הסיפור על איך ראיתי מיוזיקל בלונדון עם האבא המת שלי

נכון יש את הדיבור הזה של הקלאברים וההומואים של “עולה לי”? כשהסם הממריץ האופנתי מתחיל לתפוס ולשנות את התודעה? אז קובי התחיל “לעלות לי” בשדה. שזה די הגיוני, כי תכלס – המקום הכי הגיוני לקובי לעלות בו זה בסביבה של מטוסים וכזה. אולי אם הייתי טסה יותר הייתה לי דה-סנסיטיזציה לדבר הזה אבל מה לעשות, אני לא.

אפשר להגיד שמרגע שנהיה ריח של תשרי באוויר התיישב לי קובי בפינת המוח או בזווית העין. התיישב על המדרגות עם שתי קערות וערימה של רימונים והתחיל לפרוט אותם לארוחה של ערב ראש השנה. כל עוד הוא ישב שם בצד הצלחתי להתמודד עם זה. אבל הקובי של השדה היה כבר ממש מוחשי והתחיל לטפס לו מעדנות לתוך המודע.

כשארזתי הוא אמר לי “תרופות מרשם תיקחי עלייך”, כשהגעתי לשדה הוא היה לי בזווית העין כל הזמן עם הבגדים של העבודה, ובמטוס בכלל… ואם הוא היה קורא את זה הוא היה “מקיא קצת בפה” (חבל שהוא לא הכיר את הביטוי הזה כי זה היה מצחיק אותו), כי אם יש דבר שקובי שונא זה טייסים טיפוסיים וילדים של טייסים טיפוסיים. כשהיינו ילדים אסרו עלינו להגיד שהוא טייס כי זה נחשב להשוויץ, וכששאלו אותנו מה אבא עושה היינו אומרים תמיד “עובד בחברת תעופה”. כשגדלתי הפסקתי להסתיר את זה והצלחתי להצחיק את אחי עם “אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים”, שהפך אפילו יותר מצחיק אחרי שהוא מת.
בקיצור, אני יוצאת כאן הכי בת של טייס, אז הקובי שבראש שלי מוסר לי בתגובה “איכס”.

אחר כך היו מלא דברים לעשות ונסיעות ארוכות ויצא שדיברתי די הרבה על קובי, וכשהצלחתי להתאפק מלדבר עליו (סליחה אבי) המשכתי לחוש אותו. טיפסנו יחד אחרי הכנס לקרון הראשון של ה-DLR כדי לראות קדימה וברור שישבנו בלמעלה של האוטובוס. וכשהגעתי למלון ראיתי את קובי ואיילה הצעירים הולכים פה בלונדון הזאתי של הקולג’ים והמוזיאוני מדע. בקיצור, הבנתם – הרוח של אבי המת רדפה אחריי ולא הרפתה, כי ככה זה קובי – חופר, לא מרפה. מסתבר שגם הזיכרון שלו נודניק בלתי נלאה ומצחיק ומציק וחרדתי (“תבדקי עוד פעם שאנחנו לכיוון הנכון שלא נצטרך אחר כך לחזור”).

ואז נכנסתי לתיאטרון, כולי עם טקס בישבן, ושמחתי וישבתי וחיכיתי וקראתי את החדש של גרוסמן (קובי בינתיים בראש שלי: “מאיר שלו יכול להריח לו בתחת! איזה גאון הגרוסמן הזה”), ואז התחיל המחזמר ובערך עשר דקות פנימה לתוך ההופעה התחלתי לבכות (בלי סאונד, אבל עם דמעות ממש רבות) ונורא צחקתי תוך כדי ובכיתי והרגשתי כמו מופרעת אבל זרמתי עם זה תוך כדי שאני שותה סודה ואוכלת שוקולד מנטה מובחר.
ובאמת שהיה מוצלח באופן בלתי הגיוני, והגרמנים לצדי הסתכלו עליי כאילו אני קצת מופרעת, אולי הם חשבו שאני מורמונית לשעבר.

ואחרי שנגמר המחזמר יצאתי ופגשתי את אביב ואמרתי לה שאני חושבת שקובי ניצל את הפעם הראשונה שהמוח שלי היה פנוי מהכל כדי להתגנב פנימה ולגנוב את כל הפוקוס שלי. כי תכלס, לא קורה הרבה שהמוח שלי כולו פנוי רק לזה, ועוד לכמה שעות.

אז יצא שראיתי מיוזיקל עם אבא שלי (“זה שיר היסטרי!”) אפילו שהוא כבר מת ממש מזמן אינעל אביו.

 

אבי עליו השלום היה אומר

או

דברים שקובי (אבא שלי) אמר לי פעם ואני זוכרת תמיד

/shit my dad said

“את, יכולת לוותר על איזה כמה איי-קיואים בשביל להיות יותר יפה”

מתישהו בשנות העשרים לחיי, הוא הנפיק את הפנינה הזו. רק מי שמכיר אותו ממש יודע שאין בה שמץ של שוביניזם, שהרי בדרכו המשונה הוא היה הפמיניסט הכי גדול שהכרתי. רק מי שמכיר אותי ממש יכול להבין עד כמה זה הצחיק את שנינו. הוא אמר את זה משנאת המן, לא מאהבת מרדכי. רוצה לומר: אמר את זה כי תמיד חשב שאני חכמה מספיק.

“תנהגי בזהירות, יום שישי היום, כל המופרעים יוצאים לכבישים”

תמיד עניתי לזה ב”היום דוקא בא לי לנהוג בפזיזות ורשלנות” והיום בכל יום שישי כשדנה ואני יוצאות מאיפושהו ביום שישי בערב, מי שלא נוהגת דואגת להזכיר לשניה ש”יום שישי היום, צריך להזהר”

“זו טעות לעשות ילדים, אחרי זה אתה מת והם נשארים לבד”

כשדנה היתה בהריון ואני הייתי רגע לפני שלושים ניהלנו את השיחה הזו. היא עולה בזכרוני כל הזמן. “אם לא אמא שלך, לא הייתי רוצה שיהיו לי ילדים”. וכששאלתי אותו עלי, במובן, הלו! אני פה ומוצלחת למדי, אתה עדיין חושב ככה? אז הוא ענה בלי להסס (כי ככה זה קובי) שכן, שהוא עדיין חושב שמוטב היה לא לעשות ילדים. כי אז אתה מת להם והם נשארים לבד. אז קובי, הלכת די רחוק כדי להוכיח את הנקודה שלך. ניצחת. עכשיו די עם הבדיחה הגרועה הזו. אתה מוזמן לשוב.

“יום אחד אני אמות ואת תתחרטי שסיננת אותי כל הזמן”

אני כל הזמן מסננת, אני שונאת שיחות טלפון והן מעצבנות אותי, אז אני מסננת. כל פעם כשלא הייתי עונה הוא היה אומר לי אח”כ – אני אמות ואת תבואי לקבר שלי ותתחרטי על כל הפעמים שסיננת אותי. ואני, כמובן, הייתי עונה ב”אל תדאג, גם לקבר שלך אני לא אבוא”. אבל תכלס, גם בדיעבד הייתי מסננת. פחחחחחחח

“אני אגלה לכם רק אם תסכימו מראש”

בכל שנה לקראת וביומולדת שלו (ארבעה במרץ, היום) קובי אמר לנו: אני יודע מה אני רוצה למתנת יומולדת, אבל אתם חייבים להסכים מראש לפני שאתם יודעים מה זה. אסף ואני תמיד לעגנו לו, שפה אין אולטימטום, זה לא המו”מ עם הפלסטינים וישחנק עם התנאים שלו. אז הנה, היום הוא היה אמור להיות בן 63 ואנחנו עדיין לא יודעים מה אותה מתנה מסתורית שהוא התעקש לא לחלוק איתנו.
הימור שלי: טורניר מדרכות (לקרוא במלעיל דמלעיל) .

 

ובמילות הגשש (מצוטט ברשלנות מהזכרון שלי ומשם גם הכותרת):

אתה זוכר מה אבינו עליו השלום היה אומר?
מאיפה שאני אזכור?
נו לפני שמת…
מה אני זוכר, שבועים לא סתם את הפה!
(בסוף זה נגמר ב”המוציא דבר קללה מפיו, אינעל אבי אבי אביו”)

 

אז קובי, אינעל אביך, יומולדת שמח.