ספר לי עוד על ההזדהות שלך עם מאבק השחורים בארה״ב

פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.

העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.

אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!

(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן
 

https://embed.tidal.com/tidal-embed.js

(לוקח לו שניה להפציע בעמוד והוא ממש שווה את זה, כל כך שווה שכתבתי פוסט בבלוג, שזה כידוע דבר שאפחד כבר לא עושה אף פעם)

סקר יוהרה, שתפו איתי פעולה!

בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחר מאנשים שונים שהכרתי להם שירים שהם אהבו. זה עשה אותי ממש שמחה. זה משונה. אבל כן, ממש דילגתי דילוג פנימי של אושר על זה.
אז תעשו לי טובה, שמחו אותי עם הסקר האידיוטי הזה, טוב?

אני בתמורה אכין שני מיקסטייפים – אחד של שירים שאנשים שמחו בהם אחד של שירים שאתם חושבים שאשמח בהם.
אני בתמונה: עם אוזניות, חושבת על שיר בשבילך, צילום אילוסטרציה.

 
>
 

1993 היתה שנה

לא בא לי להוסיף שמות תואר אבל עיון בשנת 1993 במוזיקה הוביל אותי למסקנה שהיא צרובה לי עמוק עמוק בתודעה. הנה עשרים שירים מתוך 20 אלבומים שיצאו בדיוק לפני 20 שנה:

 http://grooveshark.com/widget.swf

לפני 20 שנה הייתי בת 14, ואני מגיעה לאחת משתי המסקנות הבאות- או שהשנה ההיא היתה משהו משהו או שגיל ארבע עשרה הוא מין גיל מעצב כזה מבחינת הטעם המוזקלי.

בכל מקרה, אין לי כוח לכתוב על כל השירים שבחרתי להכניס וגם על אלה שלא.

אתם מוזמנים להוסיף שירים.

 

 

 

 

האוזניות של דן-יה: למה אמצע זה רע, פוסט תגובה.

דן-יה טוענת פה שאוזניות זולות זה אחלה.
למה? זה זול ולא איכותי. אפשר לקנות הרבה מזה וקומפרסיה גרועה של אודיו לא צורמת.

ובכן, גברת שב”א, את טועה. טוב נו, על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל לדעתי את טועה.
אז הנה הנימוקים שלך בתוספת הזוית שלי.

דבר ראשון עלי להבהיר, אני לא מוזיקאי, אבל אני מיני-אודיופיל. יש לי חמישה דגמי סנהייזר ברמות שונות, אני בחנתי את הדגם של דן-יה וכמו כן יש לי אישית, או שניסיתי על אוזני לא מעט דגמים שונים של חברות רבות. כן, בניגוד לדן-יה, אני מאוד פלצן* כשזה מגיע לאוזניות.

עזניה

נתחיל בנימוק 1#, “כי הן זולות”. וואלה, לא יכול להתווכח איתך, הן זולות. ותכלס, אני כן חושב שהן ממש ממש מעולות יחסית למחיר. לא רק אני חושב ככה, גם לא מעט אתרי סאונד. זהו דגם ה”סנהייזר להמונים”.
הבעיה שלי כאן היא בצרכנות. סנהייזר היא חברה מעולה שבונה מוצרים ברמה גבוהה מאוד אשר מחזיקים שנים רבות. למה לי לרצות לקנות אוזניות ב-130 שקל? האם רצוי ליצור מצב בו אנו מתייחסים למוצרים כמו אוזניות כמשהו חד פעמי?
אני חושב שלא. זה פלסטיק, זה מתכות לא סימפטיות, זה עבודה של איזה סיני עייף, יבוא באוניות או מטוסים ממקום רחוק מאוד. חתימת פחמן עצומה. לא תודה. כשאני יוצר זיהום אני עושה את זה פעם אחת. אגב, למי שיבוא ויטען שאסור לי להטיף כי יש לי חמישה זוגות של אוזניות, קניתי אחד יד שניה, את השאר קיבלתי, את חלקם שיפצתי. האוזניות הותיקות ביותר שברשותי הן HD 430 בנות יותר משלושים שנה, דגם מאוד איכותי בתקופתו וגם עכשיו. אבל מה, שלושים שנה, הריפוד לאוזניים מתפורר כבר, לא נעים. מה זה? סנהייזר עדיין מייצרת חלקי חילוף לאוזניות שייצרו לפני יותר מחמישים שנה, שלא לדבר על שלושים, אז הכל בסדר. עוד פלוס לאוזניות היקרות.

בקשר ל 2# שוב, קשה לי להתווכח. אכן, האוזניות שדן-יה קונה לא מפצות בבאסים, למעשה הן ממש לוקות בתחום הבאסים. אבל היא טוענת שהיא מראש בחורה של Mid-High. טיעון הנגד שלי הוא שבשביל זה המציאו את האקוולייזר. אני אבחר בזוג אחד, טוב, עם טווח תדרים מכובד ואקזז את מה שאני לא רוצה החוצה בעזרת האקולייזר. מי שלא עושה זאת וקונה אוזניות זולות במקום – You’re doing it wrong. דן-יה אולי בחרה בסנהייזר בינוניות, אבל יש אנשים אחרים שיקנו לעצמם, בעזרת אותם נימוקים אוזניות זולות שיכולות לפגוע או אפילו להרוס את השמיעה.

3# יוטיוב וסטרימינג. נועצתי באיל שינדלר, מבחינתי מה שהוא אומר קדוש. בעניין יוטיוב, שימו לב ללינק – יוטיוב משדרים בקידודי סאונד לא רעים בכלל, החוליה החלשה כאן היא מי שהעלה את הקובץ. בקשר לסטרים, התחנות המדוברות משדרות במה שנתן להם אלוהים (יענו, הכסף) ומנסות לתת כמה שיותר בהתחשב ברוחב פס שקנו. שוב, יש כאן משחק שהוא גם רוחב פס וגם שיטת קידוד. אה כן, גם איכות הקובץ ממנו הם משדרים. השורה התחתונה – אל נא תכלילו.
ולמה כל כך אכפת לי שלא תכלילו? ובכן, שינדלר מציע שבעוד אכן “יש הבדל” בין שמיעת סטרים באוזניות זולות לבין יקרות, הוא נובע רק מהעובדה שהזולות תמיד נשמעות אותו הדבר, בעצם במקסימום איכות שלהן, בעוד באוזניות היקרות המאזינה לא שומעת אחרת את השידורים הירודים, אלא למעשה מבחינה באיכות הטובה יותר כשזו משודרתמנוגנת. רוצה לומר, מי שבוחר באוזניות זולות שומע מוזיקה שמשודרת באיכות גבוהה כאילו היתה מוזיקה שמשודרת באיכות נמוכה, מי שבחרה באוזניות היקרות נהנית כשהיא יכולה.

4# סובייקטיבית, אני חושב שהאוזניות של דן-יה לא אוטמות רעשי חוץ בצורה טובה. בינונית בואכה נמוכה. אבל זה סובייקטיבי לחלוטין.

אסכם ואומר שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנימוקים של דן-יה מעולים למי שלא אכפת לו לקנות אוזניות “חד-פעמיות”, מעוניין בהם רק לצרכי אינטרנט ולא רוצה להבחין בשינויים דרסטיים באיכות סאונד. הדגם שהיא ממליצה עליו הוא אחד הטובים ביותר לקנות בפחות מ-150 שקלים חדשים ובהחלט נותן אחלה באנג פור באק. רק תהיו בטוחים שאתם האיש או האישה האלו.

 

*אגב פלצנות, אני לא מבין מה העניין של כול העולם המערבי מ beats , זה יותר מיתוג מטכנולוגיה.

קצרצר: שלוש זעקות גיטרה ששווה לחיות בשבילן

היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:

 

הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא

 

השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי  ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא

השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא

פוליטיקה וסופר הירוז (שלושה שירים על)

שלושה שירים על גיבורי על, או רשעי על.

נתחיל משיר שרק (או בעיקר) הכותרת שלו קשורה באופן ישיר, מתוך רוקי הורור פיקצ’ר שואו (מופע האיימים של רוקי) השיר שהוא הפוסט אפוקליפסה. אם זכרוני אינו מטעני הוא קורה אחרי שהכל נגמר, אחרי שריף-ראף ומג’נטה אוסרים את פרנקנפורטר ומגלים אותו בחזרה לכוכב הלכת שלהם (או הורגים אותו? סלחו לי, לא ראיתי את זה מאז כיתה יא’ באולם נידח בפסטיבל ערד).

גיבורוּת העל כאן היא אולי הנגיעה בחלק הנמוך ביותר והיכולת להמריא ממנו.

Super heroes – RHPS

ועכשיו סופר וילן (רשע על) או אחד שמאמין שיום אחד יהיה רשע על. בכל מקרה השמועות מספרות שעוד נזכה לראות אותו שוב בקיץ הקרוב. ובהערת אגב – זו יופי של דוגמא לעיצוב של רשע על, כזה שמתחיל מהפרעה אישיותית קטנה ובעקבות טראומה ורצון להיות חלק ממשהו הופך למה שהוא. אני סקרנית לראות מה יקרה בהמשך.

בבקשה:  זו תחילתו של יום חדש וכל הציפורים (והכותרות בטמקא) מספרות שאתם הולכים למות.

Brand new day – DHSAB

 

הסיבה שבגללה נכתב כל הפוסט הזה – האקלים החברתי ובכלל גלי האלימות (גם אם רובם מומצאים ע”י העיתונות – מומלץ לקרוא) והעדר העתיד למדינה הזו מרגישים כמו כר פורה להופעתו של גיבור על שיעשה משהו אפקטיבי.

אין לנו סיכוי לסופרמן או לרובין הוד, למרות שאנחנו הולכים והופכים לגות’הם באטמן כבר לא יבוא, אצלנו הגיבורים היחידים הם אלו מצבא ההגנה.

ותודה לאליוט.

פוליאנה פרנק – גיבור בצבא ההגנה

 

 

 

למרות שסביר להניח שדוקא רשע-על הוא זה שיהפוך פה את סדרי העולם.

 

ומלבד זאת אני סבורה שרועי צודק.

שלושה שירים על סיבות וסדרי עדיפויות

שלושה שירים שאני אוהבת ושבאופן (אנוּס לגמרי, אני מודה) מדברים על מה באמת חשוב: הבריאות, הכסף והילדים.

הבריאות

אז קודם כל, כמו שסבתא שלי תמיד אומרת ובכלל – העיקר הבריאות. חייבת מילה על בתרי זוזיי – אם אין לכם או מעולם לא שמעתם אותם תשיגו לכם מהר. זה אחד מהדברים הכי נהדרים ברוק הישראלי (סוג של ישראלי) לדורותיו. יש שם כמה פנינים שתודו לי עליהן בדיעבד.

אז העיקר הבריאות, או במילות המשורר:

…ואת לא מוצאת בגדים
שלא נראים קטנים
מחר נתחיל בדיאטה
ונאכל רק אוכל דל
ולא נעשן בכלל
העיקר הבריאות
נשתדל שלא למות
ולא לאבד איבר
שנגיע עד מחר
הבריאות זה העיקר

(כשהלכתי לבדוק שאני מצטטרת נכון גיליתי שגם ליוני בלוך יש שיר שקוראים לו “העיקר הבריאות” אפרופו שירים עם אותו השם, לרם אוריון יש כנראה ממש קטע עם זה :))

אז הנה, להנאת הכלל – העיקר הבריאות של בתרי זוזיי (מתוך האיפי הנפלא “בתאבון”)

בתרי זוזיי – העיקר הבריאות

הכסף

ואם בסדרי עדיפויות עסקינן, אז עוד אחד מהשירים האהובים עלי ביותר – “אנחנו כאן בשביל הכסף” של סופרגראס. להקה שחבל שאין יותר כמוה.אני תמיד יותר שמחה אחרי שיר של סופרגראס.

אין לי הרבה מה לומר בנושא, כולנו כאן בשביל הכסף, לא?

כאן בשביל הכסף – סופרגראס

הילדים

אפשר לקרוא את זה כפדופיליה ואפשר סתם, ברוח המאבק שגואה, דועך, מוכפש, נקבר בטרם עת וכאלה לקרוא את זה כמו שהם התכוונו (בחלומות שלי, אין שום דבר בטקסט שמאשר את זה) רובי וקיילי – אלילי פופ משגעים שבאו בשביל הילדים (ובשביל הכסף של ההורים של הילדים) או לפי הקליפ המשגע – באו כדי לעשות ילדים. תגידו מה שתגידו, אני אוהבת את שניהם:

 

 

 

 

וממש בקטנה, בלי קשר לפוסט – יש פיונה אפל חדש, קשה שלא לחגוג את זה בשלל דרכים:

https://player.soundcloud.com/player.swf?url=http%3A%2F%2Fapi.soundcloud.com%2Ftracks%2F43923280 Every Single Night by fionaapple