פוליטיקה וסופר הירוז (שלושה שירים על)

שלושה שירים על גיבורי על, או רשעי על.

נתחיל משיר שרק (או בעיקר) הכותרת שלו קשורה באופן ישיר, מתוך רוקי הורור פיקצ’ר שואו (מופע האיימים של רוקי) השיר שהוא הפוסט אפוקליפסה. אם זכרוני אינו מטעני הוא קורה אחרי שהכל נגמר, אחרי שריף-ראף ומג’נטה אוסרים את פרנקנפורטר ומגלים אותו בחזרה לכוכב הלכת שלהם (או הורגים אותו? סלחו לי, לא ראיתי את זה מאז כיתה יא’ באולם נידח בפסטיבל ערד).

גיבורוּת העל כאן היא אולי הנגיעה בחלק הנמוך ביותר והיכולת להמריא ממנו.

Super heroes – RHPS

ועכשיו סופר וילן (רשע על) או אחד שמאמין שיום אחד יהיה רשע על. בכל מקרה השמועות מספרות שעוד נזכה לראות אותו שוב בקיץ הקרוב. ובהערת אגב – זו יופי של דוגמא לעיצוב של רשע על, כזה שמתחיל מהפרעה אישיותית קטנה ובעקבות טראומה ורצון להיות חלק ממשהו הופך למה שהוא. אני סקרנית לראות מה יקרה בהמשך.

בבקשה:  זו תחילתו של יום חדש וכל הציפורים (והכותרות בטמקא) מספרות שאתם הולכים למות.

Brand new day – DHSAB

 

הסיבה שבגללה נכתב כל הפוסט הזה – האקלים החברתי ובכלל גלי האלימות (גם אם רובם מומצאים ע”י העיתונות – מומלץ לקרוא) והעדר העתיד למדינה הזו מרגישים כמו כר פורה להופעתו של גיבור על שיעשה משהו אפקטיבי.

אין לנו סיכוי לסופרמן או לרובין הוד, למרות שאנחנו הולכים והופכים לגות’הם באטמן כבר לא יבוא, אצלנו הגיבורים היחידים הם אלו מצבא ההגנה.

ותודה לאליוט.

פוליאנה פרנק – גיבור בצבא ההגנה

 

 

 

למרות שסביר להניח שדוקא רשע-על הוא זה שיהפוך פה את סדרי העולם.

 

ומלבד זאת אני סבורה שרועי צודק.

פוסט שלג

אני אוהב להיות פוסט. פוסט אינדי, פוסט שמאל, פוסט ציוני, פוסט רוק, פוסט 2.0, פוסט פוסט פוסט…
היום הייתי אמור להיות אחרי פוסט שלג. כל השבוע התכוננתי, אמרתי בליבי- אם יהיה שלג, אז יהיו תמונות להעלות ל”שום דבר”. יהיה כיף. אולי, רק אולי, תבוא ממותה.
עדיף על חתולים

אבל הסופה באה, הסופה הלכה ושלג אין. נכון, 96% מאוכלוסיית ישראל נמצאת כרגע בפקק לכיוון אתר החרמון, אבל אני חשבתי שאוכל להנות מאותו סחלה לבן במגרש הביתי.
אז אין תמונות אבל יש פוסט. הנושא הנבחר- פולחן האקלים הישראלי.

בשנותי הרבות ראיתי אין ספור עמים מתמודדים עם אקלים. כתלמיד מדעי כדוה”א וסביבה למדתי על אקלים, על עמים ואקלים ועל פוסט-אקלים (כרגע המצאתי, R). מסקנותי העיקריות משנות התבוננות הן שישראלים, עם כל היותם עם הספר, פרופסורים, אנשי הייטק ומפרסמי מאמרים מובילים בעולם, מתבוננים אל הרקיע בעיני עגל. אנחנו לא מוכנים לתפוש חמסין, להבין סופה, או שלג, הכל נראה כמו קסם. קנדיים מגיבים בנונשלנטיות מוגזמת אגב 18 מטרים של שלג המופיעים בבוקר על שביל הכניסה שלהם. אמריקאים מזילים ריר על כל טורנדו או הוריקן מצפים לו ומהללים את הגעתו (“או הנה, אולי נופיע בפוקס נויז הערב”). האנגלים מופתעים רק למראה שמש וגם זה לא קורה הרבה. לאיטלקים אין בכלל מזג אויר, שמש, גשם, שמש, מי בכלל שם לב. רק העמים המזרח תיכוניים, עקב צלקות מתקופות קדומות (אח, האכדים) מפחדים, מעריצים ומהללים כל שינוי לא ברור בדפוס האקלימי.
אין לנו שינויים קיצוניים.

האם אי פעם שמעתם על שלג פעם בשנתיים לגובה מטר בהרי המרכז? חמסין פעם בחודש למשך שבוע בקיץ? הגעתון עולה על גדותיו? אוי אוי, יש שלג בחרמון בואו נארוז את הילדים במזוודה ונסע 17 שעות הלוך חזור כדי שהם יזרקו עליהם גוש קרח כמו שיש לנו בפריזר משנה שעברה? נהג משאית מהשיטפון בצין בשנה שעברה שעוד פעם מנסה לחצות את האפיק ומצא את עצמו גולש לכיוון ים המלח?
All of this has happened before וכל זה יקרה גם שנה הבאה.

אז למה להתרגש? הרי תמיד היו בצורות, תמיד היו שטפונות. גם ה”טמפרטורות הגבוהותנמוכות לעונה” הן תמיד גבוהות או נמוכות לטמפרטורה שנתית ממוצעת של 22 מעלות. ועדיין, כשיש חמסין אנשים לא הולכים לעבודה וכולם מתרכזים בחוף הים של בת ים. כשיורד שלג כולם לא הולכים לעבודה כי הכבישים חסומים (ממטר שלג?). מערכת גשמים שנמשכת מעבר ליום היא סופה ואז לא הולכים לעבודה כי איילון מוצף.
אם הייתי חייזר בישראל ההנחה שלי היתה שאנשים לא אוהבים ללכת לעבודה. מה שהגיוני למדי, כי גם קנדים, אמריקאים, אנגלים ועוד לא אוהבים ללכת לעבודה. אבל היי, הם לא חיים באזור הפרוע של מדבר הסהרה האנטרקטי התיכון, או ארץ ישראל בשמו השני.

רוצים שינוי? רוצים שינוי?
מה דעתכם על גשמי מונסון גם בקיץ? סופות אבק נוראיות שנמשכות ימים על ימים? זרימה בלתי פוסקת בנחלי הנגב? שלג כל השנה על החרמון? ביצות לאורך כל מישור החוף?
או אולי בכלל לא. בלי שלג, גשם, ים המלח או כנרת?
עכשיו לזה אני קורה אקלים קיצוני. במקרה הזה אני אארוז מזוודות ואעבור לדרום אפריקה. עד אז, תעזבו אותי בשקט.

או אולי, אם אפשר, קצת שלג בירושלים כדי שאני לא אצטרך ללכת לעבודה מחר…