למה כל כך קטן?

זה נכון. היה מעולה באחד העם טאפאס.

ברמת צחוק בקול רם, מרוב שטעים (הוא גאון הרושפלד הזה. הלחם הקלוי באמצע המנה של המולים – הברקה! האנשובי – גאונות! הרטבים של הגלידה – יצירות אמנות!).

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהבעייתיות שבאוכל קטן – ודוגרי, תרבות בצד, טאפאס אינו אלא יופימיזם לאוכל קטן מדי. צלחת של ילדים (במקרה הטוב. יש מנות שלא הייתי נותנת לעובר אחרי שבוע 25) ובתוכה מנה זערורית, שאם לא הייתה עולה כל כך הרבה, היה אפשר להודות בקול שמספיקה למשהו כמו עשירית בן אדם.

תגידו – "בהמה", ואני אגיד שנכון. יש בי יותר משמץ כמותיות, והיחס שלי לאוכל באמת גובל לעתים בשמנמנות מתקדמת. אבל האם באמת צריך להיות בהמה בשביל להרגיש שחצי סקלופ (או לחלופין מול או שרימפ בודד) הוא דבר מתסכל יותר ממענג, ולא משנה כמה הוא מעולה?

יכול להיות שהטעות הייתה שלנו. טאפאס, נזכרו כולם להגיד לי יום אחד מאוחר מדי, זה אוכל לזוג. אנחנו הלכנו לרושפלד חמישייה (מה שאומר שאפילו בשביל חצי סקלופ לאדם אחד מאתנו היה צריך לווותר).

זה לא טבעי, אוכל קטן. לא רק לשמנים או לשמנים בנפשם, אלא לכל מי שנשמה באפו. אין לוגיקה פשוטה מזו: אחרי ביס טעים, מה הצעד המתבקש? ביס נוסף, כמובן. ראיתם פעם חתול שמקבל קופסת פנסי פיסט, מלקק את השכבה העליונה וממשיך בדרכו שמח וטוב לב? אני לא. קיבלת פנסי פיסט, אתה אוכל את הפנסי פיסט שלך, וכשהוא נגמר אתה עצוב. זה הטבע שלנו, ומי שאחרי ביס בודד של לחם עם חמאה ואנשובי מייד אין הבן נשען אחורה בסיפוק – חייב להיות שקרן. אני, על כל פנים, מיהרתי לחשב כמה מילימטר של אנשובי מגיעים לי אם אנחנו חמישה ובקופסה יש ארבעה, לחרדתי גיליתי שגם ככה כבר עברתי את המכסה – החרשתי ונשענתי אחורה בזעם כבוש, פן אתפתה לביס נוסף.

ארוחה של טאפאסים מוציאה אותך רעב. היינו כאמור חמישה, אכלנו 19 טאפאסים, ואחריהם הבטן אותתה אמנם על מלאות, אבל הנשמה, הנשמה החבולה והחסומה בדישה, הייתה רחוקה מאוד משובע. וכך שבתי לביתי עם פער קשה, בין מלאותו של הגוף לתחושת הנבגדות של הלב, שלא הגיע לכדי רוויה ונאלץ להסתפק בטיזינג אחרי טיזינג אחרי טיזינג, עד שהתעייף.

אז כן, מעולה אצל רושפלד. מסעדה מדהימה, שירות נדיר ואוכל פלאי. אבל מה, קטן שבא למות.

*// אז אני כתבתי על החויה שלי מהטאפאס בר של רושפלד, תוך התעלמות מוחלטת מנושא מסוים ומתסכל- להלן דנה עם פירוט שאינו ביקורת על אחד העם טאפאס בר של יונתן רושפלד //*

זה נכון. היה מעולה באחד העם טאפאס.

ברמת צחוק בקול רם, מרוב שטעים (הוא גאון הרושפלד הזה. הלחם הקלוי באמצע המנה של המולים – הברקה! האנשובי – גאונות! הרטבים של הגלידה – יצירות אמנות!).

ועדיין, אי אפשר להתעלם מהבעייתיות שבאוכל קטן – ודוגרי, תרבות בצד, טאפאס אינו אלא יופימיזם לאוכל קטן מדי. צלחת של ילדים (במקרה הטוב. יש מנות שלא הייתי נותנת לעובר אחרי שבוע 25) ובתוכה מנה זערורית, שאם לא הייתה עולה כל כך הרבה, היה אפשר להודות בקול שמספיקה למשהו כמו עשירית בן אדם.

תגידו – "בהמה", ואני אגיד שנכון. יש בי יותר משמץ כמותיות, והיחס שלי לאוכל באמת גובל לעתים בשמנמנות מתקדמת. אבל האם באמת צריך להיות בהמה בשביל להרגיש שחצי סקלופ (או לחלופין מול או שרימפ בודד) הוא דבר מתסכל יותר ממענג, ולא משנה כמה הוא מעולה?

יכול להיות שהטעות הייתה שלנו. טאפאס, נזכרו כולם להגיד לי יום אחד מאוחר מדי, זה אוכל לזוג. אנחנו הלכנו לרושפלד חמישייה (מה שאומר שאפילו בשביל חצי סקלופ לאדם אחד מאתנו היה צריך לווותר).

זה לא טבעי, אוכל קטן. לא רק לשמנים או לשמנים בנפשם, אלא לכל מי שנשמה באפו. אין לוגיקה פשוטה מזו: אחרי ביס טעים, מה הצעד המתבקש? ביס נוסף, כמובן. ראיתם פעם חתול שמקבל קופסת פנסי פיסט, מלקק את השכבה העליונה וממשיך בדרכו שמח וטוב לב? אני לא. קיבלת פנסי פיסט, אתה אוכל את הפנסי פיסט שלך, וכשהוא נגמר אתה עצוב. זה הטבע שלנו, ומי שאחרי ביס בודד של לחם עם חמאה ואנשובי מייד אין הבן נשען אחורה בסיפוק – חייב להיות שקרן. אני, על כל פנים, מיהרתי לחשב כמה מילימטר של אנשובי מגיעים לי אם אנחנו חמישה ובקופסה יש ארבעה, לחרדתי גיליתי שגם ככה כבר עברתי את המכסה – החרשתי ונשענתי אחורה בזעם כבוש, פן אתפתה לביס נוסף.

ארוחה של טאפאסים מוציאה אותך רעב. היינו כאמור חמישה, אכלנו 19 טאפאסים, ואחריהם הבטן אותתה אמנם על מלאות, אבל הנשמה, הנשמה החבולה והחסומה בדישה, הייתה רחוקה מאוד משובע. וכך שבתי לביתי עם פער קשה, בין מלאותו של הגוף לתחושת הנבגדות של הלב, שלא הגיע לכדי רוויה ונאלץ להסתפק בטיזינג אחרי טיזינג אחרי טיזינג, עד שהתעייף.

אז כן, מעולה אצל רושפלד. מסעדה מדהימה, שירות נדיר ואוכל פלאי. אבל מה, קטן שבא למות.