קצרצר – למה אני אוכלת ארוחת צהריים טבעונית במשרד?

לא צריך להתאמץ ולשכנע אותי שטבעוני זה בריא, אני לגמרי בסדר עם זה. כל העניין המוסרי הרבה פחות מטריד אותי, אבל זה לא שהפכתי את אכילת הבשר לדת – אני לא *חייבת* לאכול חלקי חיות לפחות פעם ביום ולא איכפת לי לוותר/

לאחרונה אני משתדלת לאכול כמעט אך ורק ארוחות צהריים טבעוניות כשאני במשרד, למה? כי:

  • אחרי אוכל טבעוני, כבד ככל שיהיה (וזה קורה) הרבה יותר קל לחזור לעבוד, זה כובד אחר.
  • זה כבר לא יקר יותר לצוד ארוחה טבעונית טובה – אני בכל מקרה מזמינה ארוחת צהריים על חשבון מקום העבודה המגניב שלי והתקציב כאן מכסה ארוחת טבעונית טובה ומשביעה (בודהה בורגר, צ’אנה מסאלה, סלט עדשים, וכו) ומשאירה מקום לעודף (או למיץ ירקות מגניב).
  • כשמזמינים אוכל טבעוני יושבים עם כל הילדים המגניבים (“גדודי עז א-דין אל-סייטן”).
  • לא יעזור כלום, אני מרגישה קצת יותר טובה מכולכם אחרי מנת אצות ועדשים מונבטות.

ובקיצור – הייטקיסטים, תזמינו טבעוני מדי פעם, או כל יום. מכפת לכם?

רוצים המלצות למקומות טבעוניים ומנות טבעוניות שאפשר להזמין מהתןביס שלכם? תגידו.

* הכותבת לא רק שאינה הטבעונית היא גם אוהבת בשר ואפילו ביקרה השבוע ב”מקום של בשר” בנווה צדק  ונהנתה מאוד, זה לא אומר שאסור לה להרגיש קדושה יותר מכולכם ולהמליץ על דפוס התנהגות שהיא בטוחה שינעם למכריה.

 

על אמנדה פאלמר ומה כדאי ללמוד ממנה

במהלכו של הכמעט עשור שבו אני עוקבת אחרי אמנדה פאלמר (הראשון של הדרזדן דולז יצא ב- 2004) היא הצליחה לחולל בי טווח רחב ומעניין של רגשות, בינהם: הערכה, גועל, השתאות, הזדהות, שנאה עצמית, הנאה, התרגשות, זלזול, טינה, הערצה, שותפות, שייכות, הכרת תודה.

.
בשביל מוזיקאית שרק 40% מהשירים שלה באמת נוגעים בי השקעתי בה די הרבה: נסעתי לראות הופעה של הדרזדן דולז כשהייתי בצרפת, קניתי תקליטים ותרמתי לקיקסטארטר המהפכני שלה, כתבתי על זה, צייצתי על זה, שידרתי את זה, שיתפתי את זה – הייתי פעילה.

זה די מדהים, באמת, תחשבו על זה. בעידן שבו אנחנו לא נקשרים רגשית כמעט לשום דבר (הנה הדג, תסתכלו עליו) אמנדה פאלמר הצליחה לחולל בי כל כך הרבה רגשות.

אז עכשיו הגיע הזמן לעשות לזה Reverse engineering – אמנדה פאלמר מדברת בטד על האומנות של פשוט לבקש – לדעת לבקש מהקהל – לבקש כסף, אהבה, הפצה, אוכל, מקום לישון, אביזרים, פסנתר – פשוט לדעת לבקש  – אבל בעצם במישרין או בעקיפין- כולם מבקשים. מי באופן מרומז ומי מובהק. מה שמעניין בעיניי בדיבור של אמנדה פאלמר היא הסיבה שבגללה כשאמנדה פאלמר מבקשת כיף לתת לה.

אמנדה פאלמר התפרנסה שנים מלעמוד ולא לזוז תמורת שטרות ומטבעות רנדומליים מעוברי אורח – כל מעריץ יודע את זה – אבל מה שמעניין הוא האופן שבו זה השפיע על מערכת היחסים שלה עם הקהל.

אמנדה פאלמר *רואה* את הקהל שלה. היא רואה כל אחד ואחד. יש בזה משהו מהפכני. אנחנו רגילים למאסות, אנחנו רגילים לקיר בין האומן לקהל, לא סתם כל חלכאי נדכאי ודחויי החברה מעריצים אותה – היא מצליחה לראות את כולם ואין דבר שאתה רוצה יותר בעולם משמישהו יסתכל עליך פתאום ויראה אותך.

אז המסקנה שלי מהעניין הזה הוא שאנחנו צריכים *לראות* קצת יותר את מי שעומד מולנו. ואם הניואייג’ שיט הזה לא עובד עליכם אז דעו לכם  – גם כאסטרטגיה שיווקית – לראות את הקהל לקוח משתמש שלך, ממש לראות אותו ולנהל איתו שיחה בלתי אמצעית – שהיום כל כך קל לנהל – זו האטסרטגיה האפקטיבית ביותר – זה ישתלם לכם ואולי על הדרך תשפרו קצת את העולם.

יאללה – עכשיו לכו לראות את הדיבור הזה של אמנדה פאקין פאלמר בטד – זה דיבור רהוט, מעניין ולפרקים מרגש. תשקיעו בו כמה דקות.

 
http://embed.ted.com/talks/amanda_palmer_the_art_of_asking.html
 

 ותודה לרותי ששלחה אותי לראות את ה- TED הזה.

האוזניות של דן-יה: למה אמצע זה רע, פוסט תגובה.

דן-יה טוענת פה שאוזניות זולות זה אחלה.
למה? זה זול ולא איכותי. אפשר לקנות הרבה מזה וקומפרסיה גרועה של אודיו לא צורמת.

ובכן, גברת שב”א, את טועה. טוב נו, על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל לדעתי את טועה.
אז הנה הנימוקים שלך בתוספת הזוית שלי.

דבר ראשון עלי להבהיר, אני לא מוזיקאי, אבל אני מיני-אודיופיל. יש לי חמישה דגמי סנהייזר ברמות שונות, אני בחנתי את הדגם של דן-יה וכמו כן יש לי אישית, או שניסיתי על אוזני לא מעט דגמים שונים של חברות רבות. כן, בניגוד לדן-יה, אני מאוד פלצן* כשזה מגיע לאוזניות.

עזניה

נתחיל בנימוק 1#, “כי הן זולות”. וואלה, לא יכול להתווכח איתך, הן זולות. ותכלס, אני כן חושב שהן ממש ממש מעולות יחסית למחיר. לא רק אני חושב ככה, גם לא מעט אתרי סאונד. זהו דגם ה”סנהייזר להמונים”.
הבעיה שלי כאן היא בצרכנות. סנהייזר היא חברה מעולה שבונה מוצרים ברמה גבוהה מאוד אשר מחזיקים שנים רבות. למה לי לרצות לקנות אוזניות ב-130 שקל? האם רצוי ליצור מצב בו אנו מתייחסים למוצרים כמו אוזניות כמשהו חד פעמי?
אני חושב שלא. זה פלסטיק, זה מתכות לא סימפטיות, זה עבודה של איזה סיני עייף, יבוא באוניות או מטוסים ממקום רחוק מאוד. חתימת פחמן עצומה. לא תודה. כשאני יוצר זיהום אני עושה את זה פעם אחת. אגב, למי שיבוא ויטען שאסור לי להטיף כי יש לי חמישה זוגות של אוזניות, קניתי אחד יד שניה, את השאר קיבלתי, את חלקם שיפצתי. האוזניות הותיקות ביותר שברשותי הן HD 430 בנות יותר משלושים שנה, דגם מאוד איכותי בתקופתו וגם עכשיו. אבל מה, שלושים שנה, הריפוד לאוזניים מתפורר כבר, לא נעים. מה זה? סנהייזר עדיין מייצרת חלקי חילוף לאוזניות שייצרו לפני יותר מחמישים שנה, שלא לדבר על שלושים, אז הכל בסדר. עוד פלוס לאוזניות היקרות.

בקשר ל 2# שוב, קשה לי להתווכח. אכן, האוזניות שדן-יה קונה לא מפצות בבאסים, למעשה הן ממש לוקות בתחום הבאסים. אבל היא טוענת שהיא מראש בחורה של Mid-High. טיעון הנגד שלי הוא שבשביל זה המציאו את האקוולייזר. אני אבחר בזוג אחד, טוב, עם טווח תדרים מכובד ואקזז את מה שאני לא רוצה החוצה בעזרת האקולייזר. מי שלא עושה זאת וקונה אוזניות זולות במקום – You’re doing it wrong. דן-יה אולי בחרה בסנהייזר בינוניות, אבל יש אנשים אחרים שיקנו לעצמם, בעזרת אותם נימוקים אוזניות זולות שיכולות לפגוע או אפילו להרוס את השמיעה.

3# יוטיוב וסטרימינג. נועצתי באיל שינדלר, מבחינתי מה שהוא אומר קדוש. בעניין יוטיוב, שימו לב ללינק – יוטיוב משדרים בקידודי סאונד לא רעים בכלל, החוליה החלשה כאן היא מי שהעלה את הקובץ. בקשר לסטרים, התחנות המדוברות משדרות במה שנתן להם אלוהים (יענו, הכסף) ומנסות לתת כמה שיותר בהתחשב ברוחב פס שקנו. שוב, יש כאן משחק שהוא גם רוחב פס וגם שיטת קידוד. אה כן, גם איכות הקובץ ממנו הם משדרים. השורה התחתונה – אל נא תכלילו.
ולמה כל כך אכפת לי שלא תכלילו? ובכן, שינדלר מציע שבעוד אכן “יש הבדל” בין שמיעת סטרים באוזניות זולות לבין יקרות, הוא נובע רק מהעובדה שהזולות תמיד נשמעות אותו הדבר, בעצם במקסימום איכות שלהן, בעוד באוזניות היקרות המאזינה לא שומעת אחרת את השידורים הירודים, אלא למעשה מבחינה באיכות הטובה יותר כשזו משודרתמנוגנת. רוצה לומר, מי שבוחר באוזניות זולות שומע מוזיקה שמשודרת באיכות גבוהה כאילו היתה מוזיקה שמשודרת באיכות נמוכה, מי שבחרה באוזניות היקרות נהנית כשהיא יכולה.

4# סובייקטיבית, אני חושב שהאוזניות של דן-יה לא אוטמות רעשי חוץ בצורה טובה. בינונית בואכה נמוכה. אבל זה סובייקטיבי לחלוטין.

אסכם ואומר שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנימוקים של דן-יה מעולים למי שלא אכפת לו לקנות אוזניות “חד-פעמיות”, מעוניין בהם רק לצרכי אינטרנט ולא רוצה להבחין בשינויים דרסטיים באיכות סאונד. הדגם שהיא ממליצה עליו הוא אחד הטובים ביותר לקנות בפחות מ-150 שקלים חדשים ובהחלט נותן אחלה באנג פור באק. רק תהיו בטוחים שאתם האיש או האישה האלו.

 

*אגב פלצנות, אני לא מבין מה העניין של כול העולם המערבי מ beats , זה יותר מיתוג מטכנולוגיה.

קצרצר: שלוש זעקות גיטרה ששווה לחיות בשבילן

היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:

 

הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא

 

השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי  ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא

השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא

האוזניות שלי – לא רעות מדי, לא טובות מדי, ככה הן באמצע.

 

אלו האוזניות שלי, הן עולות פחות מ- 150 שקלים.

אי אפשר לשמוע איתן ניואנסים של מיקס, אי אפשר להנות מכל טווח התדרים, הן ממש לא מגניבות כמו האוזניות שלך, אבל ממש לא.

אז למה אני קונה אותן (כבר שלוש פעמים)?

     

  1. כי הן זולות, כשהן נשברות אני קונה זוג חדש.
  2. כי בניגוד לאוזניות זולות אחרות אין שם פיצוי על האיכות בהרעפת באסים (ללא ספק טווח התדרים שהכי פחות מעניין אותי במוזיקה, אני בחורה של היי-מיד High Mid)
  3. הטיעון הניאו-אליטיסטי:
    כי אני שומעת גם יוטיוב (לא! יו טיוב! פויה עלייך דן-יה! על סרנדיפ שמעתם?) וגם רשת ב’ (אהלן קרנויבך) וגם את תאני, את קוואמי, את לאון – הכל בסטרימינג והכל נשמע פחות טוב באוזניות טובות מדי.
    באמת, האוזניים שלי רגישות מדי, אני לא יכולה לשמוע מוזיקה בדחיסה נמוכה באוזניות טובות מדי, זה לא נעים לי.
  4. כי הן אוטמות ואפילו עכשיו כשעברתי לעבוד בכּוּלמיה* אני מצליחה לא לראות ולשמוע אף אחד מלבדי.


כּוּלמיה* – יש לבטא – Ku-La-Mi-Ya – המצאה של דנה. מדובר ב open space.

לא יכולה לחשוב על מטרה ראויה מזו

אני לא חושבת שיש משהו יותר קמאי ועצוב מרצון שלא מתממש להיות הורה.
התרגשתי עד דמעות.

הזוג שכאן ניסה הכל –

הם ניסו להכניס אדם שלישי לקשר שלהם למטרת ילודה – כן נו, כמו בסדרה הפופולרית הזו – אמא ואבאז’. לא לכולם זה מתאים, למעשה – אני המון פעמים צריכה להסביר את זה לאנשים ששואלים למה לא לקחנו תורם מוכר “שלילד יהיה אבא”. אם תחשבו על השאלה הזו יש בה משהו מאוד לא הגיוני, להכניס מישהו למשפחה למען עניין תכליתי. אני לגמרי מתחברת אליהם בקטע הזה.

הם ניסו לאמץ – אבל אסור לגברים לאמץ בארץ.
[אגב, קריאה נרגשת כאן לעמותת חיבוק ראשון – אתם יודעם שיש גברים שרוצים להתנדב אצלכם ואתם לא נותנים להם? אני בטוחה שזו טעות בתום לב ולא מדיניות.]

הם ניסו פונדקאות ושרפו את כל הכסף שלהם ואת הכסף של קרוביהם.

ומה הם בסה”כ רוצים? להיות הורים. תוציאו ארנקים. באמת נו. אפשר לתרום גם עשרים שקלים. וספרו לכל החברים.

 
http://www.mimoona.co.il/Widget/781

ואם אתן לסביות שהתגלגלו לכאן ואתן רוצות ילדים, קודם תתרמו כמה שקלים ואז אסביר לכן כמה זה קל יחסית כשיש רחם.

הצביעו מרצ – הסיבות שלי

כי כשהסברתי לאחיין שלי קצת על הבחירות הקרובות הוא שאל “מי זה מרצ” במובן- מי הכוכב שעומד בראשות המפלגה – התשובה הכנה שלי היתה שבראשות המפלגה אין כוכבים, יש אידיאולוגיה.

 

כי זו מפלגה שמצליחה לעשות בשלושה מנדטים מה שמפלגות אחרות לא מצליחות לעשות ב-  28 (מה שאומר שהתירוץ המצחיק שלך “זו מפלגה קטנה, אני רוצה שהקול שלי ישנה משהו” – הוא ממש ממש טפשי)

 

כי הם (כמעט) אף פעם לא אכזבו אותי – וזה יותר טוב מכל מע’ יחסים בוחר-נבחר ששמעתי עליה.

 

כי כולם כבר יודעים ששתי מדינות לשני עמים זה הפתרון, הם רק מתביישים לספר את זה לבוחרים שלהם

 

אני מצביעה מרצ למען עתיד ילדיי – אם אין לכם ילדים  – תצביעו גם אתם מרצ למען הילדים שלי – הנה:

 

  1. הילדים שלי רוצים שתצביעו מרצ

(לינקים, הוכחות, צידוקים – כשיהיה לי זמן – מבטיחה)