היום האהוב עלי בשנה

יום כיפור הוא לגמרי היום האהוב עלי בשנה. אני נורא אוהבת את השקט שלו ואני מספיק מאושרת וגם קצת נכה רגשית כדי שכל עניין חשבון הנפש יחלוף לי מעל הראש או מתחת לזנב או משהו.

אז אתמול קרו שני דברים שנורא שימחו אותי: הרחתי גויאבה וירד עלי גשם.

כל ילד יודע שכשנוסעים באופניים ביום כיפור יש עצי גויאבות להתפנק בהם. אז קוטפים כמה פירות ומסתתרים בחצר של איזה בית לאוכלם כי אסור לאכול ברחוב- זה לא יפה. אולי רק בגלל זה אני אוהבת גויאבות שהרי ברור לכולנו שגויאבה הוא פרי מסריח למדי- אבל זה יתרון, כי אפשר למצוא עץ בשל ע”י הנפת אף בלבד ואכילת הגויאבה יש בה מן ה”מים גנובים ימתקו”.

אז אני מריחה את האוויר של יומכיפור כבר כמה ימים, אולי שלושה וזה ממלא אותי בשמחה. אני כל כך אוהבת את השקט של היום הזה, שקט שמגיע נורא רחוק, שקט של מדבר בנוף עירוני. אני עדיין נורא נורא מתרגשת מלצעוד על הכביש, התרגשות שקצת מזכירה לי את ההתרגשות המהולה בפחד שיש לי בצפירות, התרגשות ממשהו גדול וחזק ממני.

אני אוהבת ללכת לעמוד מעל איילון או כביש ראשי כלשהו כשנכנס הצום לראות את המכוניות מידללות. בשנים האחרונות יש יותר ויותר מכוניות על הכביש בכיפור וזה מבאס אותי.

אני גם אוהבת ריבת חבושים ואת הדפיקות של בניית הסוכה במוצאי יום כיפור- הרעשים הראשונים של חזרה לשגרה שהיא בגלל לא חזרה לשגרה אלא הבטחה לעוד חג שמגיע.

חבל שרק פעם בשנה הוא בא להתארח. או שזה פורים?