או
הייתי בשיאי בתחילת שנות התשעים ומשם דעיכה
לא מזמן פגשתי את שני, שהיתה חברה שלי מכיתה ג’ ועד יא’ ככה. היה הכי כיף לראות את שני וגם את הבת שלה. בעצם, הגיע הזמן להגיד את זה בקול רם: אני מאוד נהנית מחברתם של הורים וילדים מאז שיש לי ילד, טוב, זה שקר, תמיד מאוד נהניתי מחברתם של ילדים ולאחרונה אני נהנית גם מזו של ההורים שלהם, כי יש לנו במשותף.
אבל אם מניחים בצד את הדיון הזה וחוזרים לנושא שלשמו התכנסתי; שני הביאה לי מתנה: מעטפה ובה אסופת פתקים רנדומליים שהעברנו ביננו. ניתן לשער שטווח השנים הוא 91-93 כלומר, חטיבת ביניים.
הנה אחד:

אז זה מה שהיינו עושים כל היום בכיתה, מעבירים פתקים. מאחד לשני. מזכיר לי משהו.. רגע… אה!
ובכן, אפשר למצוא שם הרבה פתקים, חלקם כמו זה שלעיל ותכליתו המשוערת היא כנראה הבעת תדהמה מסוג כלשהו חלקם אינפורמטיביים (אתמול ראיתי ברחוב את <מורה כלשהי> והיא לבשה <פריט אופנה מזעזע כלשהו מהנייניטיז> איזה מסכנים הילדים שלה הם בטח <נבואה בלתי פרופורציונאלית>), חלקם (עצוב להודות) רכילותיים עם ארומה מעט מרושעת ורובם המכריע הם, ובכן, טוויטים.
כל מיני בדיחות מטא מטופשות שמרפררות לאירועי עבר, הרבה הומור מילולי דלוח (כמו שמצחיק אותי היום), למשל:

(כמובן שיש כאן סיפור ארוך על מורה שקיללה את כל הכיתה כי העברנו אותה על דעתה וכו… אבל מה זה משנה)
יש כמה מסקנות שעולות מקריאת הפתקים האלה:
- לא השתניתי
- נשארתי אותו הדבר
- בחיי… אפילו בחירת המילים, לא רק חוש ההומור
- הייתי די מצחיקה בגיל 13
- זה היה מצחיק בגיל 13
- אולי זה פחות מתאים לגיל 31?
או כמו ששני הייטיבה לנסח את זה: בשביל גיל 13-14 היינו מבריקות, אבל אז אנחנו נשארנו מבריקות אותו הדבר ורק העולם סביבנו התיישר אלינו ואז חלף על פנינו.
בונוס למתמידים
הפתק הסרוק הבא הוא חלופת דברים ביני לבין בלוגר מוערך כלשהו, מאוד חכם, שחי בימינו בגלות. למדנו ביחד באותו כיתה וגם היום אני אוהבת אותו מאוד. תמלול (כי הכתב שלי בלתי קריא) אפשר למצוא בתחתית

תמלול החלק שבכתב שלי בעמוד הראשון:
“תראה איזה קטע
הלכתי לאחות – היא לא היתה
הלכתי למזכירות – הן אמרו לי ללכת ללבורנטית
הלכתי ללבורנטיות – הן אמרו לי ללכת לרביד (מנהל בית הספר- ד.ש.ב)
הלכתי לרביד- הוא אמר לי ללכת לרינה יניב (לא זוכרת מי זו – ד.ש.ב)
הלכתי לרינה יניב – התבר לי שהיא מלמדת
הלכתי לכיתה – היא לא היתה
כשהיא הגיעה – היא אמרה לי לבוא בסוף השיעור
וזוהי הבלדה על כאב גרון אחד!”