)
  • העטיפה של נוורמיינד וסיפור מצחיק על הבחור בעטיפה, שהיא אולי לא אדירה אבל ווא, השיאה רושם (400 דולר קיבלו ההורים של התינוק)
  • לונדון קוראת של הקלאש והעטיפה עם הגיטרה בתהליך השבירה (שמסתבר שהוא הצטער על זה אח”כ)

איזה יופי, לוגואים של להקות, אני אוהבת לוגאים של להקות את שלנו, אגב, עיצבה מיכל סהר הנפלאה.

<<מייד נמשיך>>

והעטיפה של המהממת של מתי כספי עם האינטרקום ובלי התמונה של מתי כספי.

ועכשיו, יש לי את הכבוד לתמלל את

דויד טרטקובר

אני מייצג את המבוגר האחראי. חזרתי מלימודים בלונדון בסוף 69 והעטיפה הראשונה שעשיתי היתה של השלושים, לקחתי את הסלוט משין והחלפתי בפרצופי הלהקה.

אתם כאן עכשיו נחשבים “תעשייה” אבל כשאני התחלתי לעבוד לא היו מילים כמו שיווק או קהל מטרה, עבדתי ישירות מול תלמה אליגון ועמירם הארבן מסיביאס, לא היו בדיקות מול השוק, היית צריך למכור את העטיפה לאמן ושהוא יאהב אותה.

אז החוויה של ההאזנה בשנות השבע=ים היתה שונה, לא לכולם היתה מערכת סטראו, היו מתכנסים לשמיעה משותפת ולעטיפה היה תפקיד משמעותי בהתכנסות, היו מעבירים אותה מיד ליד. היום זה כמובן שונה ומעפן ומנוכר 🙂 (זו הערה שלי, הוא לא נראה ממורמר)

כדי לעשות עטיפה הייתי מקשיב לסקיצות ופוגש את האומן

ועכשיו דורון עדות

ששולט על שוק רם וגדול, נניח כל יוצאי כוכבנולד, מזרחית וגו.

דורון מייצר עטיפות עם פרצופים, המניע הוא כמובן שהקהל כבר מכיר את הפרצוף וזה רעיון טוב להשתמש בו, שיווקית. וגם יותר קל עם סולן מאשר עם להקה. פעם כשהיו תקליטים אז היה יותר מקום על הקנבס היה אפשר לשים להקה שלמה (נניח, כוורת, דוּד- שבעה אנשים!) אבל אז עברנו לדיסקים ויש בד יותר קטן.

הוא אומר שבאופן מפתיע, דוקא כל המזרחי מאוד פתוחים לנסיונות וכיוונים חדשים, בעיקר בסינגלים.

[מנחה את הפאנל בחן רב וראוי לציור איתי מאוטנר]

דוגמא יפה לעטיפת אלבום (איתי מ.) סימולקרית לדעתי, היא זו של שולי רנד (זו עם הצלילה במים והרפרנס לנירוונה). ואז דורון אומר משהו מעניין על תקליט ראשון ואיך תמיד לא נותנים לו שם.

המיתוג של חומר מקומי, התקליט של הדג נחש (הערה על יובש 2010), המיתוג שלהם וכו.על זה שבמבה הוא חומר מקומי. תכלס, הברקה.

— הערת אגב, כתבתי עכשיו בטוויטר “למישהו יש מסטיק” ויונתן קוטנר העביר לי אחד, מקסים–

עכשיו ג’וּבּוֹי

שהייתי ממש שמחה לספר לכם על מה הוא מדבר אבל זה ממש מעפן לנסות להסביר את העבודה שלו, היא מקסימה, נורא “עשה זאת בעצמך” מעורבות מוחלטת בתהליך הייצור, כל עטיפה היא יוניקית.

מקסים (ואני לא עושה סלף פרומושן, אבל תראו איך אנחנו עשינו את העטיפה האחרונה של דפנה והעוגיות ביוטיוב בתחתית הפוסט).

יש משהו נפלא בזה, למשל, התקליט של הברידרז, fate to fatal, הם הדפיסו לבד את כל עטיפות הוינילים, גם לזה יש יוטיוב, מבטיחה למצוא.

בכל מקרה- חפשו אותו.

עכשיו לשאלות.

כמה מילים שלי על מוזיקה ומסחריות

אבל ממש לא לעומק, רק הערת אגב ומשהו שצרם לי:

בדרכי החוצה פגשתי חברה (מעצבת, צלמת) שאמרה על הפאנל הזה “היו צריכים לתת את כל הזמן שהיה שם לג’ו-בוי” עניתי לה בתגובה שזה טוב ויפה כל מה שהוא אומר אבל אי אפשר בכנס שתכליתו העתיד ה(בואו נגיד את האמת)מסחרי של המוזיקה, לדבר ברצינות על אומן (נפלא ככל שיהיה, זה נתון לשיקול דעת) שאומר בלי להתבלבל את המשפט “מעולם לא בדקתי כמה עותקים מכרנו מתקליטים, זה לא מעניין אותי”.

ואפשר לעשות את זה בלי למכור את העקרונות שלך, יש עטיפות אלבומים מאוד יפות בשוק של מעצבים מוצלחים שמחפשים יצירתיוּת אבל לא דופקים על הדרך את פוטנציאל הייצור והנגישות (כלומר: מסחריוּת). אפשר ואפילו רצוי לעשות עבודה טובה, לא חייבים לעשות עבודה טובה שתגביל מראש את קהל היעד, לא חייבים להיות אליטיסטים רק למען האליטיסטיות.


ככה הכנו את עטיפת האלבום האחרון

על פוליטיקה ומוזיקה – מחשבות לא מאורגנות

יש לי המון מחשבות לא מאורגנות על מוזיקה ופוליטיקה; על אליוט ועמיר בניון, על קיסריה והאוזן השלישית, שייח ג’ראח והבארבי, שיער, אל תקרא לי שחור, הירקון 70, חברון, מידתיות, שתי אצבעות מצידון, שלחי לי תחתונים וגופיות, היה לי נער מאוהב, גלי צהל ורדיו הר הצופים.

ככל ש”המצב” נעשה גרוע יותר כך הגבולות בין האישי והפוליטי מטשטשים לי. כל שטות של ליברמן, כל מעשה שרירותי שעושה איפה ואיפה בין אזרחי המדינה (שאמורים להיות שווים בחוק, ידעתם?) נוגע לי בעצבים שהולכים ונחשפים. אולי זה בגלל שאני אימא, אולי זה בגלל שאני גיטריסטית, אולי  זה עוד בכלל נשורת מהביטול של הפיקסיז.

מה זה להיות מוזיקאי פעיל פוליטית?

מי אני שאגיד לאזרחי המדינה להיות פעילים? ולמי בדיוק זה יעזור? כמה עזרו כל ההפגנות מלאות האמנים נגד גירוש ילדי העובדים הזרים כשבסוף יצא שגירשו? אם ננגן שיר על במה בעצרת שקוראת לביטול חוק ההתיישנות על מקרי אונס וגילוי עריות זה באמת יעזור למישהו? אולי רק טיפה, אולי ממש מעט, אולי עוד מישהו ששומע דפנה והעוגיות יבוא במקרה ויקשיב לעדויות המזעזעות. אבל כל מי ששומע דפנה והעוגיות בכל מקרה היה חותם על העצומה, לא?

פעם היינו קטנים ואופטימייםבמלחמת לבנון השנייה (שמעתי שעובדים עכשיו על הסקוול) עלינו דפנה, טל ואני לנגן במקלטים וגם בבסיסים צבאיים. למה? אני כבר לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה. כלומר: על המקלטים אני לגמרי יודעת לענות (ודפנה היתה כ”כ טובה עם הילדים ששקלתי לפתוח עסק) אבל לנגן בכנף 1 בדת”ק של מטוסי אף 16, לראות אחד מהם ממריא לתקיפה ולא לדעת אם המכה הקלה שיחוש הטייס בכנף תסתיים במוות של אזרחים חפים מפשע- בדיעבד: לא יודעת למה ניגנו שם.

הזוועה היתה יותר קיצונית בהמשך המלחמה. מחד: הופענו בפני מילואימניקים חביבים שחיכו (תאבי קרב, יש לציין) להכנס ללבנון והאוירה היתה אזרחית לגמרי. מאידך שני נסענו (שוב בהרכב המשולש) להופיע בגדוד כלשהו ששלח לנו מיילים ואמר שהם מאוד אוהבים אותנו וישמח אותם אם נבוא. זו היתה יחידה של בנות קרביות, הכי הן אהבו את “חבר ערבי”. שיערנו שהן מעריכות את הסרקזם. מתישהו במהלך הערב הובילו מאחורי הגב שלנו “מבוקש” אזוק ומכוסה עיניים. כולנו נכנסנו להלם. מאז אנחנו לא מופיעים בפני חיילים (בתפקיד).

ובכלל: על מה נלחמים? נגד מה? בעד מה?

אז דוקא לגבי זה יש לי חוק (הוא לא שלי, הוא של התלמוד): “עניי עירך קודמים“. אבל מאוד בהשאלה: ה”עיר” שלי היא לא מיקום פיזי. אין לי קשר לרמת גן. העיר שלי היא המין שלי (ולכן אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לקדם מטרות שקשורות לנשים) וה”עיר” שלי היא המדינה שלי שבה אני החזק. יש בה חלשים ממני ואני חושבת שחובתי להלחם על הזכויות שלהם. כך לרוב אעדיף מחאה לטובת דיירי שכונת התקווה על פני מחאה לטובת תרנגולות וגם מחאה לשוויון החוק בין אזרחי מדינת ישראל השונים על פני פליטי דארפור.

ומצד שני, כמו שאומרת חוה ב”במקום שיר פתיחה”:
חוה אלברשטיין – במקום שיר פתיחה

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן
שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –
אשר אומר: צד בי”ת, כלומר, הגברת הזמרת,
אם וכאשר איננה מזמרת,
את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,
עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

אולי מוטב שאעצור כאן. אני מאוד מפוזרת.

פוסט מ- 2006 : הקלות הבלתי נסבלת של היצירה

כך הופכים לסינדרלה מוזיקלית

בשנים האחרונות עבר חלק גדול ממרחב ההתרחשות המוזיקלית, כמו חלק גדול מהחיים עצמם, לאינטרנט; אנשים שומעים מוזיקה ברשת, קונים מוזיקה ברשת, אפילו עושים מוזיקה ברשת. המעבר הזה, ביחד עם הנגישות והנוחות שבשיווק עצמי באינטרנט, הופכים את הרשת לכלי המועדף על אמנים לקידום מטרותיהם. המטרות בתעשיית המוזיקה, כמו בכל אמנות, נעות על הציר שבין התעשרות להגשמת חזון, בין מכירת תקליטים להפצת הבשורה המוזיקלית לכמה שיותר אנשים, בין בריטני ספירס לג’יי ווק סנייל.

בשנים האחרונות לא חסרות דוגמאות למוזיקאים שצמחו באינטרנט, חלקם הפכו כבר לאגדות אורבניות. הדוגמא המוצלחת ביותר עד כה בשוק הישראלי היא יוני בלוך. בלוך, מוזיקאי צעיר, החל לפרסם את שיריו באתר במה חדשה. השירים זכו לפופולריות רבה בקרב גולשי האתר. קהל מעריצים צעיר, שכבר ידע לשיר את כל השירים, החל נאסף בהופעותיו. הסיפור יכול היה להיעצר כאן, אלמלא אחת מהמעריצות הגדולות של בלוך הייתה גם במקרה הבת של מנכ”ל אן.אם.סי. הילדה ביקשה מאביה לשבת ולהאזין, והמנכ”ל הוקסם, או שמא זיהה את הפוטנציאל המסחרי, וביקש מבתו להשיג לו דמו. בלוך, שהופתע מן הבקשה והיה משוכנע שמישהו מנסה לעבוד עליו, שלח, האב היה מרוצה, החוזה נחתם, ומכאן הדרך לתקליט ולרינגטונים הייתה קצרה.

אגדות כמו זו של יוני בלוך עדיין נדירות במחוזותינו, אך האינטרנט כבר מלא במדריכי ‘עשה זאת בעצמך’ שפורטים את תהליכי יצירת ההייפ לשלבים, חוקים ולינקים (מומלץ במיוחד הוא האתר starpolish.com, שמדריך את המוזיקאי עוד לפני שהוא נהיה מוזיקאי). הווירטואליוּת, שהיא אחד המאפיינים הבולטים של הרשת, מאפשרת לעשות מכל עכבר הר בכמה צעדים פשוטים – כל מה שצריך זה מחשב וחיבור מהיר לאינטרנט.

הקלות הבלתי נסבלת של היצירה

טל מקליט גיטרותלפני 10 שנים, הרעיון שמוזיקאי ימסור בחינם את יצירתו, שעליה עמל ימים כלילות, היה בלתי מתקבל על הדעת. זאת משום שהמודל הכלכלי שעליו הושתתה תעשיית המוזיקה התבסס על השקעה חד פעמית בהפקת תקליט וגריפת רווח ממכירתו. הפקת תקליט במודל הישן הייתה ארוכה, יקרה ומסובכת, ומעט מאוד אנשים יכלו להרשות אותה לעצמם.
היום המצב אחר לחלוטין: התהליך שעובר שיר מרגע שהוא נכתב על מפית נייר בבר ועד שהוא יוצא בתקליט נעשה קצר ופשוט. בעזרת מחשב ביתי וכרטיס קול, כל אחד יכול להקליט כל דבר שהוא מייצר במרחב שבין המטבח לחדר השינה. גם תוכנות שיתוף הקבצים שינו את המפה, ובמקביל להוזלת עלויות ההפקה ירדו משמעותית גם הרווחים ממכירת תקליטים – כי הרי למה לקנות אם אפשר להוריד.

ההתייחסות לקלות הבלתי נסבלת של הפקת התקליט היא אמביוולנטית; מצד אחד הטעם הכללי כבר לא נקבע ומעוצב על-ידי בעלי החברות, ומצד שני כמות הזבל שמציפה את העולם היא עצומה: כל ילד שיודע שני אקורדים מקליט אותם למחשבו האישי ומפיץ אותם בכל דרך אפשרית. כך או כך, הפצת השירים באינטרנט היא דרך מצוינת לשיווק עצמי, כי אחרי הכל –  אין טוב ממשמע אוזניים.

האינטרנט הוא כלי יעיל מאוד לשיווק עצמי, הוא חוצה תרבויות ואוקיאנוסים ומגיע לכל אחד הביתה. למרות כל זאת כיום הוא עדיין רק השלב הראשון בדרך להצלחה, הייפ מטורף באינטרנט לא מהווה תחליף לכתבת שער ברולינג סטון או לביקורת בהארץ, ועדיין רוב צרכני המוזיקה הם אלו שצופים באמטיוי ומאזינים לגלגל”צ. על כל אמן יוצר שמצליח לקדם עצמו באינטרנט עדיין מוטלת חובת ההוכחה, כי כל בועה ריקה מתוכן סופה להתפוצץ: ברוב המקרים מושאי ההייפ האינטרנטי הקיצוני לא עומדים מאחורי ההבטחות שאנשי השיווק מפזרים בשמם, ומה שנותר מהם בסוף הוא שיר אחד שנודד בתוכנות שיתוף קבצים וערימה של לינקים שבורים.

שישה צעדים בדרך אל האיצטדיון

אתר בית השלב הראשון בשיווק עצמי באינטרנט הוא ללא ספק הקמת אתר בית, שבו יתנקזו כל הידיעות, השירים והתכתובות סביב המוזיקה. האתר יכול להיות פשוט ולהכיל רק את הפרטים היבשים, או להציע למשתמש חווית גלישה שונה ברוח היצירה (אתר כמו זה של הדרזן דולס או הדיטי בופס לעומת אתר הבית של אסף אדרי, למשל). למרות הפשטות לכאורה שבמהלך זה, עדיין לא כל מוזיקאי יכול להרשות לעצמו לשכור מעצב אתרים, ולכן ישנן אופציות רבות ומגוונות שמאפשרות את הצגת המידע בצורה טובה ומאורגנת בלי קורס וובמאסטרים. הבולטת ביותר בשטח כרגע היא myspace.com. אתרים מסוג זה עמדו על הפוטנציאל השיווקי, והחלו לספק שירותי אחסון על שרתיהם וממשק משתמש נוח המאפשר לכל מוזיקאי להעלות בצורה מסודרת את כל מה שאתר בית אמור לכלול – מביוגרפיה מסודרת, תמונות וליהוגים ועד קובצי מוזיקה ווידאו לכל דורש.

דפנה מקליטה גייד ואקוסטיתשיתוף קבצים הדרך הפשוטה ביותר להפיץ קבצים היא כמובן התחברות לאחת מתוכנות שיתוף הקבצים הקרובות למקום מגוריך (סולסיק ואימיול הן הנפוצות ביותר). שנייה לפני שיתוף הקובץ, יש להקפיד שהוא יכיל מידע מלא ב-idTag, כולל שם היוצר, המבצע, ואם אפשר גם כתובת שבה ניתן להשיג עוד שירים. במקרה שהשיר טוב, סביר שתוך פחות מחודש מהרגע שבו הוא עזב את מחשבו האישי של האמן הקובץ ישכפל את עצמו כמו וירוס מוצלח במיוחד אל מחשביהם של אלפי גולשים.

פורומי מוזיקה אתר בית, או דף אישי בפלטפורמה מוכרת וכמה שירים שרצים בסולסיק, זו אמנם התחלה, אך היא אינה מספקת. כעת יש לדאוג לכך שכמה שיותר אנשים ייחשפו לפלא. באינטרנט כמו באינטרנט יש מקום לכל תחביב. הרשת מלאה בפורומים, במגזינים ובבלוגים שעוסקים במוזיקה. הפשטות שבהצבת הודעה עם לינק בפורומים הופכת אותם לכלי הנוח והנגיש ביותר למשיכת מבקרים לאתר, ואכן פורומי המוזיקה מלאים בהודעות של משווקים עצמיים. מהודעות מנומסות ובתוליות כמו “יש לי להקה חדשה, הייתי רוצה שתבואו לשמוע” ועד הודעות המאופיינות בריבוי סימני קריאה שמעידות על כותבם שהוא איש שיווק מהזן הירוד ביותר. אך לא כל קליק הוא קליק טוב: דווקא הפורומים השוקקים ביותר, שיגרמו לכמות הקליקים היומית שלכם להאמיר, כוללים למעשה חמישה ילדים, עשרות כינויים לכל אחד מהם והרבה זמן פנוי. לכן מומלץ להתמקד בפורומים שעיקר עניינים הוא הז’אנר המוסיקלי הספציפי שאליו שייך האומן, ולהעדיף פורומים של אתרי מוזיקה על פני כאלו שהם חלק ממפלצת קהילות אימתנית בפורטל מפורסם.

הקהילה צרכני המוזיקה באינטרנט נחלקים לשתיים, אלו שמשתמשים ברשת כדי לאסוף מידע נוסף על אמן שהם מכירים ואלו שנמצאים בחיפוש מתמיד אחר מוזיקה חדשה שתרעיד את עולמם. באתר כמו myspace חיים בכפיפה אחת שני הסוגים, האתר מלא בדפים אישיים של אמנים מוכרים יותר (פרל ג’אם, בלאק אייד פיז, בלינק 182 ועוד), לצד אמנים מוכרים פחות ולייבלים קטנים שמחפשים אמנים להפצה. ישנו גם ערך מוסף, שהוא הקהילה- בדומה לפלטפורמות המספקות שירותי בלוגינג, גם כאן חבר מביא חבר, ובמקרה של מוזיקאים – חבר מביא חבר להופעה. הקיום של כולם באותו חלל וירטואלי מסייע רבות לקידום אלו שאינם מוכרים, ומספק את הפן האישי והנגיעה בקהל עבור אלו שכבר ממלאים איצטדיונים.

ביקורת הדדית אלמנט הקהילה בא לידי ביטוי גם במקומות נוספים. ישנם אתרים דוגמת garageband.com, האוחזים באידיאולוגיה מרתקת: ראשית, כל אמן שרוצה להצטרף לקהילה מחוייב להאזין ללא פחות מעשרים שירים ולחוות את דעתו עליהם בצורה מקצועית. רק כך הוא מרוויח את הזכות להעלות שיר שלו לאתר ולחשוף אותו לביקורותיהם של אחרים. כמובן שלא מדובר רק בחוויה לימודית: השירים שזוכים לביקורות הטובות ביותר בכל שנה נשלחים אל לא אחר מאשר סר ג’ורג’ מרטין (המפיק המוסיקלי של החיפושיות), והטוב מבין האמנים אף מקבל את הזכות להפיק את אלבומו באולפנים הטובים ביותר שיש ותחת ידיהם האמונות של מפיקי העל היושבים בהם.

מגזיני מוזיקה מקוונים בדרגה אחת מעל הקהילות והפורומים נמצאים מגזיני המוזיקה המקוונים, המציעים למוזיקאי המתחיל מגוון דרכי חשיפה. הדרך הברורה מאליה והפשוטה ביותר היא פרסום ביקורות – על הופעה, על שיר, על תופעה או על אלבום – שלרוב גוררות תגובות והתפלמסות בלתי נלאית. דרך נוספת, חווייתית יותר ולכן עוצמתית יותר, היא הוצאת אוספים – טרנד שהולך וצובר תאוצה בימים אלה. האוספים כוללים שירים של כמה יוצרים, הנבחרים בקפידה על-ידי עורכי המגזין, ומאפשרים לאמן (וגם לקהל) להגיע לאוזניים שלא היה יכול להגיע אליהן בדרך אחרת. בארץ בולט בפועלו מגזין השרת העיוור, שהספיק להוציא עד כה שלושה אוספים המכונים פולארויד. האוספים הם אינטרנטיים לחלוטין, וכוללים, בנוסף לשירים, את כל הפרטים הרלוונטיים על האמנים המשתתפים בהם, לצד הצעת הגשה בדמות עטיפה וסדר השמעה מומלץ.


תוספת מאוחרת

הפוסט הזה קיים מזמן, אבל לא אצלי. כתבתי אותו בעבר לאיזה עיתון שנקרא “נט מגזין” והודפס למרבה הצער על ניירות. חלקו הגדול לא מעודכן יותר, אבל העניין בבסיסו זהה.

בחרתי להעלות אותו עכשיו בגלל הפוסט הזה והדיון בטוויטר שהוא יצר.

עמדתי בקשר לאמנדה פאלמר ברורה, יש לי כבוד אליה גם כשהיא עוסקת בזנות, או כמו שהיא היטיבה לומר בעצמה בשיר שהוציאה ביום סיום החוזה שלה:

אמנדה פאלמר- יו בט יור בלאק אס!

and i’ve already spent too much time
doing things i didn’t want to

so if i want to drink alone dressed like a pirate
or look like a dyke
or wear high heels and lipstick
or hide in a convent
or try to be mayor
or marry a writer
smoke crack and slash tires
make jokes you don’t like
or paint ducks and retire

YOU CAN BET YOUR BLACK ASS THAT I’M GOING TO

פריקים וגיקים / פריקיות וגיקיות

הסדרה הזו, שבקושי סחבה עונה היתה הדבר הטוב היחיד מביתו של ג’וד אפטאו. תאמינו לי.
לאחרונה חזרתי על מעט הפרקים ששודרו ונזכרתי שהיתה לה מוזיקה מעולה. אבל אבוי, אני לא מוצא את הסאונד טרק!

בכל מקרה, נזכרתי שמזמן לא עשו סדרת נעורים טובה. כזו שנגעה. או שאולי אני לא נער. עכשיו, זה מעניין מאוד.
כי למשל, בברלי איכס מעולם לא נגעה בי והייתי נער אבל דריה כן (וגם שם היתה אחלה מוזיקה), אבל פריקס וגיקס, מהפרק הראשון. Dazed and Confused שעשע אותי ובכלל לא הייתי אפילו ביצית אז…

אולי זה בגלל שלמרות השוני במוזיקה, שנות ה-80 בתיכונים אמריקאים הגיעו לישראל רק בשנות ה-90 (האם אנחנו כמו קנדה??)?
אני אישית הכרתי מר רוסו, והייתי בגיקס, או אולי חצי חצי, אלפא גיק קראה לזה אושיית אינטרנט מפורסמת. אבל לא פריק. לא לפי ההגדרה. אני מניח שבסופו של דבר, שתי הקבוצות הן אאוטקסטיות שזוכות לדיכוי על ידי החבר’ה היותר פופולריים. אבל כשאנחנו גדלים אנחנו יותר מעניינים מהאלו האחרונים, אנשי המאזדה-גולדן-2.4 ילדים-דירה ברעננה/כפ”ס.

אני יודע שזה היה קצת בעילת בינה של בוקר מוקדם, אבל היי, מותר לי. דן-יה אמרה.

וחוץ מזה יש לנו אג’נדה סודית שתתגלה בעוד שבוע ויומיים, פחות שעה.

joan jett and the blackhearts-bad reputation

יש למשיהו סדרות נעורים עדכניות שאכן שוות משהו? או סאונדטרק שווה?

מוזיקה לועזית – מחאה פוליטית – מוזיקה ישראלית

לועזית

אני מאזין עכשיו לאמנדה פאלמר מנגנת רדיוהד על היוקליילי שלה (תקנו, נו מה אתכם!). איזה אושר.
זאת אומרת, רדיוהד הם אדירים ותמיד אהבתי אותם. אמנדה היא אדירה ויש לה כישרון ווקאלי נדיר.כך, שילוב רדיוהד עם השירים שלהם, שהם כמו חלום בהקיץ בשבילי, אמנדה עם קולה הנעים כמו רוח מדברית ויוקליילי עם מיתריו ה…נו טוב, זה כמו לנגן על פורס ביצים.

Creep (Hungover at Soundcheck in Berlin)

ולמרות שזה כמו פורס ביצים זה אדיר. כאילו, אמדנה, רדיוהד, מה כבר יכול להיות רע בזה.
כותבת הבלוג השניה יכולה גם לסנן קללה שמתארת את מותי בנסיבות אכזריות אחרי שאזכיר לה שאני ראיתי את אמנדה עושה את אקזיט מיוזיק.
וזהו.

פוליטית

ביננו, אם נשים לא יכולות להתפלל כמו שבא להן בכותל, זה נוראי. אבל היי, אני לא מבין למה להן להתפלל בכלל.
עכשיו, כשנשים נעצרות (עקב שיפוט של בג”צ!) אחרי שהתפללו בכותל… מבחינתי תחזירו אותו ואת כל העיר הקדושה הזו.

ישראלית

נשמה מה נשמע? הכל נפלא! הכל מדהים! מה, לא רואים?!

הם כבר כמה זמן מסתובבים בשטח. מופיעים בתל-אביב, בחיפה, בירושלים, במקומות נידחים. משתפים פעולה עם עוד להקות כמותן, מנסים את מזלם ומזלה בתקשורת וסה”כ- עובדים קשה כמו שלהקה צריכה. אז יש המקניטים מיינסטרים. אולי. יש המאמינים במקוריותם. אולי. ויש כאלו שיקראו להם פליטי רימון. גם על זה ניתן להתווכח, או יותר נכון, על מעמד רימון בעולם. בואו נשמור את זה ליום אחר.

ביום רביעי נפגשתי עם איה (פייגלין-זהבי) והחתיכים שלה. אז… כל החתיכים אצלה (זה שם דינמי, באמת), מה אתם חושבים? אני נזכר בילדותי בשנות ה-90, לו דווקא בגלל הסגנון, יש בהם גם מן ה-00, אבל לא הרבה. אבל בגלל הרוק גיטרות בעברית. כזה לא מתיימר, עם מילים מעולות, עם נשים שעושות רוק לא גברי (כמו תמר אפק) ולא שמות זין. אבל באמת, לא כי זה הדבר המגניב לעשות.

יש סיכוי שרוב המעריצים שלהם יהיו בני 16-17, ההיפסטרים יקניטו את זה. ביננו, גם אם כן, זו ההתחלה הכי טובה. אני זוכר אותי בן 17 באינפקציה. רובנו היינו בני 17 אז. אין לי מושג מה מבוגרי תל אביב חשבו.
אז היה בלאגאן באולפן, כמעט הרגנו אותם כשהם שכחו לפנות והמשיכו לרמאללה (לא בגלל רמאללה, בגלל שהם היו צריכים לחזור דרך מעלה אדומים, מקום מסוכן מעין כמותו). זו היתה “ההופעה” המלאה שלהם ששמעתי, עד אז רק נגיסות פה ושם, התרשמתי. זאת אומרת, לחבר’ה יש סטייל. הם הזכירו לי בפשטות שלהם אירוח אמנים מבוגרים יותר, עם קילומטרז’ (עוד פעם מהניינטיז) ולא את הילדים שבאים לנגן באולפן וחיים לפי שבלונות התנהגות. אגב, נדבר פעם על השוני והדמיון של השבלונות האלו בין ירושלמים לתל אביביים.
נגיד שאני משוחד, אולי הרוק הזה הוא פשטני מידי ואני לא רואה את זה מבעד למעטה של איה, כותבת מילים מוכשרת. היא הוכיחה שם, באולפן, שהיא עומדת מאחורי המוזיקה שלה ומציבה מוח שיכול, גם אפוף אדי אלכוהול, לטוות את הראיון שלנו מטלאים לאריג. כל כמה דקות היא לקחה את מה שכולם זרקו אל תוך המיקרופונים וסיכמה את זה כמו הסטודנטית לפילוסופיה-ספרות-עוד מיליון דברים שהיא.
והחתיכים שלה גם לא אכזבו- הוד המתופף הרבה בעקיצות שנונות המכוונות בעיר לנימי הבאססיסט (הסטריאוטיפי) וגילי הגיטריסט ישב בשקט ומידי פעם ירה את ההערות וההארות הכי טובות לראיון. אבל בשביל זה יהיה כאן לינק, כאשר הראיון יעלה, ברביעי הבא ברדיו הר הצופים מארח. מה שעצוב זה שליאון עשה את זה חי ושאל המון שאלות שאנחנו עברנו עליהן… ועכשיו אנחנו ארכאיים, למרות שלנו לא אכפת שאומרים כוס.

הצד הרע הוא שהשקה בבארבי, למעשה זו הבמה התל אביבית הכי טובה ללהקה כזו, אבל לא בשבילי. אני חושב שאני אלך וזו תהיה הפעם הראשונה שלי בבארבי מזה… מלא זמן.
לא יודע אם אני אדבר על האלבום ואנתח אותו, אני לא חושב שזה התפקיד שלי בבלוג הזה וביננו, ההופעות ממש טובות והאלבום, כמו כל אלבום רוק גיטרות גראנג’י אלטרנטיבי שאלביני לא נגע בו פחות טוב מההופעה.

איחלתי ללהקה בהצלחה.