קצרצר: שלוש זעקות גיטרה ששווה לחיות בשבילן

היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:

 

הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא

 

השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי  ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא

השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא

אמש הקלטתי בפעם הראשונה

אז מי שהוא מוזיקאי לא מבין על מה המהומה, שהרי: להקליט? כולם עושים את זה כל הזמן וגם פחחחח
ומי שאינו מוזיקאי חושב לעצמו “זה בטח נורא מסובך! מה? באולפן והכל?”

אז האמת שזה בערך בדיוק באמצע של שני הדברים האלה- בימינו להקליט זה דבר די פשוט ברמה הטכנית: צריך כרטיס קול ותוכנה.
להקליט טוב זה כבר עניין לא פשוט ואני בכלל לא מדברת על ה”חומר” עצמו, כלומר, המהות אלא דוקא על כל המסביב.

ברמה הטכנית

אני מקליטה בניואנדו על המחשב נייד שלי שהוא סוני וואיו עם מעבד קור-טו-דואו ו 3 דג’יגות של זיכרון. (עלה רק 3000 ש”ח, אני גאון שופינג) דרך כרטיס קול של Echo ששמו אודיו-פייר4 (מתחבר בFireWire) הגיטרות הן Reverend ClubKing 290 שהיא הגיטרה האהובה שלי והמהממת שאני הכי אוהבת בעולם ובס של דפנה שהוא סקווייר (נורא כיף לנגן עליה) מיקרופון של שור (SM-57) אוזניות המשרד שלי שכבר כתבתי עליהן פעם והכל ביחד נראה ככה:

האולפן הביתי שלי

העניין האמיתי הוא הפניוּת, מציאת הזמן, ייצור הזמן במקרה שלי.

אשתי והילד נתנו לי את הבית לעצמי לשעתיים וקצת שבהן הספקתי “להקים את האולפן” (בערך 15 דקות) להקליט בס, גיטרה ראשונה, גיטרה שניה, שירה, קולות, עוד קולות, עוד גיטרה, שוב שירה, את הבס מחדש, ערוץ של קולות משונים ולקפל חזרה את “האולפן”.

מסקנות:

להקליט זה נורא נורא נורא נורא נורא כיף, בחיי, אני מפחדת מזה כבר כל כך הרבה שנים, זה ממש מטופש שלא עשיתי את זה בעבר זה פשוט אדיר, מה שכן- אני לא כ”כ טובה בזה (עדיין).

סיפור קצר: כשהייתי ילדה שלחו אותי לחוגים, אחד מהם היה חוג אומנות פלסטית. אני מאוד לא מוכשרת בדברים האלה, ממש ממש גרועה, באמת. אבל מה שבעיקר זכור לי כחוויה מתסכלת (היה כיף החוג והכל, כן?) זה הפער העצום בין מה שאני מסוגלת לדמיין בראש לבין היכולת שלי לבצע אותו: כך בדיוק הדבר עם הקלטות- אני חושבת שאני טובה ב”סאונד” אני מאוד אוהבת את הטעם שלי ואני יודעת לזכך את הרצונות שלי אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שדברים ישמעו באיזה צבע, עם איזה אפקט, מה יהיה המיקום שלהם במיקס- הכל קומפלט.
הפער בין היכולת שלי לדמיין את המיקס לבין היכולת שלי להשיג אותו הוא מתסכל עד מאוד.

אולי זה בגלל שאני לא יודעת לכוון ווליום של כניסה כמו שצריך שיצא גם בריא וגם לא בדיסטורשן או כי אני לא מכירה בכלל את האפקטים בתוכנה ומעולם לא השתמשתי באפקטים דיגיטליים (אני בחורה מאוד אנלוגית כשזה נוגע לאפקטים). הסיבות לא חשובות, התוצאה היא מה שחשוב.

אבל תכלס- יותר מהכל זה גרם לי לרצות להקליט עוד מיליון פעמים ולהשתפר בזה ובסוף לדעת איך לעשות את זה כמו שצריך שזה דבר מאוד חריג אצלי כי לרוב דבר שאני לא טובה בו באופן קיצוני וחריג בנסיון ראשון זה משהו שלא ארצה להתמיד בו.

אז מזל טוב לי שמצאתי משהו שאין לי אליו בכלל כישרון גולמי וטבעי אבל אני מוכנה להתמיד בו, עכשיו כל שנותר הוא למצוא עוד זמן- זה לא יהיה קל.

** תוספת של קריאה שניה: פתאום הבנתי שכשאומרים “הקלטתי בפעם הראשונה” אז זה קצת סותר את העובדה שהקלטתי כבר שני אלבומים וחצי עם העוגיות, אז רק למען ההבהרה: “הקלטתי” מדובר כאן על האספקט הטכני במובן “הייתי האדם המקליט” ולא זה המוקלט.