מיני מיקס לשיפור המורל

מיני מיקס טייפ – פיק מי אפ

הייתי צריכה את זה.

מיני מיקסטייפ לשיפור מצב הרוח.

 

את כל השירים אפשר ורצוי להוריד בכסף (אני עשיתי את זה), הנה לינקים:

 

ועוד דבר קטן לשיפור מצב הרוח:

המשמח הלאומי

אביב מתעורר בבית ליסין

אני לא מבינה בתיאטרון! כלומר, למדתי תיאטרון כמה שנים, אבל אני לא רואה הצגות ולכן יש להתייחס לכל הנאמר לעיל (או למעשה- למטית) כהתרשמות חסרת השכלה.
אתמול ראינו את אביב מתעורר (במקור: Spring Awakening) בהפקתו החדשה והנוצצת בבית ליסין.

היסטוריה דה לה שמאטע ורקע כללי

לפי סדר כרונולוגי: בהתחלה זה היה מחזה שנכתב ע”י פרנק וודקינד אי שם במאה הקודמת הקודמת בגרמניה והועלה לראשונה בתחילתה של המאה הקודמת (רק קודמת אחד, תעקבו!). המחזה היה שערורייתי ובעצם נכתב כביקורת על מדיניות השמרנות המינית של תקופתו, לי אישית זה מזכיר יותר מהכל פרק ראשון בספר של פוקו שקוראים לו תולדות המיניות- הרצון לדעת. (למה פרק ראשון? כי זה מה שקראתי ממנו! אני קווירית רדיקלית דמיקולו.) המחזה בין היתר טוען דברים שנשמעים לנו היום בעידן ה”לאונן זה טוב וחשוב לילדך” כארכאיות (הבושה מקורה בחינוך, אין במה להתבייש וכו) אבל זה טיבן של יצירות פורצות דרך: אחרי שפרצו את הדרך כולם צועדים עליהן והן הופכות לזכרון מאובק.

אחרי די הרבה שנים ממש בהתחלה של המאה הנוכחית, ישבו כמה חברה והפכו אותו למחזמר. בהתחלה הוא הציג בעוף-ברודווי ואח”כ בברודווי ואפילו זכה בטוני וכל מיני כאלה של חשובים, ומאז מעולים אותו בכל מיני מקומות. בהפקה שלו בברודווי משחקת לאה מישלז (אין תעתיק הגיוני לשם שלה) שהיא גם רייצ’ל בֵּרי בסדרה “גלי” (Glee), [אני מתעכבת עליה כי זה רלוונטי לכמה מילים שאכתוב אח”כ] ילדה יהודיה צעירה, עם שני אבות, שילוב של ברברה סטרייסנד ב”מצחיקונת” (מבחינת אמביציה) ושל הסקס אפיל של רינת גבאי (ערוץ הופ). מה שכן- היא שרה יופי טופי! הנה דוגמא לסיום חלקה הראשון של העונה (שהוא באופן מצחיק גרסאת כיסוי לברברה, ממצחיקונת):

http://files.indavideo.hu/player/gup.swf?b=1009

על מה המחזה? מה העלילה? למה אמרו שרואים לנינט?

אז המחזה הוא בעצם תיאור של תקופה בחיהם של קבוצת ילדים, בעצם, בשביל מה יש קומוניקטים בעולם הזה?

דרמה מלאת יצרים על קבוצת צעירים המגלים את העולם שהוריהם ומוריהם מנסים להסתיר מהם, עולם של יצרים ותשוקה. במרכז המחזמר עומד סיפורם של שלושה : מלכיור המבריק ( עידו ברטל ), מוריץ הספקן ( עידו רוזנברג ) וונדלה היפהפיה ( נינט ) – המתנסים בחוויות ראשוניות של תשוקה והתבגרות. וונדלה ומלכיור אוהבים בעולם שמרני שבו אסור להם לגעת זה בזו, מוריץ נאבק לעלות כיתה ואינו יודע מה לעשות עם התשוקות שמתחילות להתעורר בו.
האהבות הראשונות, המחאה כלפי הממסד המסואב של בית הספר וכלפי ההורים, התנסויותיהם הראשונות והמלחמה הקשה ביותר שהאדם נדרש אליה בחייו: להתבגר – כל אלה הם החומרים שמהם מורכב המחזמר המצליח, שמגשר בין העבר בו נכתב המחזה המקורי לבין חיינו הסוערים כיום.

אז כן, נינט משחקת בו את התפקיד הראשי, זה של ונדלה *ספוילר ספוילר* (יש כזה דבר ספוילר בתיאטרון?) הילדה התמימה שנכנסת להריון בטעות מחברה המהפכן מלכיאור כי אף אחד לא מוכן להסביר לה איך ילדים באים לעולם ומתה תוך כדי ההפלה *סוף ספוילר*.

אז מה חשבתי על אביב מתעורר?

קודם כל, נינט. ככה זה, אין מה לעשות. זה לא סוד שאני מתה על נינט, נכון? אבל דוקא ההודעה על הליהוק שלה לתפקיד ונדלה התקבלה אצלי בספקנות מהולה באכזבה, חשבתי לעצמי שזה יופי שהיא רוצה ללכת תיאטרון אבל למה דוקא ונדלה? הייתי מלהקת אותה ואת הסקס אפיל הנפלא שלה דוקא לתפקיד אילסה, מה גם שהשיר של אילסה הוא מעולה למידותיה של נינט, אבל ונדלה? הבחורה הכי תמימה וא-מינית במחזה?

אבל נינט, כרגיל, עשתה את זה מעולה. היא היתה לא סקסית בכלל, כאילו מישהו כיבה לה את זה.
עד כדי כך היא היתה לא סקסית ששותפתי לצפייה (לא מסגירה מי זו) אמרה שכבר בכלל לא בא לה עליה. הביצועים הווקאליים שלה היו כמובן משובחים, אין לי ולו התקטננות.  ובכלל- ניתן בעיניי לסכם את הופעת התיאטרון הרפרטוארי הראשונה שלה ב: וואלה! גם את זה היא עושה טוב!

בעניין הביצועים לשירים בלט מאוד גם השחקן ששיחק את מוריץ, הקומוניקט אומר שקוראים לו עידו רוזנברג, הוא היה מעולה, שיחק טוב, רקד יפה וכל שפת הגוף שלו אומרת תסכול מיני ואי התאמה. אה כן, שפת גוף, שכחתי להגיד שנינט ראתה כנראה לא מעט פעמים את המחזמר בכיכוב הגברת מישלז כי הונדלה של נינט דמתה כל כך בשפת הגוף לזו של מישלז שלרגע פחדתי שהיא תפרוץ בקריאות “הכנתי סולו לתחרויות האיזוריות” ותחלק פלאיירים נוצצים עם שמה עליהם (זה רפרנס לגְלי).

קצת פחות חזק בביצוע הקולי, אבל מחפה על זה יפה יפה עם יכולת המשחק המשובחת שלו (לדעתי שיחק הכי טוב מכולם) הוא בחור ששיחק את מלכיאור, שמו: עידו ברטל. (סלחו לי שאני לא מכירה את השחקנים, אני באמת לא רואה מספיק תיאטרון) גם השחקניות ששיחקו את אילסה ואת מרתה הרשימו אותי, מי ביכולותיה הקוליות (אילסה) ומי בשירה + משחק שלה (מרתה).

בכלל, כולם שרו נפלא ביחד, אני הכי ביקורתית ורגישה לזיופים, לקראת סוף המחזה יש גם רגע קטן ונחמד של א-קפלה ובו (יותר מבכל המחזה) היה קל להרגיש שזו חבורה של אנשים שהתאמנו הרבה, נו- מקצוענים.

העיבודים לשירים היו מגניבים אש, הנגנים היו, נו, כמו בתיאטרון, נגנים מצויינים ונטולי אגו. שמתי לב במיוחד למתופף, בסיסט וגיטריסט, אבל אני שמה לב למה שקרוב אלי.

אם כבר שמה לב למה שקרוב לליבי, היו לי שתי בעיות עיקריות עם המחזמר:

סאונד-

במערכה הראשונה בעיקר (אך גם בשניה) היו רגעים שבהם הפלייבק (היינו: הלהקה) היה ממש חזק מדי ואי אפשר היה להבין את הטקסט (תיכף נדבר עליו). זה בלט במיוחד בסולואים של מלכיאור (עידו ברטל) והיה בעייתי. אני שומעת ברידרז ואני אוהבת את אלביני ולכן אני יודעת להבחין בין רגעים שבהם השירה צריכה להיות בפנים או בחוץ.
איזה קטע, קראתי עכשיו ביקורת בעכבר שגורסת בדיוק את ההיפך… מצחיק.
זה גורם לי לחשוב שזה היה משהו של אתמול בלבד.

טקסטים-

לא מתה על התרגומים.
יש בעיה של מִשְלבים בתרגום- שילוב לא לגמרי נכון של מילים ממשלבים שונים בסמיכות, דבר שמערער בעיניי מאוד את אמינות הטקסט ובולט בעיקר בשירים ופחות במחזה.

זה הכי בלט בעיניי בתרגום של The Bitch of Living, שיר די מגניב על כמה קשה להיות בן נוער כשכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה סקס. איכשהו הוא יצא מאוד וולגרי ו”מודרני” באופן שלא מתאים לטקסט שבא לפניו ואחריו. (זה המקור:)

ושתי הערות לסיום:

שווה לראות את זה, באמת, זה יופי של מחזמר, ההפקה מעולה והשחקנים (לדעתי, ואני לא מבינה בשחקנים) מצוינים.

אני חייבת להודות לחן שהוציאה אותי מהעבר והכירה לי את ההווה של ברודווי. אם זה היה תלוי בי הייתי ממשיכה להתעלם בנחישות מקיומם של מיוזיקלז במאה הנוכחית וחן בתשוקתה לנושא (היא לומדת עכשיו בבצפר באמריקה שמלמד שחקני ברודווי לשעתיד) הצליחה “לכפות” עלי לראות את זה :).

נינט טייב – קומוניקטיבי – מחשבות לאחר האזנה

הקפה מחזיק לי את האלבום של נינט, נחמד מצידו
הקפה מחזיק לי את התקליט של נינט, נחמד מצידו

בדרך כלל מאוד קל לי עם מוזיקה, אני שומעת אותה ואז אני יודעת אם זה מוצא חן בעיניי או לא. אחרי התחושה המדויקת הראשונית והרגשית, אני גם מסוגלת לגבות את עצמי עם התפלמסות רבה ודיי מהנה על ההשפעות, תפקידים ספציפיים בתקליט, מיקס ועיבודים, אפקטים על השירה.

אני יכולה לדבר דיי הרבה על הדברים האלה, אני חנונית של מוזיקה וזה חלק מהאופן שבו אני נהנית ממוזיקה, אבל החוויה השכלית היא רק שניה בסדר-ובמעלה לחוויה הרגשית הראשונה והמיידית.

קשה לי נורא להחליט מה אני מרגישה כלפי התקליט הזה של נינט- ‘קומוניקטיבי’. יש ‘גורמי רעש’ רבים מדי שמפריעים לי להקשיב ‘נקי’. אני אוהבת את נינט

, כפי שכבר אמרתי בעבר ומאז שאמרתי את זה עוד הספקתי לראות אותה שרה בערב המחווה ל”עד העונג הבא” והדבר רק העמיק את מה שחשתי אליה עד כה- הקול שלה מרגש אותי, אני חושבת שהיא מבצעת נפלאה ואני מאמינה לכל מילה שיוצאת לה מהפה. חוצמזה – היא פיתחה מין “טיק” כזה ועכשיו יש לה עניין משונה עם חצי פרצוף שנורא מזכיר את חוה אלברשטיין כשהיא שרה, מן חצי חיוך (אצלנו קוראים לזה חיצוך) וכל דבר שמזכיר לי את האופן שבו חוה אלברשטיין מ(ר)גישה שירים עושה אותי מייד חמאה.

גם הבחירה שלה לעבוד עם רוקפור ולכתוב שירים בעצמה וללמוד לנגן על גיטרה (וגם בס ותופים. כלומר, יש לה קרדיטים בתקליט על הכלים האלה, לא שזה אומר הרבה) וכל מיני דברים קטנים שיצא לי לשמוע ממכרה-מוזיקאית משותפת שלנו גרמו לי להאמין לה עוד יותר.

אבל כמו ויזיני במונולוג המעולה מהנסיכה הקסומה– אני מסתייגת ומסייגת כמעט מכל משפט שיוצא לי מהפה. טוב, די לקשקש, חסל סדר מטא. אני חושבת על התקליט מלא דברים והנה הם, ללא סדר חשיבות כלשהו –

כפי שכבר ציינתי לעיל, כמעט כל מה שנינט שרה מרגש אותי, משהו בצבע שלה ובעיקר בעוצמה ולכן נורא רציתי שהתקליט הזה יעיף אותי- יש כאן מצע מעולה לרגשות וריגושים כשהיא כותבת לעצמה את המילים ושותפה לעיבודים, ואכן יש שירים שבהם זה עובד עליי מעולה – כך היה תמיד, מדברים, אולי בחגים, שלווה וגם הסינגל המעולה אם אני אלך לגמרי עושים לי את זה. לעומת זאת, יש עוד כמה שרק נעימים לי ויש שמעצבנים אותי כמו כלה– אני לא מסוגלת לשמוע אותו – הוא מזויף לי מדי, אינדי מדי, אוואנגרדי מדי- לא יודעת- אני אולי מיינסטרים מדי בשבילו- אבל גם שיר שמעצבן שווה את זה- כי זה רגש (גם את בשקט הזה אני לא אוהבת, הוא מיוחדג’ מדי)

תכלס יש לי שתי בעיות עיקריות עם התקליט הזה- המילים והעיבודים:

אני ממש לא טיפוס של מילים. אני לא שמה לב למילים עד שהן לא באות ומכות לי באף. אני שומעת תפקידים ומוזיקה. אני יודעת שזה דבר מאוד לא מגניב- אבל אין מה לעשות. איכשהו, למרות שאני לא בחורה של מילים הייתי רוצה שנינט תשיר טקסטים יותר טובים- כלומר- זה לא שהטקסטים שהיא כותבת לעצמה הם גרועים חלילה, אבל זה קצת לא עומד בקו אחד עם היכולת שלה להגיש אותם – זה מרגיש לי כאילו היא היתה יכולה לסחוב משא טקסטואלי הרבה יותר כבד על גבה. לא צריך אלתרמן, גם שלומי שבן טל גורדון ועוד מיני כותבים מודרניים יותר היו עושים עבודה מעולה עבורה.

העיבודים- הם מעולים. באמת. הם גדולים, חלקם אפילו מבריקים בעיניי. אבל שוב- אני רוצה יותר. קצת כמו חלק מהביקורות על נינט שטוענות שעכשיו הסטייליסט שלה מלביש אותה בבגדי אינדי, כך גם מרגיש התקליט הזה – כמו חליפה. את הבעיה שלי עם העיבודים אני לא מצליחה למקד. אני בעצם אוהבת אותם, אני אוהבת את הגיטרות בטירוף, איסר טננבאום הוא מתופף מדהים, מאיה בלזיצמן היא גאונה, באמת, אני חושבת שהיא גאונה. היא גיטריסטית שמנגנת על צ’לו וצ’לנית שמתופפת והכל ביחד נשמע אחיד ואדיר אבל לא יודעת, משהו שם לא עובד לי. זכותי.

אבל נראה לי שאני סתם מחפשת אותה, כמו כולם. שמענו את התקליט היום הרבה במשרד ושותפיי לחדר ציינו שזה תקליט מצוין. וואלה, באמת תקליט מצוין, הם צודקים.

אז אני אוהבת את התקליט החדש של נינט, הוא טוב ומרגש וכבר ממש בא לי על התקליט הבא שלה.
וזהו.
די לקשקש.

אני אוהבת את נינט

יותר מזה- אני מאמינה לה.
אני חושבת שהיא כנה ואמיתית.

יש כבר כל כך מעט אומנים מסביב שאני מאמינה להם, כאלה שלא מושפעים מהפוסט-פריק-פולק השוודי של סוף הניינטיז או מתכתבים עם תפקידי התופים של סרטי שישי בצהריים בערוץ אחד.
יש הרבה יותר מדי סימולקרות, יש הרבה יותר מידי ציטוטים, יש משהו שממש מגניב אותי במה שקורה איתה עכשיו- היא מנסה סאונדים, היא מתחדשת ומחדשת ומגדלת יבלות על האצבעות של הגיטרה ואת כל זה היא עושה בבית שקוף לחלוטין- אין לה ברירה.

אני יודעת שרובנו (כמוזיקאים) עשינו את כל השלבים האלה של הגילוי והִהסגרות על הסאונד שלנו בבית בצנעה, בחדרי חזרות, במועדונים בגודל סלון של בית- והנה באה זאתי וברוב חוצפתה מתגלחת לנו על האוזן- אבל תכלס, ביננו- זו לא קנאה שאני מריחה כאן? זה כל כך מדליק בעיניי שכל מה שהיא עושה מנוגן בגלגל”צ- השיר הזה “הכלה” הוא קשה לעיכול בשבילי- מה קרה לחיילי גלגלצ הצעירים שנאלצו להשמיע אותו? מה קרה לילדי כוכב נולד ולפקאצות ששמעו אותו?

רוצה לומר- זה מריח לי כמו רוח נעורים.

תפסיק להיות זונות ותנו לה לבדר אתכם. או לכל הפחות תנסו להקשיב לה באמת- עם קצת פחות ציניות.