קצרצר: שלוש זעקות גיטרה ששווה לחיות בשבילן

היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:

 

הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא

 

השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי  ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא

השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא

בצפר לרוק: זה רעיון טוב?

כשהייתי ילדה למדתי להקשיב למוזיקה קלאסית, ככה זה היה פעם.

לומדים לזהות את המבנה של היצירה, את הכלים שמנגנים בה וכל מיני כאלה.

בניגוד למוזיקה קלאסיץ, ברוק אני קצת מבינה ומאוד טרחנית שזה דבר טוב. אני יכולה להתאבסס על סוג הדיסטורשן שהשתמשו בהקלטה מסויימת (ויכולה לא לשים לב למילים של השיר באותה נשימה), זה מאוד סובייקטיבי ומאוד כיף לדבר על רוק ברמה הצורנית: איפה איך ומה הקליטו, מי הטכנאי, באיזה סוג של חדר, כמה גיטרות יש כאן באמת? זה לייב? איך המיקס בנוי? מאיפה ההשפעות? אני עושה את זה כל הזמן.

לאחרונה יוצא לי להקשיב ולצייץ בחי כל מיני דברים, ורועי הציע שנעשה את זה ביחד.

ממש כמה שניות לפני זה שרה שעובדת איתי הציעה לי לפתוח “בצפר לרוק” שבו מקשיבים ביחד למוזיקה (אני חושבת שהיא התכוונה להעיר לי שאני טרחנית ומפריעה לה, הם כל כך מנומסים האמריקאים האלה).

אז הנה השאלון, אם אתם רוצים: תענו עליו.

מוזיקה לועזית – מחאה פוליטית – מוזיקה ישראלית

לועזית

אני מאזין עכשיו לאמנדה פאלמר מנגנת רדיוהד על היוקליילי שלה (תקנו, נו מה אתכם!). איזה אושר.
זאת אומרת, רדיוהד הם אדירים ותמיד אהבתי אותם. אמנדה היא אדירה ויש לה כישרון ווקאלי נדיר.כך, שילוב רדיוהד עם השירים שלהם, שהם כמו חלום בהקיץ בשבילי, אמנדה עם קולה הנעים כמו רוח מדברית ויוקליילי עם מיתריו ה…נו טוב, זה כמו לנגן על פורס ביצים.

Creep (Hungover at Soundcheck in Berlin)

ולמרות שזה כמו פורס ביצים זה אדיר. כאילו, אמדנה, רדיוהד, מה כבר יכול להיות רע בזה.
כותבת הבלוג השניה יכולה גם לסנן קללה שמתארת את מותי בנסיבות אכזריות אחרי שאזכיר לה שאני ראיתי את אמנדה עושה את אקזיט מיוזיק.
וזהו.

פוליטית

ביננו, אם נשים לא יכולות להתפלל כמו שבא להן בכותל, זה נוראי. אבל היי, אני לא מבין למה להן להתפלל בכלל.
עכשיו, כשנשים נעצרות (עקב שיפוט של בג”צ!) אחרי שהתפללו בכותל… מבחינתי תחזירו אותו ואת כל העיר הקדושה הזו.

ישראלית

נשמה מה נשמע? הכל נפלא! הכל מדהים! מה, לא רואים?!

הם כבר כמה זמן מסתובבים בשטח. מופיעים בתל-אביב, בחיפה, בירושלים, במקומות נידחים. משתפים פעולה עם עוד להקות כמותן, מנסים את מזלם ומזלה בתקשורת וסה”כ- עובדים קשה כמו שלהקה צריכה. אז יש המקניטים מיינסטרים. אולי. יש המאמינים במקוריותם. אולי. ויש כאלו שיקראו להם פליטי רימון. גם על זה ניתן להתווכח, או יותר נכון, על מעמד רימון בעולם. בואו נשמור את זה ליום אחר.

ביום רביעי נפגשתי עם איה (פייגלין-זהבי) והחתיכים שלה. אז… כל החתיכים אצלה (זה שם דינמי, באמת), מה אתם חושבים? אני נזכר בילדותי בשנות ה-90, לו דווקא בגלל הסגנון, יש בהם גם מן ה-00, אבל לא הרבה. אבל בגלל הרוק גיטרות בעברית. כזה לא מתיימר, עם מילים מעולות, עם נשים שעושות רוק לא גברי (כמו תמר אפק) ולא שמות זין. אבל באמת, לא כי זה הדבר המגניב לעשות.

יש סיכוי שרוב המעריצים שלהם יהיו בני 16-17, ההיפסטרים יקניטו את זה. ביננו, גם אם כן, זו ההתחלה הכי טובה. אני זוכר אותי בן 17 באינפקציה. רובנו היינו בני 17 אז. אין לי מושג מה מבוגרי תל אביב חשבו.
אז היה בלאגאן באולפן, כמעט הרגנו אותם כשהם שכחו לפנות והמשיכו לרמאללה (לא בגלל רמאללה, בגלל שהם היו צריכים לחזור דרך מעלה אדומים, מקום מסוכן מעין כמותו). זו היתה “ההופעה” המלאה שלהם ששמעתי, עד אז רק נגיסות פה ושם, התרשמתי. זאת אומרת, לחבר’ה יש סטייל. הם הזכירו לי בפשטות שלהם אירוח אמנים מבוגרים יותר, עם קילומטרז’ (עוד פעם מהניינטיז) ולא את הילדים שבאים לנגן באולפן וחיים לפי שבלונות התנהגות. אגב, נדבר פעם על השוני והדמיון של השבלונות האלו בין ירושלמים לתל אביביים.
נגיד שאני משוחד, אולי הרוק הזה הוא פשטני מידי ואני לא רואה את זה מבעד למעטה של איה, כותבת מילים מוכשרת. היא הוכיחה שם, באולפן, שהיא עומדת מאחורי המוזיקה שלה ומציבה מוח שיכול, גם אפוף אדי אלכוהול, לטוות את הראיון שלנו מטלאים לאריג. כל כמה דקות היא לקחה את מה שכולם זרקו אל תוך המיקרופונים וסיכמה את זה כמו הסטודנטית לפילוסופיה-ספרות-עוד מיליון דברים שהיא.
והחתיכים שלה גם לא אכזבו- הוד המתופף הרבה בעקיצות שנונות המכוונות בעיר לנימי הבאססיסט (הסטריאוטיפי) וגילי הגיטריסט ישב בשקט ומידי פעם ירה את ההערות וההארות הכי טובות לראיון. אבל בשביל זה יהיה כאן לינק, כאשר הראיון יעלה, ברביעי הבא ברדיו הר הצופים מארח. מה שעצוב זה שליאון עשה את זה חי ושאל המון שאלות שאנחנו עברנו עליהן… ועכשיו אנחנו ארכאיים, למרות שלנו לא אכפת שאומרים כוס.

הצד הרע הוא שהשקה בבארבי, למעשה זו הבמה התל אביבית הכי טובה ללהקה כזו, אבל לא בשבילי. אני חושב שאני אלך וזו תהיה הפעם הראשונה שלי בבארבי מזה… מלא זמן.
לא יודע אם אני אדבר על האלבום ואנתח אותו, אני לא חושב שזה התפקיד שלי בבלוג הזה וביננו, ההופעות ממש טובות והאלבום, כמו כל אלבום רוק גיטרות גראנג’י אלטרנטיבי שאלביני לא נגע בו פחות טוב מההופעה.

איחלתי ללהקה בהצלחה.