אני רואה הופעות כבר שנים, מלא שנים.
ראיתי הופעות ברוקסן, בלילה ה-12, בלוגוס, בהייניקן, בדוליטל, בשלושת המקומות שבהם היה הבארבי, בערד, בצמח, בקיסריה, בטבע. בתלאביב חיפה וירושלים. בקיבוצים. בפארק הירקון. בהאנגרים לסוגיהם. אני רואה הופעות (או אולי ראיתי יהיה יותר הגיוני לומר, היות ולא ראיתי הופעה כבר הרבה מדי זמן) מלפני שיש טלפונים ניידים, הרבה לפני שהיה לי רישיון נהיגה, הרבה לפני שמותר היה לי לשתות אבל גם הרבה לפני שמישהו חשב על לאכוף את זה.
ראיתי כבר הופעות בערבים, בצהריימים (איזה ליין מגניב של הופעות זה היה בלוגוס בשישי בצהריים). הופעות בחו"ל (לונדון – פריז- ניו יורק – בוסטון – ליון) ומחו"ל, בפסטיבלים שכבר לא עושים כמותם (ההוא שהיה בחיפה – עם פיג'יי הארווי – משהו עם בירה) וכאלה שהתחילו לעשות כמותם לא מזמן (אינדינגב וכזה).
ובמקום להמשיך עם הניימדרופינג המטופש הזה אפשר להקשיב לשיר ההוא של קוואמי ולקבל מושג כללי (בניכוי לפחות 5 שנים של הופעות וחור שחור וגדול בדמות הפינגווין).
השבוע נסעתי באוטו בשלווה, מתן נם בנושב האחורי ואני שיחקתי עם עצמי מין משחק כזה שבו ניסיתי להזכר בכולן, או לפחות ב- 20% שהצליחו להחרט אצלי בזיכרון. הופתעתי לגלות שההופעות שאני הכי זוכרת הן ממש לא בהכרח ההופעות שהייתי מצפה שיהיו הכי טובות או הכי נזכרות ולכן החלטתי לבחור שלוש קטגוריות ובהן להניח שלוש הופעות.
ההופעה הכי טובה שהייתי בה – the Breeders, זאפה 2008
פשוט קרה הדבר הנדיר הזה שקורה כשכולם מקצוענים, כולם נהנים וכולם מאמינים במה שהם עושים.
אין כאן הפתעות. הברידרז בסיבוב ההופעות הממש אחרון שהיה בארץ בגרסא הסחית, נטולת הסמים והאלכוהול ומלאת החיוכים היתה ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם. זה בטח ובטח קשור לעובדה שהם הלהקה האהובה עלי בעולם זה בטח קשור לזה שהם גם העבר וגם ההווה של המוזיקה שאני הכי אוהבת לשמוע. זה בטח גם קשור לזה שמעולם לא ראיתי הופעה של דייויד בואי.
ההופעה הזו היתה בדיוק מה שהופעה צריכה להיות – הקטע האלביני (לייב טו טייפ) והקים-דילי שלהם, העניין הזה עם הפשטות והאסתטיקה המרושלת בשילוב עם הפרפקציוניזם הקימדילי עושה שהופעה של הברידרז תהיה כל מה שהיא מבטיחה. הכל מלוכלך במידה ומהנה במידה גדולה אף יותר.
הייתי יכולה לראות עוד מאה הופעות של הברידרז, בחיי.
סגניות הטוענות לכתר:
- פורטיס בבארבי
- סחרוף בעין הוד
- הדג נחש בכל מקום
- דרזדן דולז
- בילויים בתמונע עם יוקה
- כוורת חוזרת
הפרפורמר הכי טוב שראיתי – ירמי קפלן, ערד 1995
מפתיע, לא? מתישהו בפסטיבל ערד ההוא, אני לא זוכרת אם זה היה לפני ההופעה ההיא של משינה או אחריה, עלה ירמי קפלן על במת הצהריים והופיע מול כמה עשרות בני נוער (גמני!) מנומנמים ומסטולים. זו היתה תקופה מפוצצת בהופעות, אינפלציה מטורפת. אני זוכרת את ההופעה שלו באופן מאוד חד. הוא רקד וזז על הבמה כמו שד סקסי עם תלתלים. הוא רץ והופיע ושר וניגן והכל היה מעולה, אבל יותר מהכל הוא הציג בפני סטנדרט של כריזמה בימתית שעד כה לא נתקלתי בה בהופעות שראיתי בארץ ולמעשה לא נתקלתי בה מאז. כן. ירמי קפלן, מצחיק, לא?
עוד פרפורמרים מצויינים:
- נו… פורטיס
- חוה אלברשטיין
- נועם רותם
- גל תורן (מרסדס של ההייניקן הבימה)
- בפינת העתיד לבוא: מאיה בלזיצמן (תזכרו שאמרתי לכם)
- בפינת הגיטריסט הסקסי: גבע אלון ורונן כוכבי
(בולטת בהעדרה: ענבל פרלמוטר. ראיתי מלא הופעות של המכשפות בשעתו, ואיכשהו דוקא הכריזמה הבימתית של ענבל לא זכורה לי לטובה. יכול להיות שבגלל שבראי השנים המכשפות היה בסה"כ הרכב בינוני למדי עם סולנית כותבת מבריקה מאין כמוה)
ההופעה הכי גרועה שאני הכי שמחה שהלכתי אליה: ליליפוט בפטיפון
אז הייתי בלהקה של בנות שקראו לה ז'נוברק והיתה להקה אחרת של בנות שקראו לה ליליפוט, אז הלכתי לבדוק את הסחורה (הכי "משחקי הכוס" או משהו). ההופעה היתה די מעפנה, לא אדוש בזה, כי באמת… אבל מתישהו לקראת הסוף נתנו לבסיסטית הקטנה עם המראה הנערי לנגן גיטרה ולשיר רגע לבד – זו היתה דפנה קינן והיא העיפה לי את הראש.ראיתי המון הופעות ממש גרועות עד אז ומאז ואף אחד לא השתלמה לי כמו ההופעה ההיא.
כמה חודשים אח"כ ראיתי אותה גם באמא קוראז' מנגנת על גיטרהבס, קשת של כינור ואפקטים והתאהבתי בה לגמרי. עד היום אני מאוהבת בדפנה קינן של ההופעות, בכל פעם שמזדמן לי להציץ עליה מהצד יש לי את התרגשות הזאת של התאהבות אומנותית. ממליצה לכולכם.
ועוד כמה הערות ורשומות:
- אני מרגישה שאני שוכחת משהו, או משהו-אים. כאילו נמחקו לי ההופעות של הניינטיז, או יותר נכון הרושם העז שהם הותירו עלי כילדה סתומה ונרגשת. איך זה יכול להיות שאין כאן שום מופע-על-מטורף כמו שהיו אז בפארק הירקון? אין לי מושג.
- אני נורא אוהבת הופעות, אני נורא מתאהבת במופיעים. זה טוב לי. אני עדיין קצת מאוהבת ברועי מנערות ריינס ובסיון מהבאפאלוז אפילו שהם סוג של חברים שלי
- יש אנשים שהם מוזיקאים מדהימים ופרפורמרים לא משהו – אני ממליצה להבין את ההבדל ולא ללכת לראות כל הופעה. יש דברים שמוטב לשמוע בבית באוזניות טובות.
- נובלמן הוא מאד'רפאקר של כריזמה בימתית
- דאוס בלוגוס היה נפלא
- היהודים (אני יודעת שזה לא מגניב להודות בזה) הם דוגמא טובה ללהקת הופעות משומנת – אין דלתא בין הדיסק להופעה ואם יש היא רק חיובית
- טיפקס זכורה לי כלהקת הופעות מפתיעה באיכותה
ברשימת ההופעות שאני רוצה לראות:
- דייויד בואי
- פיונה אפל
- עוד ברידרז
- הלהקה הראשונה שטל זובלסקי יהיה הסולן שלה ושאינה להקת קאברים
- עוד ברידרז
- אמנדה פאלמר בסולו
- הפיקסיז (רק כי יש לי תחושת החמצה מטורפת)
- הלהקות שיקימו הילדים שלי
- עוד הופעות שאני עוד לא יודעת עליהן עדיין כי טרם נולדו
- נינט – כי טרם הספיקותי
ובברכת – אכול ושתה כי מחרמרמורת.
שום דבר חדש 