יאיר, ברוך הבא.

ראשית: עזר ויזואלי.

היום אתה מתחיל כיתה אלף ועוד כמה חודשים תוכל לקרוא את הפוסט הזה בעצמך, זה בטח יעזור לך להבין למה אני כל כך מתרגשת מכל העניין הזה… בשבילי זה לא זה שגדלת, זה בכלל לא התרגשות כזו מהסוג של “אני לא מאמינה הוא רק אתמול נולד” – בשבילי כיתה אלף היא סימן שאתה מצטרף אלינו, לעולם הלומדים והסקרנים.

שירי פעם אמרה לי שיש שלושה דברים שנורא מסמלים עצמאות בחייו של ילד: כשהוא לומד לשחות, לרכוב על אופניים ולקרוא. אז אתה שוחה ואני לא מפסיקה לעוף עליך, על העצמאות שגידלת (לגמרי לבד, יא עקשן אחד) במים.
אבל לקרוא יאירי, לקרוא וללמוד דברים חדשים זה עולם אחר לגמרי…
אני ממש מקנאה בך על כל הספרים הטובים שעוד לא קראת, על כל ההרפתקאות שתצא אליהן, על כל הפיסות המטורפות של הידע שנמצאות סביבך, כתובות באותיות, מצויירות בציורים. על כל התשובות. על כל הכתבות המייגעות בכל אתרי הספורט על כל אחד מהשחקנים המשונים בקבוצות הכדורגל שאתה אוהד. בעיקר אני מתפוצצת מלדמיין מה כל הידע החדש הזה יעשה בתוך הראש המיוחד הזה שלך, כמה מחשבות מטורפות ומקוריות יוולדו לך, כמה רעיונות, כמה שאלות חדשות…

איזה כיף זה, לקום כל בוקר ולחשוף עוד קצת ידע, ללמוד דבר חדש, להבין משהו, להמציא משהו. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, גם היום, זה הדלק שלי. אני מאחלת לך שבית הספר יאכיל את מפלצת הסקרנות שלך כמו שהוא האכיל את שלי.

אני אוהבת אותך יאירי, ברוך הבא לעולם שלנו.

גם זה אונס

אתמול ובעקבות ההופעה של הבילויים נזכרתי בשיר הזה.
ואז חשבתי לעצמי שזה בעצם תיאור די מצמרר של אונס שבו שני נאנסים – החייל הצעיר והזונות בקרון (“הביאו לבסיס בית זונות על גלגלים”).

אתם צריכים את זה גם בעברית, הא? פחחחח….. אני והדרכון הצרפתי שלי בזים לכם עם מבטא וז’יטן 🙂
(תרגום – דן אלמגור, ביצוע – דני ליטני)

אין לי מה להוסיף.

או בעצם, רק משהו קטן.
האונס הכפול בשיר גרם לי לחשוב על המוסר הכפול שלנו בחינוך ילדינו.
כשאני מדברת עם עוד הורים אנחנו מודאגים מעתיד ילדינו ובעיקר חוששים לבנות (אני ממש מברכת על כך שאין לי בנות) ש”יתחילו מוקדם מדי” וש”הגיל שבו מתחילים להיות פעילים מינית רק הולך ויורד” ושוכחים (זה כולל גם אותי) שגם בנים שמתחילים מוקדם מדי ולפני שהם מוכנים זו טראומה. בכל מיני אספקטים.
ותודה ליריב שחידד אצלי את המחשבה הזו.

עדכון – שירי המשיכה לפתח את הנושא – ממליצה לקרוא.

בייבי, בייבי בלוז.

האינטרנטים מלאים בתיאורים של הרגע המאושר בחיי – הלידה.

“היום לפני שנתיים קרה הנס הגדול ודיצה נכנסה לחיי, מהרגע הראשון שהחזקתי אותך ידעתי שאת…” “לפני חמש שנים, בערך בשעה הזו הגישו לי את שוקי שלי בפעם הראשונה ומאותו רגע ואילך כל שאר הדברים איבדו משמעות”
(* הטון הסמוי שאתם שומעים כאן הוא לא זלזול, הוא קנאה)

היום מתנתון בן שנה. כלומר, עברה בדיוק שנה מהרגע המרגש ההוא שבו שמו אותו על החזה שלי והוא הביט בי במבט ספקן דרך עיניים מזוגגות ועד עכשיו. הרגע ההוא היה יפה יחסית, אני זוכרת אותו כרגע היפה האחרון לפני תקופה ארוכה מדי שאני מנסה להדחיק.

כבר כמה ימים (לקראת יום ההולדת של מתנתון) אני מעורערת ופורצת בבכי בשעות רנדומליות של היום, תאריך הלידה של מתן מחזיר אותי לדבר הזה שקרה אחר כך ובו אני נזכרת באימה ועצב.

אימה – כי לא הייתי רוצה לעולם להיות שוב במצב הזה ועצב… ובכן, לשם כך התכנסנו.

התקופה שאחרי לידתו של מתן, מהרגע שהגעתי לחדר במחלקה ועד ארבעה חודשים קדימה זכורה אצלי בעיקר כבליל עיסתי ושחור של כאבים פיזיים, בכי ממושך ורצון עז ללכת מכאן ודי או לזרוק את מתן מהחלון.

היו לי נסיבות מקלות, או אם לדייק – היו לי נסיבות מכבידות:

אבא שלי מת בהפתעה בערך ארבעה חודשים לפני שילדתי, הלידה בעצם שחררה את הסכר והשכול שצף החוצה – הוא בקע ממני, ממתן, מהמראה, מהגשם – הכל היה נורא שלוב זה בזה – היש והאין השתקפו אחד בשני כל הזמן ולא באמת יכולתי להכיל את כל זה.

הרגשתי נורא. כאב לי כל הגוף. אני יודעת, לכולן כואב. קרה לי איזה משהו בלידה שהיה קשור לחוליות תחתונות של הגב ולמעשה לא יכולתי לשבת כמעט שלושה חודשים (זה השתפר באופן הדרגתי וכשחזרתי לעבוד בשלושה וחצי חודשים פחות יום כבר הייתי בסדר באספקט הפיזיולוגי הזה). מלבד העניין האורטופדי היה גם את ענייני ההנקה והתפרים (והיו רבים כאלה). הראשון נרגע בערך אחרי שלושה חודשים והשני עבר אחרי חודשיים.

וגם היה תינוק חדש, שאפילו שהוא ילד שני – הוא עדיין תינוק שצריך לטפל בו. ומלבד התינוק יש גם אח גדול שחיכה כבר שתגיע הלידה הארורה הזו כדי שיקבל את אמא שלו בחזרה (אמא שלו שהקיאה משבוע שלישי ועד שבוע 41, שלא השתוללה איתו כבר כמה חודשים ושבאופן כללי נראית קמולה) והילד הזה האהוב, כל מה שרציתי באותם רגעים הוא שילך מכאן ויניח לי לנפשי. כולכם בעצם, מלבד דנה, רציתי שתלכו ותניחו לי לנפשי.

הייתי בטוחה שכשאחזור לעבודה הכל יסתדר. חזרתי לעבודה יום לפני סוף חופשת הלידה ואת השבועיים הראשונים ביליתי בלבכות מול מסך המחשב, או בחדר ישיבות, או למטה בחצר.

ואז הכל התחיל להרגע ולאט לאט להסתדר.

אבל הנה מגיע היום הזה, היום שבו מתן נולד ואני מתה לשמוח איתו ולא יכולה כי עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאוכל להזכר בתקופה הזו בלי לדמוע, והנה אני שוב עם עיניים לחות במשרד.

אבל דנה אומרת שצריך לחגוג את התקומה ולא את השואה.

צריך לחגוג את זה שאני יושבת.

את זה שמתנתון חמוד נורא.

שיאיר הוא ילד קסום.

את זה שהחלק הנורא עבר.

 

להלן:

חופש – או איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ:

(הבוקר צייצתי את זה: )

חידת הגיון: איך תצליח האם הממוצעת לארגן פעילויות לבנה נטול הגן בכמה שפחות ימי חופש והזנחה? נתון נוסף: העדר סבתא אחת.

או במילים אחרות: איך תצליח האם העובדת, קצת לפני השקת מוצר חדש לשמור על מקום עבודתה בהנתן ילד נטול מסגרת?

או במילים אחרות: מדינה מזויינת, מאיצים בנו לעשות ילדים ולצאת לעבוד אבל לא מספקים שום פתרון לימי החופש.

ואז התפתח דיון:

נכון, חופשה זה חשוב, הילדים צריכים אותה, הגנות צריכות אותה – אני לגמרי בסדר עם זה, אבל כמו שאמרה עדי למבוגרים אין מספיק חופש, ואני רוצה לחדד: בצרפת יש “ואקאנס” יעני – חופשה – כולם ביחד, הילדים ההורים, כולם בחופש.

דובי אמר שלמיטב ידיעתו  ישראל בתחתית הטבלה בימי חופש מעבודה רשמיים, ובראש הטבלה בימי חופש מביה”ס.

רגע…

משהו כאן לא עובד…

אם לילדים יש יותר חופש מלהורים, אה… שנייה… אני לא משהו בחשבון – מישהו יכול אולי לעזור לי?


אני בכלל לא נכנסת כאן לציפיות השונות מאבות ומאמהות (וגם לא נדון בשאלה מה קורה כשיש שתי אמהות שברוב חוצפתן גם עובדות וגם נהנות מעבודתן). הרי יש שני סוגי משרה – “משרת אם” ועבודה רגילה (לפי הסטנדרטים הישראליים) נו… אתם מכירים את זה, עבודה שמניחה שהעובדים בה יהיו, אה, זמינים, קיימים, לא בבית. (למרות שדובי אמר שזו בעיה בפני עצמה)

ואני? לי בכלל יש מזל.

יאיר בן שלוש וחצי ועוד לא ידע את נחת זרועה של מערכת החינוך הציבורית. חופשותיו – בהתאם. הוא למעשה בשבוע אחד של חופש במהלך הקיץ (אני לא דנה בחגי תשרי שיבואו עלינו לטובה). מתן – הוא בכלל אצל מטפלת משפחתון – לא תלוי בחגי ישראל והחופש הגדול.

דוקא בגלל זה, דוקא בגלל שהשנה היינו צריכות לדאוג ל”סידור לילד” לבסה”כ שבוע אני עומדת משתאה – איך זה יכול להיות?

המדינה המזויינת שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים.
אם לדייק – המדינה שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים בריאים. הם יממנו לכם טיפולי פוריות, יסייעו כלכלית בכל הבדיקות, אפילו יקלו ראש בבחירה שלכם לעשות הפלה אם יש סיכוי לילד פחות ממושלם – ילדים שלא יכולים להתגייס הם עול למדינה הקטנה ומוקפת אויבים שלנו – אצלנו? רק שלמות כרומוזומית (אבל אני לא משווה, חלילה).

אבל כמו קלישאת הגבר הנכלולי שהכניס אותך להריון- בבוקר שאחרי אתם כבר לבד.

להלן האפשרויות שעומדות בפנינו עכשיו:

להביא את הילד לעבודה –

זה ממש מנהג נלוז.
אני ממש לא מבקרת אף אחד, הרי שגם אני מתכננת בשלישי לעשות “חצי יום עם יאיר במשרד”, זה שאני עושה את זה לא עושה את פחות נלוז בעיניי.

הרי אני עובדת פחות טוב כשהוא כאן, אולי לא רק אני. אני שומעת את כולכם מקטרים בטוויטר על כל ההורים המזויינים האלה שמביאים את הפרחחים זבי החוטם שלהם למשרד.

תאמינו לי חברי הרווקים – אם היתה לנו אפשרות אחרת – היינו לוקחים אותה בשתי ידיים. ובעצם – מה אתכם? אולי תקחו איזה יום חופש ותשמרו לי על הילדים? יום ראשון עוד פנוי…

לקחת יום חופש, לבלות קצת עם החמדמד!

הלוואי אמן. בחיי. אני מתה עליו, אין לי בעיה לבלות איתו עכשיו שבוע בפנאן, רק הוא ואני, בריכה, קולנוע, ספרים, טיולים. אני לא משקרת, בחיי. ילדים בגיל של יאיר הם בדיוק החומר שממנו עשוי הכיף שלי. הוא בגיל אדיר, הוא מצחיק אותי. כיף לנו ביחד. חיכיתי לגיל הזה. אני מתה על הזמן שלנו ביחד לבד.

בעיה: יש לי עבודה. כבר אמרתי שאני אוהבת את העבודה שלי, נכון? אז אני אוהבת אותה. יותר מזה – אני מאוד רוצה לשמור עליה. יותר מזה – אני מנהלת מוצר לפני השקה של מוצר. תנו לי לומר למי שלא מבין את המשפט האחרון שלקחת חופש בזמן הזה משול ללהשאיר את הילד באוטו עם חלונות סגורים ביום חם במיוחד. או לזרוק תינוק לבריכה של העמוקים וללכת לעשן סיגריה. יש לי מזל – הבוס שלי הוא אחלה גבר. הוא מגלה סבלנות נדירה הכל בנוגע לגידול ילדים. גם לסבלנות שלו יש סוף ותחתית ולא הייתי רוצה לגלות איפה עובר הקו.

אין לכם סבתות?

יש לנו! אפילו שתיים. הסבתות שלנו, ברוב חוצפתן, הן נשים עובדות. ולא רק עובדות- לחלקן (אמא שלי) יש העדפות שלא כוללות קייטנה של שבועיים. אל תבינו אותי לא נכון, היא עוזרת בטירוף, רק אתמול שניהם ישנו אצלה לילה, אבל עכשיו היא בדרך לצרפת ומשם לאירלנד. היא הולכת לעשות טראקים עם אחשלי ומשפחתו. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה לכעוס על אישה בוגרת שקיבלה החלטה לעשות משהו מגניב ולא לעבוד אצל מדיניות העדר החופשים של מדינת ישראל.

הסבתא השניה פסיכולוגית, היא עובדת (שוב, חוצפה! הרי היא אמורה לעבוד אצלנו!). למרות כל זאת היא הצליחה לגייס יום וחצי לטובת החופשה  של יאיר ובני דודיו ומתכננת להם “קייטנת סבתא” שתשאיר אותה מרוטה.

(אמרתי לכם כבר שבצרפת זה לא ככה? אני יודעת, ישלי אח שגר שם)

אז מה עושים?

אנחנו תופרות תוכניות סביב ימי חופש, אחד אני, אחד דנה, אחד סבתא. יום בעבודה שלה, יום בעבודה שלי ומזדעזעות מהמחשבה על עונת החגים הקרבה ועל החופש הבאמת גדול שיהיה לנו בשנה הבאה.

 

זה הלו"ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני... שלנו יחסית פשוט:

— זה הלו”ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני… שלנו יחסית פשוט —

אוהבת בריבוע

אז החים שלך יפים ושקטים וקטנים, את פוגשת את אהבת חייך, עוברת לגור איתה. אתן אוהבות הכי שיש וזה רק הולך ומתעצם עם כל יום שעובר. אתן מתחתנות. את מאושרת. אתן מחליטות לעשות ילד. הריון וזה. יש לך מלא חברים הורים, זה נראה קשה אך אפשרי.
הוא נולד.
הוא מקסים – אבל תינוק.

לאט לאט הוא מכה לך שורשים בלב ומשתקע שם וגדל ומתעצם וככל שהוא גדל האהבה אליו הולכת וגדלה. בשלב מסוים את מרגישה שהשורשים שלו מתחילים להפוך לך את הבלטות של הלב*, שאיך אפשר בכלל להכיל את כל זה? שאיך את יכולה למצוא מקום לכל זה לכל הספקטרום העצום הזה, לשלל הצבעים האלה שילד מייצר. הטווח הולך וגדל, גוונים תדרים וטונים שלא שמעת מעולם מרטיטים את נימי נפשך, ככה מהמסד עד הטפחות. וכמו שהוא מתעצב בדמותך את מתעצבת בדמותו ומפתחת כישורים ביחד איתו.

ואז מתחילים לדבר על עוד ילד ואת חושבת לעצמך, מה עוד ילד? איך אפשר לאהוב ככה עוד פעם? למי יש מקום? אין סיכוי שיש מקום! אני לא טארדיס. יש גבול. חלל וזמן וכל זה. והריון. ולידה. ופתאום יש שניים. והשני גם הוא בהתחלה קצת תינוק. ואז הוא לומד לחייך ולעשות עוד ועוד דברים. ואת מתאהבת בו. אפילו יותר מהר. כי השביל הזה של אהבת אם כבר סלול ודרוך אצלך והוא – החמסן הקטן, מתקדם בו במהירות שיא, עוקב אחרי פירורי הלחם שהשאיר אח שלו הגדול ואת לא שמה לב ופתאום הוא שם עמוק, בלב שלך.

ושוב את מרגישה שהלב שלך עומד להתפוצץ כי כבר עכשיו יש שם כל כך הרבה נכסים, בלב.

ואז יום אחד הם יושבים שניהם במושב האחורי של האוטו ובלי שאמרת כלום או שביקשת או התערבת, את קולטת במראה האחורית את הבכור והוא עושה פרצופים לתינוק ושניהם צוחקים.
ואז הלב שלך מתפוצץ.
כי את אוהבת כל אחד מהם בנפרד על היותו הוא עצמו ועוד פעם אחת כל אחד מהם על היותו אח של השני והקשר האוטונומי הזה שרק מתחיל בינהם הוא הדבר הכי מרגש שיכול לקרות.

אז אני אוהבת אותם בריבוע.
וכנראה שהלב שלי הוא באמת טארדיס, כי אחרת אני לא מבינה איך כל זה יכול להתקיים.

(* = זה דימוי של דנה, לא שלי)
וזה הפוסט הכי ^שם תואר^ שכתבתי אי פעם, לא יהיו הרבה כאלה.

איך לאמץ ילד – מדריך ללסביות

עדכון, אוגוסט 2015: יש דבר כזה צו הורות. זה במקום צו אימוץ ויש לו יתרונות רבים. זה שהכי הרשים אותי הוא שאין הבדל מעמדות בין המאמצת לביולוגית. רוצות לשמוע על זה עוד? בבקשה! פוסט מאיר עיניים בנושא באתר בת-קול.


** אני לא מבינה כלום באימוצים שלא בדיוק מהסוג הזה (אמא אחת ביולוגית, תורם זרע אנונימי, אימוץ קטין בהסכמת אימו, השנייה בת זוג)  והמדריך הזה מוגש כשירות לציבור (הלסביות, כנראה)  מתוך כוונה לחסוך בין היתר כמה שקלים על עו”ד שאין בו צורך בתהליך משפטי פשוט כזה**

כללי

אתחיל מהמדריך הפשוט והכרונולוגי, הארות והערות יוצגו בפירוט אחריו. צריך:

  1. להגיש בקשה לאימוץ קטין לבית המשפט לענייני משפחה המקומי
  2. לחכות שנה שלמה בסבלנות
  3. בתום השנה להתקשר לשירות למען הילד ולשאול אם כבר מונתה עו”ס
  4. להפגש עם העו”ס עם הילד ובלעדיו
  5. להמתין לכתיבת המלצתה של העו”ס
  6. לקבל צו אימוץ בדואר

1. הגשת בקשה לביהמ”ש

אז לנוחותכן אני מצרפת כאן נוסח סטנדרטי שעבד כבר לנו ולחברות שמהן קיבלנו את הנוסח:

סימנתי את החלקים שעליכן למלא בסוגריים משולשים <> אבל תקראו הכל, שלא יהיו בלבולים.

הערות:

ממש לא צריך עו”ד שתייצג אתכן, כל שצריך הוא למלא את הטופס, להדפיסו בארבעה עותקים ולגשת עם תעודות הזהות של שתיכן לעו”ד שרק יאשר בחתימתו שאתן אכן אתן (ר’ החלק במסמך המצ”ב שבו יש “אני מאשר בחתימתי”).

שימו לב כשאתן ממלאות את הבקשה לאימוץ שאתן נשארות עקביות עם הביולוגית והמאמצת, זה יכול להתבלבל די בקלות.

אחרי שיש לכן את הבקשה חתומה על ידיכן ומאושרת ע”י עו”ד יש לקחת אותה לבית המשפט לענייני משפחה (שלנו נמצא בבן-גוריון פינת ז’בוטינסקי, קומה חמש למי ששואל) ולהגיש במזכירות בית המשפט. יש להצטייד בכרטיס אשראי שכן פתיחת התיק (שהיא בעצם הגשת הבקשה) עולה 537 שקלים (נכון להיום).

אל תשכחו לצאת משם עם עותק שלכן (אנחנו הדפסנו וחתמנו על חמישה עותקים אבל צריך רק ארבעה) ועליו אישור “נתקבל” וכן עם אישור לפתיחת תיק שמכיל בין היתר את מספר התיק שלכן (תזדקקו לו עוד שנה).

2+3. לחכות שנה בסבלנות ואז להתקשר

אז יש נוהל כזה, חלק קוראים לזה “התקררות”, חלק אומרים שזה בגלל העומס על העו”סיות. בכל מקרה, הבקשה שלכן תתקרר שנה, אין טעם להתקשר לפני, סתם יגידו לכן שעוד לא חלפה שנה.

(אלא אם כמובן יש לכן דודה שעובדת במשרד הפנים או במועצה לשלום הילד או שזה אימוץ שני ואז אפשר להגיש בקשה לקיצור תקופת ההמתנה באמצעות מכתב לחנה בן ארי מנהלת השירות למען הילד)

אחרי שחולפת השנה הגיעה השעה להתקשר לשירות למען הילד שבו מנוהלת בקשתכן ולברר האם מונתה לכן כבר עו”סית (או עו”ס, אני נתקלתי רק בנשים).

זכרו 1: לעו”סיות האלה שמקבלות מעט מדי כסף ועובדות יותר מדי שעות יש דברים חשובים פי מיליון מלקדם את ענייניו של הילד המאושר שלכן ששתי נשים אוהבות אותו על בסיס יומיומי, היו סבלניות

זכרו 2: אז מה? אני רוצה כבר לאמץ אותו ונשבר לי להיות אחרונה בתור כל הזמן

העו”סית שלנו היתה מקסימה, גם זו שפגשנו אח”כ בבית המשפט היתה מקסימה אדיבה ונחמדה. ניכר שהן שם עם תחושת שליחות אמיתית. אממה: זמן אין להן וכן, אנחנו בתחתית סדר העדיפויות. זוגתי ואני הקמנו מארבים טלפוניים כדי ללכוד אותה ובהיותנו מנומסות ופאסיביות מטבענו התהליך של אימוץ יאיר לקח (הכל כולל הכל) שנתיים וחצי בעוד חברות אחרות ואסרטיביות שלנו תקתקו הכל בשנה וחצי.

4+5. פגישות עם העו”ס + כתיבת המלצה

כמו שכבר אמרתי, מדובר בנשים (שוב סליחה, אני משערת שיש גם גברים) מקסימות שאין להן שום רצון מלבד טובתו של הילד. אני מניחה שכשתיפגשו עם העו”ס תבינו כמה אתן סבבה. אני (כמובן) הייתי לחוצה מאוד לקראת הפגישה בתור המאמצת ואפילו סידרתי את הבית לקראתה (והייתי בחודש שמיני).

בפגישה (או הפגישות, זה תלוי בעו”ס, בזמנה הפנוי ובהחלטתה, לא קריטי) היא תשאל אתכן מלא שאלות וסביר שתתנהל שיחה נעימה באופן כללי.

אחרי שהעו”ס החליטה שדי לה (אני מאמינה שזה לוקח בין פגישה אחת לשלוש) היא תכתוב את המלצתה – שנקראת בשפה המקצועית תסקיר – ותעביר לביהמ”ש.

המשפחה שלנו, מותר לי להשוויץ

כנראה בגלל העדר הלחץ במקרה שלנו (אמרתי שאנחנו פאסיביות ושנולד לנו ילד נוסף בזמן הזה?) לקח תשעה חודשים בערך מהרגע שהיא החליטה שאני אכן מתפקדת כאמא שלו ועד שנסגר כל העניין, בין היתר בגלל ש”בתקופתנו” הענקת האישור לאימוץ נעשה בדיון בבית המשפט בנוכחות שופטת, ההורים והעו”ס. לשמחתי נמסר לי ע”י העו”ס שהיתה איתנו בבית המשפט שאנחנו למעשה זוג הלסביות האחרון אי פעם שיצטרך להגיע לבית משפט (נשמע רומנטי… בסך הכל הם הבינו שזה בזבוז זמן להביא תיקים כאלה לביהמ”ש) ומעכשיו זה יקרה ככה:

6. קבלת צו אימוץ בדואר

אז מעכשיו (ככה הצלחתי להבין מהעובדת הסוציאלית) המעורבות שלכן בתהליך תגמר בשלב הקודם, לא צריך בית משפט ולא כלום. אתן יושבות בבית ומדי פעם מתקשרות לעו”ס לשאול אותה מה העניינים ובסוף מגיע אליכן בדורא נייר קטן חביב ומרגש שעונה לשם “צו אימוץ”.

עם צו האימוץ הזה שתיכן על תעודות הזהות שלכן מגיעות לסניף משרד הפנים המקומי ומוסיפות את הילד לת”ז של המאמצת.

את השלב הזה עוד לא עשיתי (מתכננת עוד השבוע) אבל חברה מוסרת שהפקידות לא מתות על זה, הן טוענות שהן לא יודעות לעשות את זה וחלקן אפילו צודקות. בכל מקרה, כנראה שבכל סניף תמצא האחת שכן יודעת לעשות את זה והיא זו שתמלא עבורכן את הטופס. את הספח המעודכן תקבלו בדואר.

הנה, ככה נראה צו אימוץ:

צו אימוץ

ואם בעולם הזה יש מישהי שזה מעניין אותה – אז הנה גם הפרוטוקול המלא של בית המשפט, כולל הפנינה האהובה עלי: “התסקיר מדבר על קטין פיקח ונבון, עצמאי ומפותח לגילו הקשור אל שתי הנשים בחייו”.

 

ובכן, מזל טוב לי ותודה לטל ואביטל (דומני) שיצרו את התקדים לפני שנים.

 


2013
** עדכונים: התהליך עודכן, עכשיו הוא קצר בהרבה. לדעתי הורידו את הדיון בבית המשפט. כמו כן – ילד שני – לא נצרכנו לעו”ס.

 

קטן ומצולם – יומולדת לטוּגי האוטו

בשבת בבוקר יאיר החליט שחוגגים יומולדת לאוטו טוּגי (הוא לא קשור אליו במיוחד, הוא המציא את השם באותו הרגע). להלן תיעוד יום ההולדת.

מוזיקה מתאימה לצפייה בתמונות: יומולדת מפלסטלינה – מתוך “זרעים של מסטיק”
יומולדת מפלסטלינה – זרעים של מסטיק

טוּגי קופץ בחישוקים
טוּגי קופץ בחישוקים

 

הכיבוד: בורקסים, תירסים (שהפכו לבמבה) ועוגת יומולדת
הכיבוד: בורקסים, תירסים (שהפכו לבמבה) ועוגת יומולדת

 

חיבוק לטוּגי ליום הולדתו
חיבוק לטוּגי ליום הולדתו

 

ואחד לשנה הבאה
ואחד לשנה הבאה

 

מחלקים כיבוד לכל בני המשפחה
מחלקים את הכיבוד לאורחים ובני המשפחה

 

וכעת -פורסים את העוגה
וכעת – פורסים את העוגה

 

כולם צריכים לטעום מעוגת היומולדת
כולם טועמים מעוגת היומולדת

(סיפור מצחיק, יומיים אח”כ מתן באמת טעם מעוגת היומולדת, שניה משאירים את הבנדיט הזה לבד…)

 

תוכנית אומנותית
וכמובן – תוכנית אומנותית

(הפעם הראשונה שיאיר מבקש ממני לנגן ולשיר לו, בדרך כלל הוא צועק עלי “את לא תשירי!”)

(גם עטפנו מתנות ופתחנו אותם ברוב טקס, אבל מספיק עם התמונות…)