היום אתה מתחיל כיתה אלף ועוד כמה חודשים תוכל לקרוא את הפוסט הזה בעצמך, זה בטח יעזור לך להבין למה אני כל כך מתרגשת מכל העניין הזה… בשבילי זה לא זה שגדלת, זה בכלל לא התרגשות כזו מהסוג של "אני לא מאמינה הוא רק אתמול נולד" – בשבילי כיתה אלף היא סימן שאתה מצטרף אלינו, לעולם הלומדים והסקרנים.
שירי פעם אמרה לי שיש שלושה דברים שנורא מסמלים עצמאות בחייו של ילד: כשהוא לומד לשחות, לרכוב על אופניים ולקרוא. אז אתה שוחה ואני לא מפסיקה לעוף עליך, על העצמאות שגידלת (לגמרי לבד, יא עקשן אחד) במים.
אבל לקרוא יאירי, לקרוא וללמוד דברים חדשים זה עולם אחר לגמרי…
אני ממש מקנאה בך על כל הספרים הטובים שעוד לא קראת, על כל ההרפתקאות שתצא אליהן, על כל הפיסות המטורפות של הידע שנמצאות סביבך, כתובות באותיות, מצויירות בציורים. על כל התשובות. על כל הכתבות המייגעות בכל אתרי הספורט על כל אחד מהשחקנים המשונים בקבוצות הכדורגל שאתה אוהד. בעיקר אני מתפוצצת מלדמיין מה כל הידע החדש הזה יעשה בתוך הראש המיוחד הזה שלך, כמה מחשבות מטורפות ומקוריות יוולדו לך, כמה רעיונות, כמה שאלות חדשות…
איזה כיף זה, לקום כל בוקר ולחשוף עוד קצת ידע, ללמוד דבר חדש, להבין משהו, להמציא משהו. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, גם היום, זה הדלק שלי. אני מאחלת לך שבית הספר יאכיל את מפלצת הסקרנות שלך כמו שהוא האכיל את שלי.
הבוקר יאיר הכין (במצוות הגן ובעזרתנו הנדיבה) איגרות לילדים מהגן (וגם למתן – בעצתנו האדיבה). כמו הרבה ילדים בגילו הוא "כתב" את הברכות ותוך כדי אנחנו תמללנו.
לאחרונה התחביר שלו הולך ונעשה יותר הגיוני ופחות אי-גיוני ומהר לפני שישארו לנו משפטי חיווי מנוסחים חשבתי לעצור רגע ולתעד את הברכות מהבוקר.
יואב, אני אוהב אותך ותבוא אלי כל יום כשאני מזמין אותך הביתה שלי ואתה מתוק ואני אוהב אותך מאוד מאוד כמו שתכננו אתמול.
השנה החדשה טובה של יואב שִמחה ואהבה מיאיר
וצחקוקים ושירים ואפילו גם שירים ואפילו גם אותיות גדולות גדולות
איתמר:
(סקיצה ראשונה)
אני אוהב אותך והזמנו אותך להביא כל יום למישהו אחר שקשה לו. ותהיה כמו פרש שאין כמוהו בעזרת החמודים הצמיגים שלי נפלו וגם לואיג'י הקטן כותב משהו כל היום
(סקיצה שניה)
איתמר אני אוהב אותך, תבוא אלי כל יום שאתה תהיה ממש חמוד כבר שנים כמו עגלה מפוארת.
אני אוהב אותך ותהיה כל מה שאני אוהב מספר 2 קצ'אוּ כמו ברווז ים שקשה לו לחצות את הנהר
מתן:
נתנתון, שתהיה לך שנה טוב בשבת שתהיה חמוד בארץ התווים.
ואם כבר אני עוצרת לתעד הנה עוד פתק שהוא השאיר לנו על הדלת בבית של אמא שלי כשהוא נשאר לישון שם:
"אמא אני אוהב אותך ומצפה שתקחי אותי, אני חמוד ואת חמודה ואני שוב אוהב אותך."
בכל פעם שיאיר ואני הולכים ברחוב אני חווה רגעים של התעלות והתרוממות רוח.
מסתבר שכל הנושאים היומיומיים שטורדים את מנוחתנו ומפלגים את העם (צדק חברתי, כיבוש, רמי קליינשטיין) הם זוטות. כל הקמפיינים שמוכרות לנו כל מיני עמותות לטובת אחדות לאומית כזו או אחרת מיותרים לחלוטין; כי כשיאיר ואני הולכים בגאווה יחד ברחוב יש רק נושא אחד שמעניין את הרחוב הישראלי כולו: מפחיד יותר מהאיום האיראני, רועש יותר מאנסטסיה מיכאלי הדבר היחיד שמאחד סוף סוף את הרחוב הישראלי – נשים כגברים, צעירים כזקנים, אשכנזים כמזרחיים והנושא הוא המוצץ של יאיר.
כמה שורות שהספקתי ללקט בשנים האחרונות:
איזה תינוק מתוק, חבל שיתרגל למוצץ
איזה ילד יפה, למה הוא עם מוצץ? (כי זה נעים לו)
חמודי אתה כבר גדול, אתה לא צריך מוצץ! (את כבר גדולה, את לא צריכה מקל הליכה)
אלי: הוא לא גדול מדי בשביל מוצץ? (לא)
הנה, לך לאמא ותגיד לה שאתה כבר לא צריך מוצץ (הנה, תלך לבי"ח ותגיד להם שאתה כבר לא זקוק למוח שלך)
בוא הנה ילד, תו לי את המוצץ שלך (בואי הנה גברת, תני לי את הארנק שלך)
את יודעת שזה לא טוב לו המוצץ, זה יכול להרוס לו את השיניים הדיבור ההתפתחות שיווי המשקל (באמת? לא ידעתי, זו הפעם הראשונה ששמעתי את זה!)
והחביב עלי מכולם, אנשים שבוחרים ברדך שאינה מילולית ופשוט ניגשים לילד ומוציאים לו את המוצץ בשובביות בחיוך. (זה קורה המון! אתם לא תאמינו כמה)
כן.
בחיי.
אז הייתי רוצה לעשות כאן סדר בדברים:
זה לא עניינו של אף אחד. הוא יגמל ממוצץ מתי שהוא יחליט (למעשה הוא כבר החליט, אבל לא רציתי לקלקל לכם את ההפתעה).
אם יש לכם בעיה עם מוצץ או אם אתם רוצים אחד, לכו תקנו.
אני יודעת שהוא נראה גדול לגילו (3) הוא אמנם גבוה, יפה ודובר שפה עשירה יותר ממה שאתם יכולים לדבר בגילכם המופלג אבל באופן מפתיע זה עדיין לא עניינו של אף אחד.
אל תגעו בילד שלי בלי רשותו, אל תקחו ממנו כלום, תכבדו את המרחב שלו ואל תפלשו. בחיי שהבא שיעשה את זה יחטוף בעיטה.
אפילו היה הוא בן 18 נוהג במכונית עם שלט נהג חדש מאחור ובפיו מוצץ – גם אז (הפתעה) זה לא היה עניינו של אף אחד
יש לו אמא, למעשה שתיים – תודה.
וברוח הטוויטר: זדיינו.
בברכה: יאיר, מתן והאמהות שלהם.
בתמונה: ילדים אומללים שמשתמשים במוצץ, צילום אילוסטרציה
* גם התגובות שלכם בפייסבוק על זה שהוא יותר יפה בלי מוצץ וזה, בחיאת. תודה.
באסיפת הורים נמסר לנו בין היתר שהבן שלנו לא מאוד אוהב להתפלש בדברים והגננת הציעה רעיון מגניב: לקחת קצף גילוח (במקרה שלנו – לקנות, אין פה הרבה בחורים עם זיפים) ולתת ליאיר לנסות להתפלש בו.
"שווה לעודד אותו אפילו אם הוא רק טובל את האצבע".
התוצאות לפניכם:
עוד דבר מגניב למדי שקורה זה ההשתתפות של יאיר בכל מיני מטלות בית שונות, כמעט בכל מקום יש לו כסא קטן או שרפרף שמאפשר לו השתתפות ואו הצצה פעילה ואחת הצעקות שנשמעת הכי הרבה בבית שלנו בימים אלו היא "לבד".
איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.
אז קודם כל וידאו:
והסבר:
ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.
הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.
בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח"כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי "העיר הגדולה", "תחנות דלק" וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.
מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע' הפעלה ודאטא ואומר "זה לא שיר" ובוחר כל פעם מה שבא לו.
לפעמים הוא בוחר "חזי חיזזון" (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר "דיג דיג דוג" והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול 'שלי' משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.
מיותר לציין שאני מתה על זה.
הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב"מקסוול פטיש הכסף" למשל הוא עושה "באנג באנג" בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.
שירים שיאיר אוהב במיוחד:
את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את "עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה" (יאיר: "מתנה!")
Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
אין בגטים בגטו ו"אני מקיא" של הבילויים
(יש עוד, אנלא זוכרת)
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה
הערות שוליים:
הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים 'שלו' שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.
אני חושבת שיש לי ילד מאוד ליטרלי: הצעתי לו לצאת ל"טיול עם מטרייה" בחורף והוא מאוד שמח. זו הפעם הראשונה שהוא חווה מטרייה – בהתחלה היא קצת הדאיגה אותו או לפחות כך היה נראה, ואז הוא החליט לקחת את הצעת הטיול שלי כפשוטה והלך בערך חצי שעה עם מטריה פתוחה נגררת אחריו, להלן צילום אילוסטרציה:
או כמאמר השיר:
הוא חושש מכאב אזנים,
מנזלת, משיעול,
מטריות לוקח שתיים
ביום גשם לטיול.
והביטו מהיצא לו
איך יצא מן המבוכה: מטריה סגורה למעלה-
כלפי מטה- הפתוחה!
(לאה גולדברג, המפוזר מכבר אז"ר)
(אפשר לראות שהוא מתעקש להסתובב עם הכובע שלי, זה יותר כיף לו מהכובעים שלו.)
אז ככה הלכנו לנו חצי שעה, די לאט, כי זה מסובך להיות ילד בגובה 90 ס"מ ולסחוב מטריה פתוחה כשהרוח מנשבת, במיוחד ילד מהסוג שכבר מתעקש לעשות דברים לבד ובלי עזרה מאמא בכלל. הגענו לנקודה שסיכמנו עליה ואז התחלנו עושים את דרכנו בחזרה. קצת לפני שהגענו הביתה (במטריה סגורה הפעם) הוא מצא במה קטנה, ביקש את המטריה הסגורה ובמשך 10 דקות עסק בריקוד לצלילי השורות הראשונות של "שנינו יחד תחת מטריה אחת". כל פעם שחשבתי להפסיק את השירה הוא הפציר בי "עוד עוד" והמשיך לרקוד.
למה פתאום רציתי לכתוב על זה?
בעיקר כי הוא עובר עכשיו מהפך מיצור קטן וחמוד לשותף תבוני ומצחיק. בגלל שאני בעצמי די מפגרת אז כל הבדיחות שלו מצליחות ממש להצחיק אותי ויוצא שבתמורה לאופי האינפנטילי שלי, אני מקבלת בדיוק "את מה שמגיע לי" – ילד מתובל ברוח שטות.
את הפילמ הזה צילמתי במצלמה שלקחתי במשיכה ממעוז, היא סוג של לומו ומצלמת שמונה תמונות בפריים אחד. הפעם, משום מה, יצאו רק ארבע בכל פריים (הארבע התחתונות).
אם הייתי הולכת לאחד המקומות האלה בתלאביב שרגילים בהיפסטרים והלומו שלהם הוא בטח היה מספיק חכם כדי לפתח את הפילמ בהתאם לשחור של התמונות שנחשפו ולא לשחור המוחלט של החשיפה הבעייתית.
אבל לא הלכתי לכזה,
קקי בידיי.
בכל מקרה, אלו שנדמים כאילו הם שמונה תמונות בפריים הם שקר, אני ופיקאסה הדבקנו אותם.
יאיר לא היה מרוצה מהבננה שהיתה קצת רקובה אז דנה הכינה מהן עוגות בננה אישיות, בבוקר.
מישהו אמר "אשת חיל מי ימצא"?
אה, בטח אני.
#2
הלכתי לשים את החולצות שלי בגיהוץ וגיליתי בשקית מכנסיים קטנים של יאיר שכנראה השתרבבו לשם. זה מצחיק כמה דבר כל כך קטן יכול להיות כזה משמח.
עכשיו הם בתיק שלי, מכנסיים קטנים וחומים שבד"כ ארוז בתוכם הילד שלי. ממש אפשר לדמיין את הישבן החיתולי שלו ואת הרגליים השזופות מבצבצות.
ובכלל, בעניין של בוקר: יש בזה משהו מתנשא (נו, התנשאות של הורים "כשיהיה לך ילד תבין" כזה) אבל מאז שיש את יאיר אני באמת לא מצליחה להתחבר לכל מיני ציוצי "בוקר טוב הוא בוקר מת" (מצחיק), זה לא שאני מקפצת מהמיטה בריקודים כל בוקר ורצה ליאיר, אבל הבוקר הפך להיות חלק מאוד מגניב של היום (מיד אחרי שעוברים את משבר הקימה).
#3
אתמול הכנתי דבר משונה עם אורז וחזירים קטנים, המצאתי שיטה מעולה לחתוך פטריות:
ודי
וערב: פתאום (בהופעה של מיסי) נזכרתי איזה מגניב זה לפגוש אנשים. חדשים, ישנים- וואטאבר. בגלל שטוב לי בבית וכיף עם המשפחה הפצפונת שלי אני שוכחת שבמקור אני אדם די חברותי. וחברתי.
שום דבר חדש 