רק פסקה אחת על אמנדה פאלמר בישראל

היא לא ניגנה מספיק שירים ודיברה יותר מדי ואיזה מניאקית שהיא באה בלי להקה ודי עם היוקלהלה ובעיקר מספיק למרק את המצפון הפוליטי שלך על הישבן שלנו… בלה בלה. הכל שטויות. אני לא מכירה אף אמן עדכני שמצליח להיות כל כך לא ציני בקשר למה שהוא עושה, כל כך אותנטי ומסור ומושקע ובטוח בצדקת דרכו ומאמין שהוא יכול לשנות ועתיד טוב יותר וגאולה ושמחת חיים ובעיקר באמת באמת באמת *אוהב* את האנשים שבאים להופעות שלו, בלי פוזה ובלי ציניות, ועם הרבה “בואו נשתה ביחד בירות אחרי ההופעה”.

אה, וכריזמה. מהסוג שהיה יכול לספק חשמל למדינה קטנה לחורף שלם.

(הטקסט כתוב על אמן בלשון זכר אבל תקפצו לי וכזה)

אמנדה פאלמר ועדת מעריצים זומבים בשדרות רוטשילד

(מכאן לא צריך לקרוא)
כבר כתבתי בעבר שאני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם אמנדה פאלמר, אולי “משיכה-דחייה” יהיה יותר מדויק, הרבה מהסיבות הלא נכונות (‘פחח עליכם ילדים, אני הורדתי את הדרזדן דולז בטורנט כשעוד לא היה אלבום ראשון’ ו’אומייגוד, למה היא חייבת להתפשט?’) וחלק מהסיבות הנכונות (היא משחררת יותר מדי מוזיקה לעולם, חלקה לא מספיק טובה. וגם זה שלמעשה הייתי בטוחה ש Sing מהאלבום השני של הדרזדן דולז הוא בדיחה – לא האמנתי שהיא יכולה להיות *כל כך* יומרנית ולא מודעת לעצמה) אבל דחילק, עם יד על הלב, כל מה שהיא עושה, לטוב ולרע, היא עושה במסירות אין קץ ועם אמונה עיוורת – כדאי שיהיו עוד כאלה, בכל תחום בפחיים (אהמ… פוליטיקה).

ומשפט על ניל גיימן – לא – אין לי – אני יותר מדי אהה… וואו.. פאקינג ניל גיימן וזה. רק תמצאו לי בבקשה את הטקסט של הפואמה הראשונה שהוא הקריא בהופעה באמא שלכם.

על אמנדה פאלמר ומה כדאי ללמוד ממנה

במהלכו של הכמעט עשור שבו אני עוקבת אחרי אמנדה פאלמר (הראשון של הדרזדן דולז יצא ב- 2004) היא הצליחה לחולל בי טווח רחב ומעניין של רגשות, בינהם: הערכה, גועל, השתאות, הזדהות, שנאה עצמית, הנאה, התרגשות, זלזול, טינה, הערצה, שותפות, שייכות, הכרת תודה.

.
בשביל מוזיקאית שרק 40% מהשירים שלה באמת נוגעים בי השקעתי בה די הרבה: נסעתי לראות הופעה של הדרזדן דולז כשהייתי בצרפת, קניתי תקליטים ותרמתי לקיקסטארטר המהפכני שלה, כתבתי על זה, צייצתי על זה, שידרתי את זה, שיתפתי את זה – הייתי פעילה.

זה די מדהים, באמת, תחשבו על זה. בעידן שבו אנחנו לא נקשרים רגשית כמעט לשום דבר (הנה הדג, תסתכלו עליו) אמנדה פאלמר הצליחה לחולל בי כל כך הרבה רגשות.

אז עכשיו הגיע הזמן לעשות לזה Reverse engineering – אמנדה פאלמר מדברת בטד על האומנות של פשוט לבקש – לדעת לבקש מהקהל – לבקש כסף, אהבה, הפצה, אוכל, מקום לישון, אביזרים, פסנתר – פשוט לדעת לבקש  – אבל בעצם במישרין או בעקיפין- כולם מבקשים. מי באופן מרומז ומי מובהק. מה שמעניין בעיניי בדיבור של אמנדה פאלמר היא הסיבה שבגללה כשאמנדה פאלמר מבקשת כיף לתת לה.

אמנדה פאלמר התפרנסה שנים מלעמוד ולא לזוז תמורת שטרות ומטבעות רנדומליים מעוברי אורח – כל מעריץ יודע את זה – אבל מה שמעניין הוא האופן שבו זה השפיע על מערכת היחסים שלה עם הקהל.

אמנדה פאלמר *רואה* את הקהל שלה. היא רואה כל אחד ואחד. יש בזה משהו מהפכני. אנחנו רגילים למאסות, אנחנו רגילים לקיר בין האומן לקהל, לא סתם כל חלכאי נדכאי ודחויי החברה מעריצים אותה – היא מצליחה לראות את כולם ואין דבר שאתה רוצה יותר בעולם משמישהו יסתכל עליך פתאום ויראה אותך.

אז המסקנה שלי מהעניין הזה הוא שאנחנו צריכים *לראות* קצת יותר את מי שעומד מולנו. ואם הניואייג’ שיט הזה לא עובד עליכם אז דעו לכם  – גם כאסטרטגיה שיווקית – לראות את הקהל לקוח משתמש שלך, ממש לראות אותו ולנהל איתו שיחה בלתי אמצעית – שהיום כל כך קל לנהל – זו האטסרטגיה האפקטיבית ביותר – זה ישתלם לכם ואולי על הדרך תשפרו קצת את העולם.

יאללה – עכשיו לכו לראות את הדיבור הזה של אמנדה פאקין פאלמר בטד – זה דיבור רהוט, מעניין ולפרקים מרגש. תשקיעו בו כמה דקות.

 
http://embed.ted.com/talks/amanda_palmer_the_art_of_asking.html
 

 ותודה לרותי ששלחה אותי לראות את ה- TED הזה.

ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי

אני רואה הופעות כבר שנים, מלא שנים.

ראיתי הופעות ברוקסן, בלילה ה-12, בלוגוס, בהייניקן, בדוליטל, בשלושת המקומות שבהם היה הבארבי, בערד, בצמח, בקיסריה, בטבע. בתלאביב חיפה וירושלים. בקיבוצים. בפארק הירקון. בהאנגרים לסוגיהם. אני רואה הופעות (או אולי ראיתי יהיה יותר הגיוני לומר, היות ולא ראיתי הופעה כבר הרבה מדי זמן)  מלפני שיש טלפונים ניידים, הרבה לפני שהיה לי רישיון נהיגה, הרבה לפני שמותר היה לי לשתות אבל גם הרבה לפני שמישהו חשב על לאכוף את זה.

ראיתי כבר הופעות בערבים, בצהריימים (איזה ליין מגניב של הופעות זה היה בלוגוס בשישי בצהריים). הופעות בחו”ל (לונדון – פריז- ניו יורק – בוסטון – ליון) ומחו”ל, בפסטיבלים שכבר לא עושים כמותם (ההוא שהיה בחיפה – עם פיג’יי הארווי – משהו עם בירה) וכאלה שהתחילו לעשות כמותם לא מזמן (אינדינגב וכזה).

ובמקום להמשיך עם הניימדרופינג המטופש הזה אפשר להקשיב לשיר ההוא של קוואמי ולקבל מושג כללי (בניכוי לפחות 5 שנים של הופעות וחור שחור וגדול בדמות הפינגווין).

השבוע נסעתי באוטו בשלווה, מתן נם בנושב האחורי ואני שיחקתי עם עצמי מין משחק כזה שבו ניסיתי להזכר בכולן, או לפחות ב- 20% שהצליחו להחרט אצלי בזיכרון. הופתעתי לגלות שההופעות שאני הכי זוכרת הן ממש לא בהכרח ההופעות שהייתי מצפה שיהיו הכי טובות או הכי נזכרות ולכן החלטתי לבחור שלוש קטגוריות ובהן להניח שלוש הופעות.

ההופעה הכי טובה שהייתי בה – the Breeders, זאפה 2008

 

i can feel it

פשוט קרה הדבר הנדיר הזה שקורה כשכולם מקצוענים, כולם נהנים וכולם מאמינים במה שהם עושים.
אין כאן הפתעות. הברידרז בסיבוב ההופעות הממש אחרון שהיה בארץ בגרסא הסחית, נטולת הסמים והאלכוהול ומלאת החיוכים היתה ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם. זה בטח ובטח קשור לעובדה שהם הלהקה האהובה עלי בעולם זה בטח קשור לזה שהם גם העבר וגם ההווה של המוזיקה שאני הכי אוהבת לשמוע. זה בטח גם קשור לזה שמעולם לא ראיתי הופעה של דייויד בואי.

ההופעה הזו היתה בדיוק מה שהופעה צריכה להיות – הקטע האלביני (לייב טו טייפ) והקים-דילי שלהם, העניין הזה עם הפשטות והאסתטיקה המרושלת בשילוב עם הפרפקציוניזם הקימדילי עושה שהופעה של הברידרז תהיה כל מה שהיא מבטיחה. הכל מלוכלך במידה ומהנה במידה גדולה אף יותר.

הייתי יכולה לראות עוד מאה הופעות של הברידרז, בחיי.

סגניות הטוענות לכתר:

  • פורטיס בבארבי
  • סחרוף בעין הוד
  • הדג נחש בכל מקום
  • דרזדן דולז
  • בילויים בתמונע עם יוקה
  • כוורת חוזרת

הפרפורמר הכי טוב שראיתי – ירמי קפלן, ערד 1995

מפתיע, לא? מתישהו בפסטיבל ערד ההוא, אני לא זוכרת אם זה היה לפני ההופעה ההיא של משינה או אחריה, עלה ירמי קפלן על במת הצהריים והופיע מול כמה עשרות בני נוער (גמני!) מנומנמים ומסטולים. זו היתה תקופה מפוצצת בהופעות, אינפלציה מטורפת. אני זוכרת את ההופעה שלו באופן מאוד חד. הוא רקד וזז על הבמה כמו שד סקסי עם תלתלים. הוא רץ והופיע ושר וניגן והכל היה מעולה, אבל יותר מהכל הוא הציג בפני סטנדרט של כריזמה בימתית שעד כה לא נתקלתי בה בהופעות שראיתי בארץ ולמעשה לא נתקלתי בה מאז. כן. ירמי קפלן, מצחיק, לא?

עוד פרפורמרים מצויינים:

  • נו… פורטיס
  • חוה אלברשטיין
  • נועם רותם
  • גל תורן (מרסדס של ההייניקן הבימה)
  • בפינת העתיד לבוא: מאיה בלזיצמן (תזכרו שאמרתי לכם)
  • בפינת הגיטריסט הסקסי: גבע אלון ורונן כוכבי

(בולטת בהעדרה: ענבל פרלמוטר. ראיתי מלא הופעות של המכשפות בשעתו, ואיכשהו דוקא הכריזמה הבימתית של ענבל לא זכורה לי לטובה. יכול להיות שבגלל שבראי השנים המכשפות היה בסה”כ הרכב בינוני למדי עם סולנית כותבת מבריקה מאין כמוה)

ההופעה הכי גרועה שאני הכי שמחה שהלכתי אליה: ליליפוט בפטיפון

אז הייתי בלהקה של בנות שקראו לה ז’נוברק והיתה להקה אחרת של בנות שקראו לה ליליפוט, אז הלכתי לבדוק את הסחורה (הכי “משחקי הכוס” או משהו). ההופעה היתה די מעפנה, לא אדוש בזה, כי באמת… אבל מתישהו לקראת הסוף נתנו לבסיסטית הקטנה עם המראה הנערי לנגן גיטרה ולשיר רגע לבד – זו היתה דפנה קינן והיא העיפה לי את הראש.ראיתי המון הופעות ממש גרועות עד אז ומאז ואף אחד לא השתלמה לי כמו ההופעה ההיא.

כמה חודשים אח”כ ראיתי אותה גם באמא קוראז’ מנגנת על גיטרהבס, קשת של כינור ואפקטים והתאהבתי בה לגמרי. עד היום אני מאוהבת בדפנה קינן של ההופעות, בכל פעם שמזדמן לי להציץ עליה מהצד יש לי את התרגשות הזאת של התאהבות אומנותית. ממליצה לכולכם.

 

ועוד כמה הערות ורשומות:

  • אני מרגישה שאני שוכחת משהו, או משהו-אים. כאילו נמחקו לי ההופעות של הניינטיז, או יותר נכון הרושם העז שהם הותירו עלי כילדה סתומה ונרגשת. איך זה יכול להיות שאין כאן שום מופע-על-מטורף כמו שהיו אז בפארק הירקון? אין לי מושג.
  • אני נורא אוהבת הופעות, אני נורא מתאהבת במופיעים. זה טוב לי. אני עדיין קצת מאוהבת ברועי מנערות ריינס ובסיון מהבאפאלוז אפילו שהם סוג של חברים שלי
  • יש אנשים שהם מוזיקאים מדהימים ופרפורמרים לא משהו – אני ממליצה להבין את ההבדל ולא ללכת לראות כל הופעה. יש דברים שמוטב לשמוע בבית באוזניות טובות.
  • נובלמן הוא מאד’רפאקר של כריזמה בימתית
  • דאוס בלוגוס היה נפלא
  • היהודים (אני יודעת שזה לא מגניב להודות בזה) הם דוגמא טובה ללהקת הופעות משומנת – אין דלתא בין הדיסק להופעה ואם יש היא רק חיובית
  • טיפקס זכורה לי כלהקת הופעות מפתיעה באיכותה

ברשימת ההופעות שאני רוצה לראות:

  • דייויד בואי
  • פיונה אפל
  • עוד ברידרז
  • הלהקה הראשונה שטל זובלסקי יהיה הסולן שלה ושאינה להקת קאברים
  • עוד ברידרז
  • אמנדה פאלמר בסולו
  • הפיקסיז (רק כי יש לי תחושת החמצה מטורפת)
  • הלהקות שיקימו הילדים שלי
  • עוד הופעות שאני עוד לא יודעת עליהן עדיין כי טרם נולדו
  • נינט – כי טרם הספיקותי

ובברכת – אכול ושתה כי מחרמרמורת.

אמנדה הבתזונה פאלמר

זה היה אמור להיות השיר של אמנדה-הבתזונה-פאלמר שאני אשנא, אבל לא.

הוא מגניב.

בת זונה.

http://bandcamp.com/EmbeddedPlayer/track=2549190087/size=venti/bgcol=FFFFFF/linkcol=4285BB//

למה לשנוא את זה? כי זה נאלח, כי מבטא כפוי זה חרא, כי אנחנו לא בשנות התשעים, כי מה היא עושה הפסיכית?

ויעל הוסיפה בחוכמה:

פוסט מ- 2006 : הקלות הבלתי נסבלת של היצירה

כך הופכים לסינדרלה מוזיקלית

בשנים האחרונות עבר חלק גדול ממרחב ההתרחשות המוזיקלית, כמו חלק גדול מהחיים עצמם, לאינטרנט; אנשים שומעים מוזיקה ברשת, קונים מוזיקה ברשת, אפילו עושים מוזיקה ברשת. המעבר הזה, ביחד עם הנגישות והנוחות שבשיווק עצמי באינטרנט, הופכים את הרשת לכלי המועדף על אמנים לקידום מטרותיהם. המטרות בתעשיית המוזיקה, כמו בכל אמנות, נעות על הציר שבין התעשרות להגשמת חזון, בין מכירת תקליטים להפצת הבשורה המוזיקלית לכמה שיותר אנשים, בין בריטני ספירס לג’יי ווק סנייל.

בשנים האחרונות לא חסרות דוגמאות למוזיקאים שצמחו באינטרנט, חלקם הפכו כבר לאגדות אורבניות. הדוגמא המוצלחת ביותר עד כה בשוק הישראלי היא יוני בלוך. בלוך, מוזיקאי צעיר, החל לפרסם את שיריו באתר במה חדשה. השירים זכו לפופולריות רבה בקרב גולשי האתר. קהל מעריצים צעיר, שכבר ידע לשיר את כל השירים, החל נאסף בהופעותיו. הסיפור יכול היה להיעצר כאן, אלמלא אחת מהמעריצות הגדולות של בלוך הייתה גם במקרה הבת של מנכ”ל אן.אם.סי. הילדה ביקשה מאביה לשבת ולהאזין, והמנכ”ל הוקסם, או שמא זיהה את הפוטנציאל המסחרי, וביקש מבתו להשיג לו דמו. בלוך, שהופתע מן הבקשה והיה משוכנע שמישהו מנסה לעבוד עליו, שלח, האב היה מרוצה, החוזה נחתם, ומכאן הדרך לתקליט ולרינגטונים הייתה קצרה.

אגדות כמו זו של יוני בלוך עדיין נדירות במחוזותינו, אך האינטרנט כבר מלא במדריכי ‘עשה זאת בעצמך’ שפורטים את תהליכי יצירת ההייפ לשלבים, חוקים ולינקים (מומלץ במיוחד הוא האתר starpolish.com, שמדריך את המוזיקאי עוד לפני שהוא נהיה מוזיקאי). הווירטואליוּת, שהיא אחד המאפיינים הבולטים של הרשת, מאפשרת לעשות מכל עכבר הר בכמה צעדים פשוטים – כל מה שצריך זה מחשב וחיבור מהיר לאינטרנט.

הקלות הבלתי נסבלת של היצירה

טל מקליט גיטרותלפני 10 שנים, הרעיון שמוזיקאי ימסור בחינם את יצירתו, שעליה עמל ימים כלילות, היה בלתי מתקבל על הדעת. זאת משום שהמודל הכלכלי שעליו הושתתה תעשיית המוזיקה התבסס על השקעה חד פעמית בהפקת תקליט וגריפת רווח ממכירתו. הפקת תקליט במודל הישן הייתה ארוכה, יקרה ומסובכת, ומעט מאוד אנשים יכלו להרשות אותה לעצמם.
היום המצב אחר לחלוטין: התהליך שעובר שיר מרגע שהוא נכתב על מפית נייר בבר ועד שהוא יוצא בתקליט נעשה קצר ופשוט. בעזרת מחשב ביתי וכרטיס קול, כל אחד יכול להקליט כל דבר שהוא מייצר במרחב שבין המטבח לחדר השינה. גם תוכנות שיתוף הקבצים שינו את המפה, ובמקביל להוזלת עלויות ההפקה ירדו משמעותית גם הרווחים ממכירת תקליטים – כי הרי למה לקנות אם אפשר להוריד.

ההתייחסות לקלות הבלתי נסבלת של הפקת התקליט היא אמביוולנטית; מצד אחד הטעם הכללי כבר לא נקבע ומעוצב על-ידי בעלי החברות, ומצד שני כמות הזבל שמציפה את העולם היא עצומה: כל ילד שיודע שני אקורדים מקליט אותם למחשבו האישי ומפיץ אותם בכל דרך אפשרית. כך או כך, הפצת השירים באינטרנט היא דרך מצוינת לשיווק עצמי, כי אחרי הכל –  אין טוב ממשמע אוזניים.

האינטרנט הוא כלי יעיל מאוד לשיווק עצמי, הוא חוצה תרבויות ואוקיאנוסים ומגיע לכל אחד הביתה. למרות כל זאת כיום הוא עדיין רק השלב הראשון בדרך להצלחה, הייפ מטורף באינטרנט לא מהווה תחליף לכתבת שער ברולינג סטון או לביקורת בהארץ, ועדיין רוב צרכני המוזיקה הם אלו שצופים באמטיוי ומאזינים לגלגל”צ. על כל אמן יוצר שמצליח לקדם עצמו באינטרנט עדיין מוטלת חובת ההוכחה, כי כל בועה ריקה מתוכן סופה להתפוצץ: ברוב המקרים מושאי ההייפ האינטרנטי הקיצוני לא עומדים מאחורי ההבטחות שאנשי השיווק מפזרים בשמם, ומה שנותר מהם בסוף הוא שיר אחד שנודד בתוכנות שיתוף קבצים וערימה של לינקים שבורים.

שישה צעדים בדרך אל האיצטדיון

אתר בית השלב הראשון בשיווק עצמי באינטרנט הוא ללא ספק הקמת אתר בית, שבו יתנקזו כל הידיעות, השירים והתכתובות סביב המוזיקה. האתר יכול להיות פשוט ולהכיל רק את הפרטים היבשים, או להציע למשתמש חווית גלישה שונה ברוח היצירה (אתר כמו זה של הדרזן דולס או הדיטי בופס לעומת אתר הבית של אסף אדרי, למשל). למרות הפשטות לכאורה שבמהלך זה, עדיין לא כל מוזיקאי יכול להרשות לעצמו לשכור מעצב אתרים, ולכן ישנן אופציות רבות ומגוונות שמאפשרות את הצגת המידע בצורה טובה ומאורגנת בלי קורס וובמאסטרים. הבולטת ביותר בשטח כרגע היא myspace.com. אתרים מסוג זה עמדו על הפוטנציאל השיווקי, והחלו לספק שירותי אחסון על שרתיהם וממשק משתמש נוח המאפשר לכל מוזיקאי להעלות בצורה מסודרת את כל מה שאתר בית אמור לכלול – מביוגרפיה מסודרת, תמונות וליהוגים ועד קובצי מוזיקה ווידאו לכל דורש.

דפנה מקליטה גייד ואקוסטיתשיתוף קבצים הדרך הפשוטה ביותר להפיץ קבצים היא כמובן התחברות לאחת מתוכנות שיתוף הקבצים הקרובות למקום מגוריך (סולסיק ואימיול הן הנפוצות ביותר). שנייה לפני שיתוף הקובץ, יש להקפיד שהוא יכיל מידע מלא ב-idTag, כולל שם היוצר, המבצע, ואם אפשר גם כתובת שבה ניתן להשיג עוד שירים. במקרה שהשיר טוב, סביר שתוך פחות מחודש מהרגע שבו הוא עזב את מחשבו האישי של האמן הקובץ ישכפל את עצמו כמו וירוס מוצלח במיוחד אל מחשביהם של אלפי גולשים.

פורומי מוזיקה אתר בית, או דף אישי בפלטפורמה מוכרת וכמה שירים שרצים בסולסיק, זו אמנם התחלה, אך היא אינה מספקת. כעת יש לדאוג לכך שכמה שיותר אנשים ייחשפו לפלא. באינטרנט כמו באינטרנט יש מקום לכל תחביב. הרשת מלאה בפורומים, במגזינים ובבלוגים שעוסקים במוזיקה. הפשטות שבהצבת הודעה עם לינק בפורומים הופכת אותם לכלי הנוח והנגיש ביותר למשיכת מבקרים לאתר, ואכן פורומי המוזיקה מלאים בהודעות של משווקים עצמיים. מהודעות מנומסות ובתוליות כמו “יש לי להקה חדשה, הייתי רוצה שתבואו לשמוע” ועד הודעות המאופיינות בריבוי סימני קריאה שמעידות על כותבם שהוא איש שיווק מהזן הירוד ביותר. אך לא כל קליק הוא קליק טוב: דווקא הפורומים השוקקים ביותר, שיגרמו לכמות הקליקים היומית שלכם להאמיר, כוללים למעשה חמישה ילדים, עשרות כינויים לכל אחד מהם והרבה זמן פנוי. לכן מומלץ להתמקד בפורומים שעיקר עניינים הוא הז’אנר המוסיקלי הספציפי שאליו שייך האומן, ולהעדיף פורומים של אתרי מוזיקה על פני כאלו שהם חלק ממפלצת קהילות אימתנית בפורטל מפורסם.

הקהילה צרכני המוזיקה באינטרנט נחלקים לשתיים, אלו שמשתמשים ברשת כדי לאסוף מידע נוסף על אמן שהם מכירים ואלו שנמצאים בחיפוש מתמיד אחר מוזיקה חדשה שתרעיד את עולמם. באתר כמו myspace חיים בכפיפה אחת שני הסוגים, האתר מלא בדפים אישיים של אמנים מוכרים יותר (פרל ג’אם, בלאק אייד פיז, בלינק 182 ועוד), לצד אמנים מוכרים פחות ולייבלים קטנים שמחפשים אמנים להפצה. ישנו גם ערך מוסף, שהוא הקהילה- בדומה לפלטפורמות המספקות שירותי בלוגינג, גם כאן חבר מביא חבר, ובמקרה של מוזיקאים – חבר מביא חבר להופעה. הקיום של כולם באותו חלל וירטואלי מסייע רבות לקידום אלו שאינם מוכרים, ומספק את הפן האישי והנגיעה בקהל עבור אלו שכבר ממלאים איצטדיונים.

ביקורת הדדית אלמנט הקהילה בא לידי ביטוי גם במקומות נוספים. ישנם אתרים דוגמת garageband.com, האוחזים באידיאולוגיה מרתקת: ראשית, כל אמן שרוצה להצטרף לקהילה מחוייב להאזין ללא פחות מעשרים שירים ולחוות את דעתו עליהם בצורה מקצועית. רק כך הוא מרוויח את הזכות להעלות שיר שלו לאתר ולחשוף אותו לביקורותיהם של אחרים. כמובן שלא מדובר רק בחוויה לימודית: השירים שזוכים לביקורות הטובות ביותר בכל שנה נשלחים אל לא אחר מאשר סר ג’ורג’ מרטין (המפיק המוסיקלי של החיפושיות), והטוב מבין האמנים אף מקבל את הזכות להפיק את אלבומו באולפנים הטובים ביותר שיש ותחת ידיהם האמונות של מפיקי העל היושבים בהם.

מגזיני מוזיקה מקוונים בדרגה אחת מעל הקהילות והפורומים נמצאים מגזיני המוזיקה המקוונים, המציעים למוזיקאי המתחיל מגוון דרכי חשיפה. הדרך הברורה מאליה והפשוטה ביותר היא פרסום ביקורות – על הופעה, על שיר, על תופעה או על אלבום – שלרוב גוררות תגובות והתפלמסות בלתי נלאית. דרך נוספת, חווייתית יותר ולכן עוצמתית יותר, היא הוצאת אוספים – טרנד שהולך וצובר תאוצה בימים אלה. האוספים כוללים שירים של כמה יוצרים, הנבחרים בקפידה על-ידי עורכי המגזין, ומאפשרים לאמן (וגם לקהל) להגיע לאוזניים שלא היה יכול להגיע אליהן בדרך אחרת. בארץ בולט בפועלו מגזין השרת העיוור, שהספיק להוציא עד כה שלושה אוספים המכונים פולארויד. האוספים הם אינטרנטיים לחלוטין, וכוללים, בנוסף לשירים, את כל הפרטים הרלוונטיים על האמנים המשתתפים בהם, לצד הצעת הגשה בדמות עטיפה וסדר השמעה מומלץ.


תוספת מאוחרת

הפוסט הזה קיים מזמן, אבל לא אצלי. כתבתי אותו בעבר לאיזה עיתון שנקרא “נט מגזין” והודפס למרבה הצער על ניירות. חלקו הגדול לא מעודכן יותר, אבל העניין בבסיסו זהה.

בחרתי להעלות אותו עכשיו בגלל הפוסט הזה והדיון בטוויטר שהוא יצר.

עמדתי בקשר לאמנדה פאלמר ברורה, יש לי כבוד אליה גם כשהיא עוסקת בזנות, או כמו שהיא היטיבה לומר בעצמה בשיר שהוציאה ביום סיום החוזה שלה:

אמנדה פאלמר- יו בט יור בלאק אס!

and i’ve already spent too much time
doing things i didn’t want to

so if i want to drink alone dressed like a pirate
or look like a dyke
or wear high heels and lipstick
or hide in a convent
or try to be mayor
or marry a writer
smoke crack and slash tires
make jokes you don’t like
or paint ducks and retire

YOU CAN BET YOUR BLACK ASS THAT I’M GOING TO

מוזיקה לועזית – מחאה פוליטית – מוזיקה ישראלית

לועזית

אני מאזין עכשיו לאמנדה פאלמר מנגנת רדיוהד על היוקליילי שלה (תקנו, נו מה אתכם!). איזה אושר.
זאת אומרת, רדיוהד הם אדירים ותמיד אהבתי אותם. אמנדה היא אדירה ויש לה כישרון ווקאלי נדיר.כך, שילוב רדיוהד עם השירים שלהם, שהם כמו חלום בהקיץ בשבילי, אמנדה עם קולה הנעים כמו רוח מדברית ויוקליילי עם מיתריו ה…נו טוב, זה כמו לנגן על פורס ביצים.

Creep (Hungover at Soundcheck in Berlin)

ולמרות שזה כמו פורס ביצים זה אדיר. כאילו, אמדנה, רדיוהד, מה כבר יכול להיות רע בזה.
כותבת הבלוג השניה יכולה גם לסנן קללה שמתארת את מותי בנסיבות אכזריות אחרי שאזכיר לה שאני ראיתי את אמנדה עושה את אקזיט מיוזיק.
וזהו.

פוליטית

ביננו, אם נשים לא יכולות להתפלל כמו שבא להן בכותל, זה נוראי. אבל היי, אני לא מבין למה להן להתפלל בכלל.
עכשיו, כשנשים נעצרות (עקב שיפוט של בג”צ!) אחרי שהתפללו בכותל… מבחינתי תחזירו אותו ואת כל העיר הקדושה הזו.

ישראלית

נשמה מה נשמע? הכל נפלא! הכל מדהים! מה, לא רואים?!

הם כבר כמה זמן מסתובבים בשטח. מופיעים בתל-אביב, בחיפה, בירושלים, במקומות נידחים. משתפים פעולה עם עוד להקות כמותן, מנסים את מזלם ומזלה בתקשורת וסה”כ- עובדים קשה כמו שלהקה צריכה. אז יש המקניטים מיינסטרים. אולי. יש המאמינים במקוריותם. אולי. ויש כאלו שיקראו להם פליטי רימון. גם על זה ניתן להתווכח, או יותר נכון, על מעמד רימון בעולם. בואו נשמור את זה ליום אחר.

ביום רביעי נפגשתי עם איה (פייגלין-זהבי) והחתיכים שלה. אז… כל החתיכים אצלה (זה שם דינמי, באמת), מה אתם חושבים? אני נזכר בילדותי בשנות ה-90, לו דווקא בגלל הסגנון, יש בהם גם מן ה-00, אבל לא הרבה. אבל בגלל הרוק גיטרות בעברית. כזה לא מתיימר, עם מילים מעולות, עם נשים שעושות רוק לא גברי (כמו תמר אפק) ולא שמות זין. אבל באמת, לא כי זה הדבר המגניב לעשות.

יש סיכוי שרוב המעריצים שלהם יהיו בני 16-17, ההיפסטרים יקניטו את זה. ביננו, גם אם כן, זו ההתחלה הכי טובה. אני זוכר אותי בן 17 באינפקציה. רובנו היינו בני 17 אז. אין לי מושג מה מבוגרי תל אביב חשבו.
אז היה בלאגאן באולפן, כמעט הרגנו אותם כשהם שכחו לפנות והמשיכו לרמאללה (לא בגלל רמאללה, בגלל שהם היו צריכים לחזור דרך מעלה אדומים, מקום מסוכן מעין כמותו). זו היתה “ההופעה” המלאה שלהם ששמעתי, עד אז רק נגיסות פה ושם, התרשמתי. זאת אומרת, לחבר’ה יש סטייל. הם הזכירו לי בפשטות שלהם אירוח אמנים מבוגרים יותר, עם קילומטרז’ (עוד פעם מהניינטיז) ולא את הילדים שבאים לנגן באולפן וחיים לפי שבלונות התנהגות. אגב, נדבר פעם על השוני והדמיון של השבלונות האלו בין ירושלמים לתל אביביים.
נגיד שאני משוחד, אולי הרוק הזה הוא פשטני מידי ואני לא רואה את זה מבעד למעטה של איה, כותבת מילים מוכשרת. היא הוכיחה שם, באולפן, שהיא עומדת מאחורי המוזיקה שלה ומציבה מוח שיכול, גם אפוף אדי אלכוהול, לטוות את הראיון שלנו מטלאים לאריג. כל כמה דקות היא לקחה את מה שכולם זרקו אל תוך המיקרופונים וסיכמה את זה כמו הסטודנטית לפילוסופיה-ספרות-עוד מיליון דברים שהיא.
והחתיכים שלה גם לא אכזבו- הוד המתופף הרבה בעקיצות שנונות המכוונות בעיר לנימי הבאססיסט (הסטריאוטיפי) וגילי הגיטריסט ישב בשקט ומידי פעם ירה את ההערות וההארות הכי טובות לראיון. אבל בשביל זה יהיה כאן לינק, כאשר הראיון יעלה, ברביעי הבא ברדיו הר הצופים מארח. מה שעצוב זה שליאון עשה את זה חי ושאל המון שאלות שאנחנו עברנו עליהן… ועכשיו אנחנו ארכאיים, למרות שלנו לא אכפת שאומרים כוס.

הצד הרע הוא שהשקה בבארבי, למעשה זו הבמה התל אביבית הכי טובה ללהקה כזו, אבל לא בשבילי. אני חושב שאני אלך וזו תהיה הפעם הראשונה שלי בבארבי מזה… מלא זמן.
לא יודע אם אני אדבר על האלבום ואנתח אותו, אני לא חושב שזה התפקיד שלי בבלוג הזה וביננו, ההופעות ממש טובות והאלבום, כמו כל אלבום רוק גיטרות גראנג’י אלטרנטיבי שאלביני לא נגע בו פחות טוב מההופעה.

איחלתי ללהקה בהצלחה.

לוס אנחלס, שכרון חושים ואמנדה פאלמר

חלק מהקוראים חדי האבחנה של הבלוג, בניגוד לאחרים, אותם אידיוטים מזילי ריר, ישימו לב שהפוסט הזה לא במקום. כעקרון הוא פוסט שני בסדרה של שני פוסטים (מרשים הא?) המתארים את החוויות המעניינות יותר של מסעי  בארצות הברית של אמריקה הצפונית. הפוסט הראשון, או השני לפי מועד פרסומו הנו עדיין גנוז כטיוטא, עקב מחסור בזמן כתיבה. או זמן בכלל. אבל אין לכם עילה להאשים אותי בהזנחת הבלוג, אני בחופשה! לכו לעזאזל!
אז למה הקדמתי את פרסום הפוסט השני בסדרה? בגלל אמנדה פאקינג פאלמר.

נתחיל בסקירה מהירה– אמנדה פאקינג פאלמר התחילה את דרכה כחלק מצמד רוק-קברט  בשם הדרזדן דולס (יחד עם בריאן ויגלוין). משם לפרויקט(י) סולו וכעת היא מעבירה את זמנה בטור עולמי של לאוולין-אוולין.
אבל היא לא רק מוזיקאית. יש המון תאטרון, ספרות, אמנות פלסטית ומה לא בהפקות שלה. דן-יה תיארה אותה כפריק-שואו תיאטרלי-מוזיקלי-דימני. אני מניח שהשם התקני הוא פרפורמר ארטיסט. למשל, הדרזדן בתלבושות המופרעות שלהם, פרויקט הסולו שכלל ספר תמונות שלה כקורבן רצח וטקסטים של ניל גיימן ועכשיו- פרויקט אוולין אוולין שהוא מעין מופע קרנבל נודד, פריק שואו של תאומות סיאמיות מוזיקליות בהנחיית סקיפ שיירי (שחבר ב Luminescent Orchestrii).

אתמול ראיתי את התאומות בלארגו, בברלי על גבול הוליווד, לוס אנג’לס (כן, כיף לי. חופשה!). אין מקום יותר טוב לראות מופע קרנבל-קברט-תאטרון מהאולם הזה. כרגע הוא האולם המועדף עלי בל.א. מה שלא אומר הרבה כי הייתי רק באיזה חמישה. המקום הוא תאטרון קטן, אין מקום ליותר מ- 200 איש בערך. כבר טוב. יש להם חצר פנימית, שם ממוקם הבאר ודוכני מכירת המרץ’, כך שנחמד להסתובב שם, ותמיד אפשר לפגוש ולדבר עם אנשים מוכרים יותר, פחות או בכלל לא. מכירת הכרטיסים מתחילה ב-8, פירסט קאם, פירסט סרב. באת מוקדם, קיבלת מקום בשורה הראשונה. באמת מאוחר, שב מאחור- מעולה! מה גם, הדלתות ננעלות ב-9 והמופע מתחיל ללא שניה של איחור. מי שהפלאפון שלו מאיר, עף החוצה. בלי איומים, פשוט עף. הסאונד מעולה, התאורה כמו בתאטרון שמכבד את עצמו.
מקום כלבבי.
המחיר? ממש לא הרבה. למעשה, קצת התביישתי לשלם כה מעט עבור מופע שנמתח לשלוש וחצי שעות של מוזיקה.

נתחיל בחששות. בהיותה אמנדה, לא צפיתי להתאכזב, אבל חששתי.
ראשית, אוולין אוולין נראה לי מעין פרויקט צד קטנטן ופחות נועז ומטורף ממה שהיא רגילה לעשות. טעות. אני אתייחס לזה מאוחר יותר. שנית, אני מאוד מאוד רוצה לחוות את אמנדה והחומרים שלה לאורך השנים. כמעריץ ותיק שעוד לא שמע אותה מופיעה, לראות מופע חדש וייחודי יהיה מהנה, אבל יתכן שהוא לא יכלול קלאסיקות. הוא לא כלל. גם לזה אתייחס מאוחר יותר.
אז נראה כי היו לי המון חששות, אבל היי, חיים רק פעם אחת. במקרה שלי החיים האלו בכלל לא מתרחשים בל.א. אז הרשתי לעצמי להתפרע.

the Dresden Dolls- Girl Anachronism אמנדה פאלמר מתפרעת?

Elephant- I’m with you to the end

גברת דנג’ה כבר תיארה חלק ממנו, אפילו שמה שיר וציינה שיש אותו בבאנדקמפף. מה שלא ידעתי שהמופע עצמו הוא ממש שילוב של קברט, תאטרון, פריקשואו קרנבלי והמון המון מוזיקה טובה. החימום, כשמו כן הוא, מהווה בעצם הפעלה ממריצה למדי של הקהל על ידי סקיפ. הוא מציג לקהל מיני מכשירי נגינה שעיצב, מספר מעשיות מהטור באירופה ומנגן שירים שניתן לתאר כ”אמביאנס של רחוב בברוקלין”. הייתי רוצה להגיד שזו אינה כוס התה שלי, אבל הוא ממש טוב. בין התלתלים הפרועים לחליפת הזוט שלבש המוזיקה היתה באמת מלהיבה. קצבית וכיפית, מוזרה לעיתים, אבל הוא דאג לתת לקהל הוראות והסברים. למעשה, לקטע הראשון שביצע I live in new york city הוא לקח אותנו למסע דמיוני ברחובות השכונה שלו, לפני שהתחיל לנגן. כך, כל צליל ומקצב היה בעל משמעות לנו, הקהל, שאחרת היינו מדמים את הקטע לאוסף רעשים מתוזמן היטב.

אז מגיע החלק האמיתי. סקיפ מודיע לקהל שמפאת חוסר תקציב הוא ישמש גם כאמרגןרינג מאסטר למופע הבא שיראו- צמד התאומות הזהות-סיאמיות המוזיקליות הראשון והיחידי בעולם. וולה! אך אין קול ואין עונה. מסתבר שהתאומות ביישניות ויש למחוא כפיים חזק יותר. בשלב הזה יש לי פלשבקים לכיתה ג’ (כאן היה נכנס וידאו של חנוך רוזן מבקש מהילדים באולם למחוא כפיים לטינקרבל ששתתה את הרעל. אבל אין כזה). מחיאו כפיים רמות, הקהל על הרגליים ולבמה צועדות בביישנות התאומות אוולין ו-אוולין ופצחות בשיר הראשון, אוולין-אוולין.

Evelyn Evelyn – Elephant Elephantאוולין אוולין- פיל פיל

טוב, בשלב הזה כבר ברור שזו נטו הופעת אוולין-אוולין. ג’ייסון ואמנדה לא שוברים דמות, גם לא כשהיא או הוא פורצים בצחוק עקב פאשלה, כאלו אגב, קורות לא מעט. כנראה שללבוש שמלה משותפת ולנגן שירים ביד אחת תוך כדי תיאום מלא עם היד השניה זה לא הדבר הפשוט ביותר.
זוהי, כאמור, אינה הופעה רגילה. לאחר השיר הראשון התאומות, בעזרת תאטרון צל (צורת האומנות הטהורה מכולן לפי סקיפ) מספרות את סיפור חייהן. באמצע השיר על צ’יקן מן אחת התאומות נכנסת להתקף היסטרה ומנהל המופענער במה, אריק סוססמן, מרגיע אותה בשוקולד (שאגב מהווה אקט מאוד משעשע בשיר הבא, אותו מנסה אמנדהאוולין לשיר עם פה מלא בשוקולד. בלובי היו שמילאו כד מלא שאלות לנביאות-תאומות והן אכן באות בנבואה, במשחק מאולתר (מזכיר את “של מי השורה הזו בכלל?”) בו כל תאומה זורקת מילה בודדת לקבלת תשובה מורכבת. אין צורך לציין שאמנדהאוולין לא הצליחה לרוב לשמור על ארשת פנים רצינית. אגב, אמנדה השתעשעה הפעם וכל פעם שג’ייסוןאוולין סיים נבואה במסקנה היא הוסיפה- However. בהתחלה האו קיבל את זה בהבנה… אבל לא להרבה זמן, בסוף ג’ייסוןאוולין זרק על אמנדהאוולין את שאר הפתקים (אני יודע שזה לא מעניין… אבל המופע הזה היה כל כך כיפי!!)
אני יכול להמשיך, אבל אתם מבינים את הרעיון.

התאומות עשו סט מלא, כולל ליידי גאגא וגם “love will tear us apart” (הינט, הינט) שהסתיים בדקות ארוכות של מחיאות כפיים והרגשה של סיפוק מלא.
ואז מנהל האולם עלה והודיע שניפגש שוב לאחר הפסקה של 10 דקות.

???Let me put it this way- WHO WANTS TO GET PISSED

כמובן שהם לא יתנו לערב להסתיים אחרי שעה וחצי! הרי אנחנו שילמנו ממיטב כספנו!
ראשון עולה ג’ייסון וובלי שמבצע שלושה שירים שלו, אותם לא הכרתי. מאז לא ממש היה לי זמן להתעמק בנושא, אז דנג’ה, תכניסי איזה לינק. על רגל אחת- הוא, כמו סקיפ הפעיל את הקהל. נתן תפקידי שירה לחלק הימני והשמאלי של אולם. הרגשתי ממש כמו בקייטנה או שירה בציבור בכיתה ו’- איזה אושר! באופן כללי אהבתי את השואו שלו, הקול שלו מוזר, קברטי, אבל אולי זה אני שצריך להתרגל. את השירים לא אשפוט, כי כאמור, לא ממש שמעתי לפני או אחרי.
ואז- אמנדה פאלמר. היצור המוזר שנסעתי קילומטרים רבים כדי לצפות בו מופיע (אה, אולי נסעתי למטרות אחרות וזה היה בונוס, אבל יש לשמור על האפקט הדרמטי). היא עולה לשבת מול קורט ווייל הפסנתר החשמלי שגם אותו התרגשתי לראות ומתחילה לנגן. מוחי המתרגש חושב “שלושה שירים ואז הביתה”. אבל אמנדה יותר טובה מזה. עוד שעה של מוזיקה, צחוקים, פלירטוט עם הקהל, בקשות עקבו את הדד-ליין שלי. לא לרגע אחד חשתי מועקה, שיעמום או עייפות, למרות אורכו של המופע. היא לא בחלה באמצעים, ביצעה שירים מדרזדן הראשון והשני, סיפרה עליהם. מ”מי רצח את אמנדה פאלמר” וגם את השיר האחרון ששיחררה לאויר העולם כאשר השתחררה מחברת התקליטים (רואדראנר). כל פעם שהיא, או הקהל, בחרו שיר חשבתי לי שזה בדיוק השיר שאני רוצה לשמוע, עד ש… הבנתי שאת כל השירים אני רוצה לשמוע.
בסופו של יום, אני לא יכול, או רוצה, לנסות לנתח ולבקר את ההופעה. זו היתה הגשמת חלום ונהניתי מכל רגע. אני מודה לאמנדה שנתנה לי שתי הופעות (אפילו יותר) במחיר של חצי הופעה. אני מאחל ומבקש ממנה שלא תשתנה ותמשיך להנות מהמוזיקה כל כך שאפילו חצות וחצי אחרי יום של 6 שעות נסיעה מסן פרנסיסקו לא עוצר בעדה מלתת הכל לאנשים שבאו לראות אותה ועוד להנות מזה.

להדרן היא עשתה את “coin operated boy” כמובן, ואז עלו כל החבורה. ושאלו את הקהל אם הם שתו מספיק.. דממה. ואז- i guess what we’re saying is- WHO WANTS TO GET PISSED?? שואלת אמנדה. היא מלמדת אותנו שאם נצביע לתקרה, נתבונן באצבע המורה ונסתובב 12 פעמים סביב עצמנו זה טריפ מעולה, ממש כמו בירה, והיא יודעת, היא שתתה המון היום וזה עובד עליה. אז 200 איש הצביעו לתקרה והסתובבו סביב עצמם. אחרי ש”השתכר” הקהל התבקש להתקשר לחברים ולתת להם לשמוע את השיר הבא-
To Largo

חבורת אוולין-אוולין הסבירו שמשום מה הם לא מכרו מספיק כרטיסים ליומיים הקרובים ועלינו להפיץ את הבשורה בקרב כל מכרנו, או בטוויטר.
מעניין איך זה עבד.
זה מאוד מוזר אם כי מובן (נתתי את הסיבות שלי בהתחלה) שבעיר ענקית כמו ל.א. אי אפשר למלא אולם קטן להופעה של הרכב משובח כל כך. חבל.
אבל היי, יש לה את ניל גיימן.

ולי? לי תמיד יהיה את הלארגו.

אז אמנדה פאלמר…

אין מה לעשות מגיע לזה לפחות מיני פוסט.

אמנדה פאלמר נפרדת לשלום

אמנדה פאלמר- יו בט יור בלאק אס!

אמנדה פאלמר, לשעבר “דרזדן דולז” ולשהווה חלק מפריק שואו תיאטרלי מוזיקלי דינמי שהוא היא, משתחררת לשמחתה מהחוזה עם חברת התקליטים שלה ומבטיחה בשיר לעשות מעכשיו מה שבזין שלה ותו לא.

זו הבטחה מעניינת בהקשר שלה כי מאז שאני עוקבת אחריה היא הספיקה לעשות לא מעט דברים שרוב האנשים היו מקטלגים תחת “מה שבזין שלה”: למשל בלאגן מוחלט בגולדן גלוב שכלל: התפשטות חצי פומבית (כדי להראות את השמלה היפה שלה בשנית אחריה שפשטה אותה כדי לצלם עוד סצנה ברצף סצנות ההתאבדות שלה WKAFP- גגלו את זה), צילומים ולייב טוויטינג מהטקס (כולל צילום הטלפרומפטר שכמעט גרם לסילוקה). גם מכירה פומבית מטורפת של חפצים, נשיקות וחלקי גוף (שלה בלבד) בטוויטר באמצעותה גייסה כסף (לא מועט). באופן כללי היא לא מפחדת בכלל מהזנייה, היא רוצה שיהיה לה כסף לעשות כיף ואת המוזיקה שלה (וגם את המיצגים הביזאריים שלה, כן) ו (כמו שאומרים בפולנית) “אין לה שום בושה!” ליטרלית- היא מן נאו-פמיניסטית כזאת שלא רואה שום בעיה בשערות על הרגלים, גאה בגוף שלה ומציגה אותו לראווה בהרבה הזדמנויות.

אני אוהבת אותה, על אף שזה קצת “גילטי-פלז’ר”. אני מתנדנדת תדיר בין לחשוב שהיא נורא מגניבה ללחשוב שהיא טינאייג’רית שרוצה שכולם יכירו אותה, אולי פשוט צריך להבין ששני הדברים האלה לא סותרים- בכל מקרה אני ממש סקרנית לראות מה היא עוד עומדת לעשות, נניח: איזו חגיגה אקסהביציוניסטית היא תעשה ודאי מהחתונה שלה עם ניל גיימן (קראת נכון, ניל גיימן)

אבל תכלס- אני באמת אוהבת את מה שהיא עושה, אפילו נסעתי לראות אותה(ם) בחו”ל פעם

אם זה לא מספיק, אז יש לה עכשיו מן הרכב כזה נחמד שלה ועוד בחור ששמו ג’ייסון וובלי, הם בעצם זוג תאומות סיאמיות ששרות ומנגנות ביחד וקוראים להן “אוולין אוולין”.

זה סיפור הלידה שלהן
(זה סיפור הלידה שלהן, אפשר לקנות את האלבום בזיל הזול בבאנדקאמפ)

ממש כדאי לעקוב אחריה, זה תמיד מעניין ולרוב גם נשמע מצוין.