לא בא לי להוסיף שמות תואר אבל עיון בשנת 1993 במוזיקה הוביל אותי למסקנה שהיא צרובה לי עמוק עמוק בתודעה. הנה עשרים שירים מתוך 20 אלבומים שיצאו בדיוק לפני 20 שנה:
http://grooveshark.com/widget.swf
לפני 20 שנה הייתי בת 14, ואני מגיעה לאחת משתי המסקנות הבאות- או שהשנה ההיא היתה משהו משהו או שגיל ארבע עשרה הוא מין גיל מעצב כזה מבחינת הטעם המוזקלי.
בכל מקרה, אין לי כוח לכתוב על כל השירים שבחרתי להכניס וגם על אלה שלא.
אתם מוזמנים להוסיף שירים.
אם הייתי צריכה לבחור תמונה אחת ויחידה שמייצגת באופן הכי מדויק את הילדוּת שלי כנראה שהייתי בוחרת בתמונה הזו:
היתה לי ילדות מאושרת וזה נטל מאוד קשה כהורה – לו ילדותי הראשונה היתה מחורבנת או אפילו בינונית הציפיות שלי מהורות (מההורות שלי) היו נמוכות בהרבה.אבל ימים יגידו בנים יגדלו ובסוף גם אני אהיה הורה מצוין.
יא איזה קטע, התכוונתי לכתוב פוסטון פצפון על ילדותי המאושרת ונולדו לי במקומו מחשבות עצובות.
בכלל, אומרים שהיה פה שמח.
והנה ילדותי השנייה:
או
לא מזמן פגשתי את שני, שהיתה חברה שלי מכיתה ג’ ועד יא’ ככה. היה הכי כיף לראות את שני וגם את הבת שלה. בעצם, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם: אני מאוד נהנית מחברתם של הורים וילדים מאז שיש לי ילד, טוב, זה שקר, תמיד מאוד נהניתי מחברתם של ילדים ולאחרונה אני נהנית גם מזו של ההורים שלהם, כי יש לנו במשותף.
אבל אם מניחים בצד את הדיון הזה וחוזרים לנושא שלשמו התכנסתי; שני הביאה לי מתנה: מעטפה ובה אסופת פתקים רנדומליים שהעברנו ביננו. ניתן לשער שטווח השנים הוא 91-93 כלומר, חטיבת ביניים.
הנה אחד:
אז זה מה שהיינו עושים כל היום בכיתה, מעבירים פתקים. מאחד לשני. מזכיר לי משהו.. רגע… אה!
ובכן, אפשר למצוא שם הרבה פתקים, חלקם כמו זה שלעיל ותכליתו המשוערת היא כנראה הבעת תדהמה מסוג כלשהו חלקם אינפורמטיביים (אתמול ראיתי ברחוב את <מורה כלשהי> והיא לבשה <פריט אופנה מזעזע כלשהו מהנייניטיז> איזה מסכנים הילדים שלה הם בטח <נבואה בלתי פרופורציונאלית>), חלקם (עצוב להודות) רכילותיים עם ארומה מעט מרושעת ורובם המכריע הם, ובכן, טוויטים.
כל מיני בדיחות מטא מטופשות שמרפררות לאירועי עבר, הרבה הומור מילולי דלוח (כמו שמצחיק אותי היום), למשל:
(כמובן שיש כאן סיפור ארוך על מורה שקיללה את כל הכיתה כי העברנו אותה על דעתה וכו… אבל מה זה משנה)
יש כמה מסקנות שעולות מקריאת הפתקים האלה:
או כמו ששני הייטיבה לנסח את זה: בשביל גיל 13-14 היינו מבריקות, אבל אז אנחנו נשארנו מבריקות אותו הדבר ורק העולם סביבנו התיישר אלינו ואז חלף על פנינו.
הפתק הסרוק הבא הוא חלופת דברים ביני לבין בלוגר מוערך כלשהו, מאוד חכם, שחי בימינו בגלות. למדנו ביחד באותו כיתה וגם היום אני אוהבת אותו מאוד. תמלול (כי הכתב שלי בלתי קריא) אפשר למצוא בתחתית
תמלול החלק שבכתב שלי בעמוד הראשון:
“תראה איזה קטע
הלכתי לאחות – היא לא היתה
הלכתי למזכירות – הן אמרו לי ללכת ללבורנטית
הלכתי ללבורנטיות – הן אמרו לי ללכת לרביד (מנהל בית הספר- ד.ש.ב)
הלכתי לרביד- הוא אמר לי ללכת לרינה יניב (לא זוכרת מי זו – ד.ש.ב)
הלכתי לרינה יניב – התבר לי שהיא מלמדת
הלכתי לכיתה – היא לא היתה
כשהיא הגיעה – היא אמרה לי לבוא בסוף השיעור
וזוהי הבלדה על כאב גרון אחד!”
http://www.flickr.com/apps/slideshow/show.swf?v=71649
לפני שנה דנה קיבלה מהעבודה שלה תלוש להגדלת תמונה והדפסה על קנבס, כמובן שלא השתמשנו בזה עד כה. רצינו לעשות הפתעה לסבים ולסבתות ולהדפיס תמונה של יאיר, או של הנכדים אבל זו חתיכת הגדלה ויש בזה משהו פולשני.
בסוף (ממש בסוף- השובר תקף רק עד סוף השנה) החלטנו ללכת על הגדלה והדפסה של תמונה למשרד שלי. מה ששלח את דנה (ואותי אחריה) לחטט בנבכי הפליקר שלי – כך נתקלתי בסט המצחיק הזה.
בכל מקרה, התמונה הנבחרת היא כנראה זו:
היו עוד על הפרק, הנה:
http://www.flickr.com/apps/slideshow/show.swf?v=71649
אבל נראה לי שבחרתי את הנכונה…
בכל מקרה- אני אשלח להדפסה רק מחר.
ועוד דבר ממש קטן: מצווה בשם הנזק שאני עושה כאשת סאו לעולם- אם אתם במקרה מחפשים פסיכיאטר תוכלו למצוא אותו כאן- או בבלוגרול שלי. למה עשיתי את זה? ככה
בגלל ששאול וויליאמס מגיע לארץ נזכרתי בשיר המעולה- “פעמיים הפעם הראשונה” ואחריו פתאום התחילו להתגלגל לי עוד ועוד שירים מדיסק עלום שמעוז צרב לי פעם.
הצלחתי בעזרתו (האדיבה של מעוז) לארגן מחדש את הפלייליסט באופן יחסית נאמן למקור ועכשיו אוכל להקשיב לו ולחזור אחורה בזמן כמה שרק יבוא לי.
http://listen.grooveshark.com/widget.swfhttp://widgets.clearspring.com/o/48f3ef6c29317865/4b0d345f1070d13f/48f3ef6c62740582/2f371cc
שום דבר חדש 