ספר לי עוד על ההזדהות שלך עם מאבק השחורים בארה״ב

פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.

העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.

אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!

(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן —
 

https://embed.tidal.com/tidal-embed.js

(לוקח לו שניה להפציע בעמוד והוא ממש שווה את זה, כל כך שווה שכתבתי פוסט בבלוג, שזה כידוע דבר שאפחד כבר לא עושה אף פעם)

1993 היתה שנה

לא בא לי להוסיף שמות תואר אבל עיון בשנת 1993 במוזיקה הוביל אותי למסקנה שהיא צרובה לי עמוק עמוק בתודעה. הנה עשרים שירים מתוך 20 אלבומים שיצאו בדיוק לפני 20 שנה:

 http://grooveshark.com/widget.swf

לפני 20 שנה הייתי בת 14, ואני מגיעה לאחת משתי המסקנות הבאות- או שהשנה ההיא היתה משהו משהו או שגיל ארבע עשרה הוא מין גיל מעצב כזה מבחינת הטעם המוזקלי.

בכל מקרה, אין לי כוח לכתוב על כל השירים שבחרתי להכניס וגם על אלה שלא.

אתם מוזמנים להוסיף שירים.

 

 

 

 

האוזניות של דן-יה: למה אמצע זה רע, פוסט תגובה.

דן-יה טוענת פה שאוזניות זולות זה אחלה.
למה? זה זול ולא איכותי. אפשר לקנות הרבה מזה וקומפרסיה גרועה של אודיו לא צורמת.

ובכן, גברת שב"א, את טועה. טוב נו, על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל לדעתי את טועה.
אז הנה הנימוקים שלך בתוספת הזוית שלי.

דבר ראשון עלי להבהיר, אני לא מוזיקאי, אבל אני מיני-אודיופיל. יש לי חמישה דגמי סנהייזר ברמות שונות, אני בחנתי את הדגם של דן-יה וכמו כן יש לי אישית, או שניסיתי על אוזני לא מעט דגמים שונים של חברות רבות. כן, בניגוד לדן-יה, אני מאוד פלצן* כשזה מגיע לאוזניות.

עזניה

נתחיל בנימוק 1#, "כי הן זולות". וואלה, לא יכול להתווכח איתך, הן זולות. ותכלס, אני כן חושב שהן ממש ממש מעולות יחסית למחיר. לא רק אני חושב ככה, גם לא מעט אתרי סאונד. זהו דגם ה"סנהייזר להמונים".
הבעיה שלי כאן היא בצרכנות. סנהייזר היא חברה מעולה שבונה מוצרים ברמה גבוהה מאוד אשר מחזיקים שנים רבות. למה לי לרצות לקנות אוזניות ב-130 שקל? האם רצוי ליצור מצב בו אנו מתייחסים למוצרים כמו אוזניות כמשהו חד פעמי?
אני חושב שלא. זה פלסטיק, זה מתכות לא סימפטיות, זה עבודה של איזה סיני עייף, יבוא באוניות או מטוסים ממקום רחוק מאוד. חתימת פחמן עצומה. לא תודה. כשאני יוצר זיהום אני עושה את זה פעם אחת. אגב, למי שיבוא ויטען שאסור לי להטיף כי יש לי חמישה זוגות של אוזניות, קניתי אחד יד שניה, את השאר קיבלתי, את חלקם שיפצתי. האוזניות הותיקות ביותר שברשותי הן HD 430 בנות יותר משלושים שנה, דגם מאוד איכותי בתקופתו וגם עכשיו. אבל מה, שלושים שנה, הריפוד לאוזניים מתפורר כבר, לא נעים. מה זה? סנהייזר עדיין מייצרת חלקי חילוף לאוזניות שייצרו לפני יותר מחמישים שנה, שלא לדבר על שלושים, אז הכל בסדר. עוד פלוס לאוזניות היקרות.

בקשר ל 2# שוב, קשה לי להתווכח. אכן, האוזניות שדן-יה קונה לא מפצות בבאסים, למעשה הן ממש לוקות בתחום הבאסים. אבל היא טוענת שהיא מראש בחורה של Mid-High. טיעון הנגד שלי הוא שבשביל זה המציאו את האקוולייזר. אני אבחר בזוג אחד, טוב, עם טווח תדרים מכובד ואקזז את מה שאני לא רוצה החוצה בעזרת האקולייזר. מי שלא עושה זאת וקונה אוזניות זולות במקום – You’re doing it wrong. דן-יה אולי בחרה בסנהייזר בינוניות, אבל יש אנשים אחרים שיקנו לעצמם, בעזרת אותם נימוקים אוזניות זולות שיכולות לפגוע או אפילו להרוס את השמיעה.

3# יוטיוב וסטרימינג. נועצתי באיל שינדלר, מבחינתי מה שהוא אומר קדוש. בעניין יוטיוב, שימו לב ללינק – יוטיוב משדרים בקידודי סאונד לא רעים בכלל, החוליה החלשה כאן היא מי שהעלה את הקובץ. בקשר לסטרים, התחנות המדוברות משדרות במה שנתן להם אלוהים (יענו, הכסף) ומנסות לתת כמה שיותר בהתחשב ברוחב פס שקנו. שוב, יש כאן משחק שהוא גם רוחב פס וגם שיטת קידוד. אה כן, גם איכות הקובץ ממנו הם משדרים. השורה התחתונה – אל נא תכלילו.
ולמה כל כך אכפת לי שלא תכלילו? ובכן, שינדלר מציע שבעוד אכן "יש הבדל" בין שמיעת סטרים באוזניות זולות לבין יקרות, הוא נובע רק מהעובדה שהזולות תמיד נשמעות אותו הדבר, בעצם במקסימום איכות שלהן, בעוד באוזניות היקרות המאזינה לא שומעת אחרת את השידורים הירודים, אלא למעשה מבחינה באיכות הטובה יותר כשזו משודרתמנוגנת. רוצה לומר, מי שבוחר באוזניות זולות שומע מוזיקה שמשודרת באיכות גבוהה כאילו היתה מוזיקה שמשודרת באיכות נמוכה, מי שבחרה באוזניות היקרות נהנית כשהיא יכולה.

4# סובייקטיבית, אני חושב שהאוזניות של דן-יה לא אוטמות רעשי חוץ בצורה טובה. בינונית בואכה נמוכה. אבל זה סובייקטיבי לחלוטין.

אסכם ואומר שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנימוקים של דן-יה מעולים למי שלא אכפת לו לקנות אוזניות "חד-פעמיות", מעוניין בהם רק לצרכי אינטרנט ולא רוצה להבחין בשינויים דרסטיים באיכות סאונד. הדגם שהיא ממליצה עליו הוא אחד הטובים ביותר לקנות בפחות מ-150 שקלים חדשים ובהחלט נותן אחלה באנג פור באק. רק תהיו בטוחים שאתם האיש או האישה האלו.

 

*אגב פלצנות, אני לא מבין מה העניין של כול העולם המערבי מ beats , זה יותר מיתוג מטכנולוגיה.

קצרצר: שלוש זעקות גיטרה ששווה לחיות בשבילן

היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:

 

הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא

 

השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי  ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא

השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא

פוליטיקה וסופר הירוז (שלושה שירים על)

שלושה שירים על גיבורי על, או רשעי על.

נתחיל משיר שרק (או בעיקר) הכותרת שלו קשורה באופן ישיר, מתוך רוקי הורור פיקצ'ר שואו (מופע האיימים של רוקי) השיר שהוא הפוסט אפוקליפסה. אם זכרוני אינו מטעני הוא קורה אחרי שהכל נגמר, אחרי שריף-ראף ומג'נטה אוסרים את פרנקנפורטר ומגלים אותו בחזרה לכוכב הלכת שלהם (או הורגים אותו? סלחו לי, לא ראיתי את זה מאז כיתה יא' באולם נידח בפסטיבל ערד).

גיבורוּת העל כאן היא אולי הנגיעה בחלק הנמוך ביותר והיכולת להמריא ממנו.

Super heroes – RHPS

ועכשיו סופר וילן (רשע על) או אחד שמאמין שיום אחד יהיה רשע על. בכל מקרה השמועות מספרות שעוד נזכה לראות אותו שוב בקיץ הקרוב. ובהערת אגב – זו יופי של דוגמא לעיצוב של רשע על, כזה שמתחיל מהפרעה אישיותית קטנה ובעקבות טראומה ורצון להיות חלק ממשהו הופך למה שהוא. אני סקרנית לראות מה יקרה בהמשך.

בבקשה:  זו תחילתו של יום חדש וכל הציפורים (והכותרות בטמקא) מספרות שאתם הולכים למות.

Brand new day – DHSAB

 

הסיבה שבגללה נכתב כל הפוסט הזה – האקלים החברתי ובכלל גלי האלימות (גם אם רובם מומצאים ע"י העיתונות – מומלץ לקרוא) והעדר העתיד למדינה הזו מרגישים כמו כר פורה להופעתו של גיבור על שיעשה משהו אפקטיבי.

אין לנו סיכוי לסופרמן או לרובין הוד, למרות שאנחנו הולכים והופכים לגות'הם באטמן כבר לא יבוא, אצלנו הגיבורים היחידים הם אלו מצבא ההגנה.

ותודה לאליוט.

פוליאנה פרנק – גיבור בצבא ההגנה

 

 

 

למרות שסביר להניח שדוקא רשע-על הוא זה שיהפוך פה את סדרי העולם.

 

ומלבד זאת אני סבורה שרועי צודק.

שלושה שירים על סיבות וסדרי עדיפויות

שלושה שירים שאני אוהבת ושבאופן (אנוּס לגמרי, אני מודה) מדברים על מה באמת חשוב: הבריאות, הכסף והילדים.

הבריאות

אז קודם כל, כמו שסבתא שלי תמיד אומרת ובכלל – העיקר הבריאות. חייבת מילה על בתרי זוזיי – אם אין לכם או מעולם לא שמעתם אותם תשיגו לכם מהר. זה אחד מהדברים הכי נהדרים ברוק הישראלי (סוג של ישראלי) לדורותיו. יש שם כמה פנינים שתודו לי עליהן בדיעבד.

אז העיקר הבריאות, או במילות המשורר:

…ואת לא מוצאת בגדים
שלא נראים קטנים
מחר נתחיל בדיאטה
ונאכל רק אוכל דל
ולא נעשן בכלל
העיקר הבריאות
נשתדל שלא למות
ולא לאבד איבר
שנגיע עד מחר
הבריאות זה העיקר

(כשהלכתי לבדוק שאני מצטטרת נכון גיליתי שגם ליוני בלוך יש שיר שקוראים לו "העיקר הבריאות" אפרופו שירים עם אותו השם, לרם אוריון יש כנראה ממש קטע עם זה :))

אז הנה, להנאת הכלל – העיקר הבריאות של בתרי זוזיי (מתוך האיפי הנפלא "בתאבון")

בתרי זוזיי – העיקר הבריאות

הכסף

ואם בסדרי עדיפויות עסקינן, אז עוד אחד מהשירים האהובים עלי ביותר – "אנחנו כאן בשביל הכסף" של סופרגראס. להקה שחבל שאין יותר כמוה.אני תמיד יותר שמחה אחרי שיר של סופרגראס.

אין לי הרבה מה לומר בנושא, כולנו כאן בשביל הכסף, לא?

כאן בשביל הכסף – סופרגראס

הילדים

אפשר לקרוא את זה כפדופיליה ואפשר סתם, ברוח המאבק שגואה, דועך, מוכפש, נקבר בטרם עת וכאלה לקרוא את זה כמו שהם התכוונו (בחלומות שלי, אין שום דבר בטקסט שמאשר את זה) רובי וקיילי – אלילי פופ משגעים שבאו בשביל הילדים (ובשביל הכסף של ההורים של הילדים) או לפי הקליפ המשגע – באו כדי לעשות ילדים. תגידו מה שתגידו, אני אוהבת את שניהם:

 

 

 

 

וממש בקטנה, בלי קשר לפוסט – יש פיונה אפל חדש, קשה שלא לחגוג את זה בשלל דרכים:

https://player.soundcloud.com/player.swf?url=http%3A%2F%2Fapi.soundcloud.com%2Ftracks%2F43923280 Every Single Night by fionaapple

חופשת לידה עאלק

הקדמונת: ב- 16 באוקטובר ילדתי את מתן, 3985 גרם של תינוק חמוד. הלידה עברה לו בסדר גמור. היא גם היתה בסדר יחסית מבחינתי. ההחלמה שלי – לעומת זאת – היתה זוועתית למדי. לכן לאורך הפוסט הזה שמספר קצת על *חופשת* הלידה שלי אתייחס אך ורק לחודשיים האחרונים שלה – מסופה של התקופה המכונה משכב לידה (שישה שבועות לערך) שברובה בעיקר שכבתי, ועד היום – יום שני 30.1 יומיים לפני שאני חוזרת לעבוד.

לפני שאני מתחילה רק רציתי להזכיר ולציין שזה הבלוג שלי, אלו החוויות האישיות שלי וברור לי לחלוטין שיש מיליוני אמהות שיולדות ואחרי שעה מפליגות בשמחה עם התינוק אל השקיעה או אל הקניון הקרוב למקום מגוריהן, אצלי זה לא היה ככה, אם אצלכן זה כן – יופי לכן.

אז חופשת לידה… כמה תכננתי עליה. דמיינתי את עצמי מבלה שעות בבתי קפה עם התינוק התיאורטי קוראת ספרים ומצייצת להנאתי (קרה פעם אחת) משוטטת בקניונים שמחה וחסרת מעש (קרה קצת יותר) ובעיקר מספיקה את כל מיני הדברים שתכננתי לעשות בשנה האחרונה ולא הגעתי אליהם כי הייתי, אה, מאוד בהריון.

אסופה הגיונית של נסיבות (בינהן: ילד שני, חורף יחסית כבד, כאבים לא מועטים) הביאו אותי לסוף חופשת הלידה כשתאוותי עוד בידי ורשימת התכנונים רק ארוכה יותר. אבל אולי נתחיל דוקא מהסוף, מה כן עשיתי בחודשיים האחרונים של חופשת הלידה הזו?

 

קודם כל קצת מספרים:

(*מספרים? כן. ניהלתי את חייו של מתן בקפידה עם אפליקציה שעוזרת לאנשים רפי שכל או אחרי לידה לזכור מתי הוא הוחלף לאחרונה, כמה הוא אכל וכו… יש זיליון אפליקציות כאלה, אני השתמשתי ב- Baby ESP)

• 406 בקבוקים (הוכנו, נשטפו, ניתנו) ממוצע זמן האכלה לבקבוק – 15 דקות
• כפועל יוצא – 101 שעות של האכלה בבקבוק נטו (בערך שעה וארבעים ליום, לא כולל שטיפה והכנה, רק האכלה עצמה)
• 134 "סשנים" של הנקה (החלטתי שהנקה הוא לא מקור המזון העיקרי שלו, הנקתי בין פעם לשלוש ביום כשלשנינו התחשק) – ממוצע זמן סשן הנקה – 11 דקות.
• כפועל יוצא – סה"כ יום אחד שלם (24 שעות) של הנקה. לא כולל גרעפצים והתלבשות התפשטות.
• שישים אמבטיות (נו באמת, שישים יום = שישים אמבטיות לא נתון מרגש)
• 321 חיתולים הוחלפו, 70 מתוכם עם קקי (שכוללים שטיפה, כי ככה אני)
• זמן ממוצע לחיתול הוא בין שלוש דקות (מלא שכבות, חורף) לבין 7 דקות (כולל שטיפה) נלך על 4 דקות ונגיע ל – 21 וחצי שעות של החלפת חיתולים.

את הבין לבין אני לא חושבת שיש צורך שאפרט, אבל למען אלו שאין להם עדיין ילדים זה כולל: ערסול ונענוע מתמשכים לצרכי הרגעה הדדיים, משחקים שונים ומשונים, זמן על הבטן לחיזוק חגורת הכתפיים, מנשא, עגלה, אריזה ליציאה (בערך 20 דקות התכוננות ליציאה מהבית בממוצע).

עוד אוסיף – ילד שני: שזה אומר שבערך מהשעה ארבע וחצי ועד ההשכבה הטיפול בתינוק מקבל משמעות אגבית. יש עוד תינוק יותר גדול בבית (בן שלוש) שאוהב שמשוחחים איתו, מחליפים לו חיתולים, מקריאים לו סיפורים ובעיקר אוהבים אותו (כי הוא באמת ילדון נפלא, אין מה לומר).

מה שאומר ש"הזמן הפנוי" שלי ב"חופשת" הלידה הסתכם בבערך שמונה שעות פנויות ביום (כשיאיר בגן) – מתוכן שעה וחצי של ביקבוק, עשרים דקות של הנקה, חצי שעת חיתול… נו, תעשו לבד את החשבון ותגלו למה המילה 'חופשה' בחופשת לידה נעטפת אצלי במרכאות.

ידעתי לקראת מה אני הולכת, זה לא הילד הראשון שלי, ובכל זאת הצלחתי לשכוח את כל זה כשתכננתי בשמחה את הפעילויות שודאי אספיק בזמן הזה. אז מה רציתי לעשות בחופשת הלידה שלי ולא הספקתי כלל וכלל:

 

תכנון מול ביצוע

משק הבית

תכנון: כל יום כשתחזרי מהעבודה אחכה לך עם סיר מרק מבעבע, כלים נקיים, כביסות מקופלות וריח של רצפה נקיה.
ביצוע: קרה פעמיים, אף פעם לא באופן שלם. את הכביסות בכלל קיפלו עוברות ושבות (מטפלת שבאה לכמה שעות בשבוע, סבתא תועה וכו)

משק הבית 2

תכנון: עברנו דירה כשהייתי בחודש שביעי ולא ניידת במיוחד. רציתי לסדר דברים שמעולם לא הגיעו ליעדם הסופי, לרכוש שלל רהיטים ופתרונות אחסון מרגשים באיקאה. לתקן את התאורה בסלון, לתלות תמונות, לארגן מחדש כמה דברים במטבח, לסדר את ארונות הבגדים, לסדר את חצי החדר המבולגן (החדר של סבתא איילה).
ביצוע: נרכשו מספר פתרונות אחסון, אף ארון לא סודר, הבית נראה קצת יותר טוב והעבודה בו רחוקה מלהסתיים. נרכשו גופי תאורה – חלקם נשברו בינתיים ומחכים לחלקי חילוף. החדר של סבתא איילה – אפשר לישון בו, אבל הוא עדיין מבולגן למדי. נתלו כמה תמונות.

שדרוגים, שפצורים, פרמוטים

תכנון: לגבות את כל הדברים שבמחשבי הבית, לפרמט את שני הניידים ולהתקינם מחדש, לפרוץ את הסמסונג גלקסי (1) האיטי ביקום ולהפוך אותו למכשיר שאפשר לעבוד איתו
ביצוע: גיביתי הכל. אה… וזהו.

יצירה, מוזיקה, כתיבה

תכנון: לסיים למקסס עם עומרי את המיני-אלבום של המיני סלבריטיז (הרכב קטן של שנינו), להקליט תוכנית חופשת לידה ל"פריקים וגיקים" (עם יובל, כמובן), לכתוב המון פוסטים (כמה כותרות נבחרות: ילד שני – לידה ראשונה, הנקה והדרך שלי, הדילמות של האם העובדת, ביקורת טלוויזיה על סדרת האלבומים של קוטנר, שעות הבוקר בטלויזיה – העולם שאתם לא מכירים וטוב שכך, מבוא לדיכאון – קורס מזורז וערימה של פוסטים פוליטיים)
ביצוע: מיני פוסט על תיעוד ומצלמות. אה… וזהו.

צריכת תרבות (אם אפשר לקרוא לזה ככה)

תכנון: לקרוא. לקרוא הרבה. הביוגרפיה של בואי שמונחת לי על השולחן ליד המיטה, מרגשת ומפתה ועוד המון דברים שאני כבר ממש מחכה להגיע אליהם. אה, וגם קצת השלמות טלוויזיה, כל מיני דברים שפספסתי בשנים האחרונות.
ביצוע: קראתי ספר אחד (את "שתיים" של מיטל שרון, אני ממליצה עליו בחום) ושלושים עמודים מהביוגרפיה של דויד בואי. לגבי הטלוויזיה… נו זה כבר עסק אחר.
מסתבר שטלוויזיה זה בדיוק הדבר היחיד שאפשר לעשות בחופשת לידה, כשאת לא באמת יודעת כמה זמן יש לך בידיים, כל פרק זמן בין 5 לארבעים דקות (מתן לא מאוד אוהב לישון במהלך היום) אז טלוויזיה היא המזור. בזמן שמכונת הכביסה מסתובבת ומתן אוכל הספקתי להשלים את כל הפערים ביקום הטלויזיות – כל מה שיש לראות בוי.או.די, סדרות שלמות בטורנט (קניתי סטרימר!) המון ערוץ שמונה, תוכניות בוקר נלוזות יותר ('איזה יופי' עם נעמה מהשרדות) או פחות (תוכנית הבוקר של אורלי וגיא).
רשימת סדרות ותוכניות מלאה שהשלמתי בזמן הזה תעלה בפוסט נפרד.
אולי בחופשת הלידה הבאה שכנראה כבר לא תקרה.

 

פוסטורח: עוגיה אחת ולהתראות

הפוסט הבא נכתב על ידי נעמה רק (הכנס בדיחה כאן, היא מכירה את כולן) מהבלוג המצויין – מחתרת הקשוחים.
למה אורח? ובכן, ראשית, יש ניגוד אינטרסים מסויים שמנע מדן-יה וממני לכתוב על ההופעה- היא עוגיה ואני גרופי. שנית, כאן ב"כלום" אנחנו מאמינים שיש לקדם בלוגים טובים ובלוגריות שלא רק כותבות על כל מה שמגניב בתרבות של הארץ הזו אלא גם מוכרות דיסקים של אלג'יר לתיירים בזמנן הפנוי.

---

 

כל התמונות בפוסט הזה צולמו בפלאפון, בגלל זה האיכות מפוקפקת.

דפנה והעוגיות סגרו את הבסטה, לפחות בינתיים. הסיבה לפגרה הבלתי מוגבלת בזמן הזו, להבנתי, היא פשוט המציאות. דברים משתנים, אנשים עושים ילדים, אחרים רוצים לטייל בעולם, ומה לעשות, להקה זה מחויבות. רגע לפני שאומרים שלום, חברות וחברי הלהקה יכלו להתנחם בקהל חם ואוהב (ולא מעט ממנו) שהגיע להיפרד.
מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר. המלנכוליה היא כל כך טבעית פה, העצב הוא הכי לגיטימי, ואם כבר מישהו מרים את הכפפה ומביא משהו מצחיק, זה בקלות נופל למלכודת הדאחקה. גם ללהקות דאחקה יש מקום, אבל יש מוזיקת דאחקה ויש מוזיקה עם הומור, זה לא אותו דבר ומוזיקה הומוריסטית אין לנו כאן מספיק. לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו  להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי. 

למרות שמסיבת הסיום של העוגיות התקיימה ביום לא-הכי-סוער בשבוע, רביעי, לבונטין 7 היה שוקק חיים, ואהבה. הופעה אחרונה, כמו גם השקות למיניהם, היא המבחן האמיתי של כל הרכב. ללכת למופע אחרון של אמן זה מעבר לבילוי ערב נחמד, זה כמעט כמו הצהרת מחויבות למישהו שאתה מעריך. במקרה של העוגיות, זה היה גם נורא מתגמל. ההופעה הייתה אנרגטית לאללה על אף מגבלות פיזיות מצד דן-יה שוורץ על הגיטרה "שמנגנת בשביל שניים" (על פי דפנה), הליין-אפ היה מדויק (תודה רבה בלט בחסרונו) והביצועים אדירים. השיחוק של הערב היה, כנראה, הקאבר ללהיט הנצחי של סי הימן, 'גיבור גדול', שיחד עם האנדרלין הבלתי נדלה וזריקת הזין הכללית של דפנה קינן המריא לשמיים. אחרי שכמעט צירפו לסי הימן את הסיומת ז"ל בטעות, ממהרת דפנה לתקן ולהוסיף, ש"אני באמת צריכה להרים טלפון לסי. וגם לאבא שלה". גם הגחמות של דפנה על הבמה, אם זה לתופף ברקיעות רגליים ב'היחידה', לרקוד כאילו חטפת מכת חשמל או לנגן בתוף מרים עם הרגל, אף פעם לא נמאסות.בסוף המופע קיבלנו דואט של דפנה ורם אוריון ללהיט 'דפנה פיק', שהיה טוב בהרבה מהגירסה המוקלטת. השיר האחרון בהחלט היה 'העתיד נראה מבטיח' (אפטימיות על הבמה? לא באמת. "העתיד מבטיח כיליון"), שבתחילתו הקהל הוזמן לשיר עם הלהקה. על הבמה. לקח קצת זמן עד שאנשים באמת התחילו לזרום עם הרעיון אבל בסופו של דבר היה המון קטן (וגם אותי) על הבמה, שדיקלם "העתיד נראה מבטיח", בזמן שהלהקה ירדה ממנה. מרגש משהו.

היו שלום ותודה על העוגיות, אתגעגע.

 

מאימיקס

רגע לפני שנגמר החודש, הוא מגיע-

במסורת אוספי ה-10. רק עשרה שירים. חטיף קליל להפסקת הצהריים.

לבריאות.
לשמוע
מי שרוצה יכולה גם להוריד כאן

1. Dawn Landes – Toy Piano
2. Shugo Tokumaru – Drive Thru
3. Menomena – TAOS
4. Julie Doiron – Spill Yer Lungs
5. St. Vincent – Paris Is Burning
6. The Ascetic Junkies – Tambourine Song
7. 8in8 – Twelve Line Song
8. Pixies – Cactus
   …and a little cut to…
9. Dawn Landes – Kissing Song
10. Mogwai – How To Be A Warewolf

הבחירות המוזיקליות של יאיר

איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.

אז קודם כל וידאו:

והסבר:

ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק  למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.

הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.

בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח"כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי "העיר הגדולה", "תחנות דלק" וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.

מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע' הפעלה ודאטא ואומר "זה לא שיר" ובוחר כל פעם מה שבא לו.

לפעמים הוא בוחר "חזי חיזזון" (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר "דיג דיג דוג" והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול 'שלי' משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.

מיותר לציין שאני מתה על זה.

הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב"מקסוול פטיש הכסף" למשל הוא עושה "באנג באנג" בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.

שירים שיאיר אוהב במיוחד:

• את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
• סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את "עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה" (יאיר: "מתנה!")
• Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
• העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
• אין בגטים בגטו ו"אני מקיא" של הבילויים
  (יש עוד, אנלא זוכרת)

יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה

הערות שוליים:

• הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים 'שלו' שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
• אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.