חצי הכוס המלאה בשרצים או למה ממשלת אחדות זה טוב

בקצרה:

הקואליציה גדולה, לרוב הקואליציה אין אידיאולוגיה, מספיק לחץ כלשהו של גורם משמעותי (אמריקה?) ודברים עשויים לזוז פה!

ועכשיו בגרפים

להלן חלוקה של חברי הכנסת לפי קואליציה אופוזיציה מול ציר של בעלי אידיאולוגיה (כאלה שלא יתכופפו מול לחץ של האמריקאים לעשות שלום או מדינה פלסטינית או כל שטות אחרת שהאמריקאים האלה עשויים לחשוב עליה) ונטולי אידיאולוגיה (אלו שכל תחושת השליחות שלהם ממוקדת בהשארת ישבנם בעמדת כוח):

והנה כיף גדול (חלוקה שרירותית אך נעימה לעין) של הקואליציה לפי בעלי נטולי אידיאולוגיה:

ברור לי שהדברים שעשויים לזוז יכולים להיות גם טילים ומטוסים לכיוון איראן, אבל אני סמולנית נאיבית ובא לי להאמין שהאחדות הלאומית משוללת האידיאולוגיה שלנו תוכל לעשות מה ששום ממשלה חדורת אידיאולוגיה לא תצליח לעשות – שלום.

(ומלבד זאת אני סבורה שאין תרחיש ריאלי טוב יותר לעם מממשלת האחדות)

 

למי כדאי להצביע?

הערת אגב, כתבתי את זה כבר בפייסבוק וטוויטר וכאלה, אבל חשוב לי לחדד: בבחירות הקודמות שקלתי בכובד ראש להצביע לציפי לבני, רק על בסיס הפרסונה שלה. אם הייתי עושה כן היה לי יום מאוד קשה היום.

כשאנחנו ניגשים להצביע יש לנו שורה של שיקולים בעד ובנגד (מאיר שלו) – אני החלטתי בעקבות ממשלת האחדות ולמרות שאני חושבת שיצא מזה רק טוב לא להצביע לעולם על בסיס פרסונלי אלא רק אידיאולוגי, כמו כן החלטתי (החלטה פחות מעוגנת בהגיון ויותר בתחושה) לא להצביע למי ש”יש לו סיכוי אמיתי” (שזה מנדטים ביופמיזם) אלא למי ש(זה הולך להעיף אתכם מהכיסא) מייצג את דעותיי ועמדותיי בצורה הטובה ביותר.

אני ממליצה לכולם לנהוג כמותי.

וזהו.

 

בעקבות הפוסט של בועז כהן – לא עני הוא האיש

<<הפוסט הזה היה צריך להיכתב לפני חודש לפחות.>>
קודם כל לכו וקראו את הפוסט שלו בועז כהן.

מאז שהתחילה המחאה אני רוצה לכתוב כזה פוסט מהסוג הפתוח שמדבר על הפרקטיקה של הכסף. תמיד זה טאבו, לספר כמה אנחנו מרויחים או כמה עולה לנו כל דבר אבל די עם זה. אני חושבת שכמה שיותר פוסטים כאלה יכתבו כך התמונה תהיה שלמה יותר ונשמע לי נכון שכמה שיותר בלוגרים יעשו כמו בועז ויפשטו את החינוך הפולני לטובת הסולידריוּת.

אז נתחיל מהסוף (רק אם קראתם את הפוסט של בועז כהן, אחרת אל תקראו גם את זה) – בניגוד לבועז אני אשכנזיה, שמאלנית, מאוד אוהבת סושי ולמעשה אני דוגמא קלאסית לכל מה שהמצקצקים מצקצקים נגדו. בהגדרה היבשה, משק הבית שלי שייך לעשירון השמיני בואכה תשיעי (!) כן, קראתם נכון. אני בת 32, עובדת בהייטק (אבל חסרת השכלה פורמלית)  זוגתי בעלת שני תארים ועובדת באתר גדול כעורכת וביחד ולמרות ששתינו נשים ושיש תקרת זכוכית – אנחנו בין העשירון השמיני לתשיעי.

קצת על משק הבית שלנו: יש לנו ילד בן שנתיים וחצי שעוד לא נכלל בחוק חינוך חינם ולכן עולה 2900 ש”ח בחודש (זה רק מחיר הגן). יש לנו עוד ילד בדרך, עוד חודש ככה. בארבעה-עשר השבועות הראשונים לחייו הוא יהיה איתי בבית ואח”כ בלית ברירה נצטרך למצוא לו מסגרת חלופית עד שיבשיל לגן. מנסיון העבר מטפלת באיזור שלנו לארבעה ימים בשבוע (הסבים והסבתות יכולים לתרום יום) עולה בערך 4000 ש”ח לחודש, משפחתון עולה קצת פחות. אני משערת שבגיל חצי שנה עד תשעה חודשים הוא כבר יעבור לגן וההוצאה עליו תקטן (בטח משהו כמו 2700 ש”ח).

אנחנו משלמות בערך 2000 ש”ח לחודש משכנתא על דירה שאת רובה (60%) סיבסדו ההורים של זוגתי, משכירות אותה ושוכרות בעצמנו דירה (שני בניינים ליד) גדולה יותר שיכולה להכיל משפחה בגודלנו, הדלתא בין הדירות היא בערך 700 ש”ח. ארנונה וחשמל הם בערך 700 ש”ח לחודש וכך יוצא שעוד חצי שנה ועם הנחות מדובר ב- 10,000 ש”ח הוצאות לחודש. זה לפני שדיברנו על קניות (חיתולים ומטרנה זו הוצאה אדירה), תחבורה (כן, דלק) והוצאות נוספות.

אני חוזרת ומביטה בטבלת העשירונים: צריך להיות בעשירון שישי ומעלה כדי לעמוד רק בהוצאות הבסיסיות האלה.

לא מתחשק לי לענות לכל הצקצוקים אז אומר רק כך: כן, אני גרה ברמת גן. אני יודעת שאם הייתי גרה קצת יותר רחוק מהמרכז יכולתי לסגור את כל ההוצאות האלה על פחות מ- 6000 ש”ח. כן, אני יודעת שמטפלת זו בחירה של עשירים, אבל תקראו קצת מחקרים בנושא וגם לכם יעלו דמעות בעיניים.
בעיקר אני יודעת שאם אגור במרחק של שעה (לפני פקקים) מהעבודה אצטרך לעבוד חצי משרה (לשים את הילד בגן בשבע וחצי , להגיע לעבודה בשמונה וחצי ולצאת לקחת אותו בשלוש וחצי משאיר בערך 6.5 שעות עבודה במקרה הטוב)  ובתחום שלי הסיכוי שאוכל למצוא עבודה בחצי או שני שליש משרה הוא אפסי ובעיקר, אהם, פחות מכניס – זה לוּפ.

כשנתקלתי לראשונה בחלוקה לעשירונים נבהלתי. למה בהלה? כי הטבלה סיפרה לי שאני עשירה מלפחות 7/10 מהעם שלי, אז איך זה שאני בקושי חוסכת ואין לי שום סיכוי שבעולם לקנות דירה למגורים בלי עזרה מההורים? איך זה יכול להיות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר עוד חודשיים בבית עם הבן שלי שטרם נולד?

בתחילת המאבק הרגשתי שזו חוצפה מצידי להיות חלק ממנו – אני מרויחה בסדר ויש קורת גג מעל ראשי. אבל כמו שאמרה לי חברה חכמה: תמיד יש יותר מסכן ממך, זה לא טיעון. וגם: מי שחושב שהרצון שיהיה לך בית משלך, ארבעה קירות שיגנו עליך על כל מקרה שלא יבוא, קשור לפינוק זה אומר שהדיכוי שהוא נמצא בו הוא מהסוג החמור ביותר.
כשאני יוצאת להפגין, כשאני כותבת פוסט, כשאני מנסה לעשות את מה שביכולתי למען המחאה אני יוצאת בשבילי ובשביל ילדי. אני גם יוצאת להפגין בשביל השכנים שלי כי העדר ערבות הדדית ו”חוזים אישיים” (כמו שהתנסח יפה מודי בר-און בנאומו) זה מה שהוביל אותנו לבור שבו אנחנו נמצאים היום.

ואסכם בציטוט סיכומו של בועז כהן:

ואז אני קורא אנשים, שאמורים להילחם איתי כתף אל כתף בקרב הזה על הישרדותנו הכלכלית, אבל הם מעקמים אפם באנינות אל מול המחאה. הם לא אוהבים את “סגנון המחאה”, יש להם בעיה עם “חוסר המיקוד”, הם עוינים את דפני ליף, כי היא לא היתה בצבא, הם מרשים לעצמם ביקורת על “אופן הסיקור של המחאה”.  מה אפשר לומר עליהם?

את הדברים הפשוטים והבנאלים מכל.

שהשבע לעולם לא יבין את הרעב.

שמי שיש לו עבודה טובה המפרנסת אותו בכבוד לעולם לא ירגיש את חרדתו של המובטל.

שמי שנוהג במכונית ממוזגת לא יוכל לתפוס מה פירוש הדבר לעמוד בתחנת אוטובוס חשופה לשמש, להזיע למוות ולחכות עד בוש לאוטובוס שמאחר.

שהטייקון לא יוכל להבין את האדם הפשוט המבקש בסך הכל לקנות כמה מצרכי-יסוד למשפחתו וחייב לעשות חישובים מחישובים שונים, כי הוא לא יכול להרשות לעצמו.

שחלקים גדולים בחברה הישראלית הם מושחתים ורקובים מבחינה מוסרית.

שכדי שהרעים ינצחו, צריך רק שהטובים ישתקו או יכתבו טורים בגנות המחאה

על שמות ותארים (ועל איווט הגזען)

קִראו לי “חברת הכנסת מירי רגב” או סתם שמרנית, אני אוהבת כשהתקשורת פונה לבעלי תפקידים במדינה בלי מידת הפמיליאריות הישראלית הרגילה. שם משפחה ותפקיד למשל – זה מספק אותי. בכלל, אני חסידה גדולה של שפה קובעת תודעה וטקסיות ממלכתית. האנשים האלה הם (לכאורה) נבחרי העם וככאלה עליהם להיות, אה… נישאים.

אם היו שואלים אותי (וכנראה גם את “חברת הכנסת מירי רגב בשבילך”) צריך היה להחזיר את הדיבור בגוף שלישי – “יודע אדוני האם קו חמש עבר כבר?” או “תואיל נא גברתי להעביר אלי את מוסף הספורט” כשעוד היה אפשר. עכשיו כבר ממש מאוחר מדי. התקשיתי עד מאוד בתקופה הקצרה שבה הייתי באקדמיה, רציתי לפנות אל המרצים החביבים עלי לפחות בשם משפחתם אבל זה אידיוטי הרי כולם חברים ו”דוקטור מטר” או “מר כנען” היה נשמע ארכאי ומטופש.

היום אני כבר פחות רגישה לזה, אבל בעיקר אצל “נבחרי העם”. פתאום זה נשמע לא נכון, כמו שאול שנבחר למלוכה רק כי היה מספיק גבוה – “נבחרי העם” לא באמת נבחרים על ידי, השרים ממונים לא לפי כישוריהם וזו ממש לא הממשלה שאני הצבעתי לה, אין ליושבים בה דבר עלי שגורם לי לרצות להעניק להם ממלכתיות פורמלית.

למעשה, הייתי רוצה להעביר חוק שהתקשורת חייבת לפנות אל נבחריה בשם משפחה ותואר עד שיוכיחו שהם לא ראויים לנישאוּת.
ברוב המקרים ואצל רוב הנבחרים – עד שישבנם מונח על הכסא הנכסף הם מספיקים לאבד את הזכות למעט הכבוד שהפנייה הממלכתית הזו מייצרת ובכך “ירויחו” את הזכות להקרא בשמותיהם הפרטיים במהלך ראיון. חלק מתחילים טוב (רה”מ ברק) ועשויים להדרדר דרך שם פרטי (שמע נא, אהוד) עד למדמנת השִטנה (המנוול מהמגדלים).

הייתי רוצה להציע שבתחתית הפירמידה יוסיפו שם אמצעי, משהו שמתאר את האדם שלפנייך – קצת כמו שפעם היו מוסיפים מקצוע (גולדשמידט) או תיאור חיצוני (שוורץ) לאנשים בשטייטל, כך לא יתבלבלו כתבינו הבכירים בין איווט הגזען האלים ליברמן לבין אלי הגזען חסר הלב ישי.

וכמו שצייצתי מוקדם יותר הערב: שר חוץ שלא מטריח עצמו ללמוד עברית תקנית ראוי לגינוי אפילו יותר מראש ממשלה שקנה או לא קנה בית ברחוב כרמיה בהנחת סלב.

ומלבד זאת אני סבורה שיש לכנות את רה”מ ביבי המזיק במזיד נתניהו. זו כבר לא המנעות, זה ממש נזק.

הצעת ייעול

היום בצהרים קיבלתי שיחת טלפון מנציגת מכירות של חברת הביטוח בה אני מבוטח.
היא הזכירה לי שיש לי ביטוח בריאות מגניב, תודות להורי כמובן, אני לא יכול להרשות לעצמי ביטוח טוב בכוחות עצמי למרות תואר וחצי וחמש שנות עבודה בשירות המדינה.

ניחא.

הנציגה הזו הציעה לי לרכוש “שידרוג” לביטוח שיאפשר לי בדיקות רפואיות דחופות (כגון: MRI, CT ושאר ירקות) במכון פרטי, ללא תורים וביורוקרטיה.
טוב, אני לא באמת מאמין ב”אין בירוקרטיה” אבל המשכתי במשחק- “למה שאזדקק לשירות כזה?”
ובכן, ענתה, כמו שאתה יודע הבירוקרטיה והסחבת בקופות החולים יכולה להגיע לשבועות וחודשים, במיוחד כזה נוגע לבדיקות יקרות. כתוצאה עלולה להתעכב אבחנה קריטית, כמו, חס וחלילה, סרטן או מחלות אחרות.
דבר אחד שאני לא אוהב הוא טקטיקות הפחדה במכירות, אבל שוב, זה לא העניין. היא צודקת. זה קורה. ויכול לקרות לי. אבל למה?

דבר ראשון, הקופות שנועדו לשרת אותנו הפכו למנגנון סמי-פרטי, זאת עקב מהלכים של הממשלה (משרד הבריאות והאוצר) בניסיון לחסוך כסף בשירותים שאנחנו משלמים עליהם מיסים. כיום הקופות מציעות ביטוחים משלימים, תורים מועדפים ואי אלו ירקות. השיטה על הנייר נראית טוב- העשירים יקבלו ביטוחים יקרים והעניים יהנו מזה שיש כסף לפתוח עוד מרפאות ולקנות עוד מכשירים. רק שהדבר איננו כך, כי הרי, מהו ביטוח ה”זהב” אם לא אפלייתך מול עני בעל ביטוח רגיל?
בנוסף ישנם אי אלו אוכלי חינם, אנשי מנגנונים והנהלה שניזונים טוב מאוד מכל החיסכון הזה.
ככה זה כש”חצי” מפריטים שירות.

דבר שני, איך יוכלו למכור לי ביטוח פרטי יקר אם לא יכשילו את רגליהן של קופות החולים?
ברוני הביטוח, רקטלים לא קטנים בפני עצמם, צריכים למכור משהו. מערכת בריאות יעילה, מהירה, עם תקנים רבים ומשכורות נאות לסגל הרפואי שלה לא מעודדת מכירת ביטוח פרטי, נכון? אז יאללה, ניישם את הטקטיקה הידועה של משרד האוצר- נהרוס שירות של המדינה ואז נוכל להפריט או למכור אותו.
שוב נדפקים העניים. אלו שיד הוריהם קצרה מלהשיג להם ביטוח פרטי.

אגב, לנציגת המכירות אמרתי שאני אשמח לשלם תוספת של 23 שקלים למיסים שלי, לא לחשבון הבוסים שלה.
התוספת תממן ישירות קניה, תפעול ואת כוח האדם של מרפאות מיוחדות לבדיקות דחופות. אני מוכן לפטור את אלו שמרווחים מתחת לחציון מתשלום אגרה זו ומציע להגדילה בסדר גודל לעשירון העליון. מס זה הנו מס ישיר, דיפרנציאלי ובעל מען ברור שאני מוכן לתת עבור עתידי, עתיד ילדי ועתיד המדינה שלי.
אבל אני לא מוכן לשלם אותו להראל.
וכמובן, סיימתי ב”העם דורש צדק חברתי”.

ועל הדרך, כמו שאומר היען, בערך- אני גם חושב שצריך להפיל את ממשלת ביבי.

אספסוף נולד

היתרון בזירה רותחת פוליטית זה הכיף שאפשר להפיק מהפנינים שאנשים מפזרים מסביב.

להלן מונולוג “אספסוף נולד” שנשא היום הגאון קובי אריאלי:

קובי אריאלי – אספסוף נולד

פנינים מתוך המונולוג:

 

“ולמה המחאה הזו יצאה לרחובות? כי הממשלה מצוינת, וכי המצב המדיני והבטחוני מצוין.”

 

ועוד: “הדרעק מרוטשילד נלחם על האיי-פד! אני לא מאמין לאף אחד מהמוחים! לא מאמין למחאה המסריחה הזו! לוזרים עם מגאפון!”.

 

וכמובן: “מה שקורה ברחובות, זה אספסוף נולד” הנפלא.

ממש עונג. ואם אתם זוכרים (ואתם בטח זוכרים) את תיקי דיין, פרשת “אספסוף מהשוק” והסטיקרים האלה:

אני אספסוף גאה

אז החלטתי להכין לכולכם משהו יותר עדכני לעבוד איתו:

אספסוף נולד

 

בכל מקרה, תודה ליהודה נוריאל שאיתר את הפנינה בעודה מתרחשת ושחתך לרווחת הכלל את הקובץ.

תנודות טובות – פוסט פוליטי אורח

[פוסט אורח של שי פוקס*]

23/7

הייתי בשדירת האוהלים אתמול ברוטשילד. היה לי נורא דחוף ללכת, לא יודע אפילו למה, בואי יפצ’ו, בואי, נראה לי שיהיו שם וייבים טובים ניסיתי לפתות אותה. התפתתה בקלות והלכנו שלושתנו.

מלא שם, מלא באנשים טובים ואוהבים וחושבים, ויודעים שבשיטה הנוכחית אין להם עתיד. לכו לשם. חמש דקות שם וביבי היה מבין שאין שום דבר שהוא יכול לומר שיעשה את זה בסדר. לכו לשם כי זה גם אתם, זה גם אנחנו.

זה זוג שמורכב מרופא מומחה ועורכת תוכן בכירה בערוץ תקשורת מוביל, שהתכנית העסקית שלהם לקנות דירה היא “לחכות שיפלו פה כמה טילים ואז המחירים ירדו”, אם לצטט את הבדיחה השחורה שלי שהבנתי מתישהו שהיא לא בדיחה. היא אתם שתלכו מחר עם הילד לחדר מיון של בית חולים מהולל ותגלו שלמרות שמספר הילדים שעוברים בו ביום גדלה פי 3 בעשור האחרון, מספר הרופאים שהוסיפו הוא… היא.. הוא.. אפס. אפס עגול. זה הריאליטי האמיתי שלכם. ריאליטי שבו הודחתם מזמן, למרות שאתם ממשיכים לסמס כמו מטורפים.

לכו לשם, מהרבה סיבות, שאתם הרי יודעים היטב, רק שהנחתם שככה זה, ושתמיד ידפקו אותנו ושזו דרכו של עולם. מקסימום אפשר לקוות לעבור לצד של הדופקים. אז תשמעו סוד – אף אחד כבר לא עובר. אף אחד כבר לא עובר. כבר לא מטפסים למעלה בסולם החברתי. כל האנשים שאתם רואים לידכם ומתחתיכם מזיעים, ומתאמצים ותופסים בשלבים של הסולם? הם לא מטפסים. הם בדיוק כמוכם, עובדים כמו עכברים על ספיד ומחזיקים חזק כדי לא להחליק מטה.

נמאס כבר, נמאס מהטון, והפומפוזיות של ביבי וברק והחברים שלהם, נמאס שתשובה מרגיש שדפקו אותו בששינסקי אז הוא דופק אותנו בהקפצה של המחיר של הגז שלנו שהוא מוכר לנו, נמאס שהאחים עופר הופכים את ים המלח שאנחנו זוכרים משעורי גאוגרפיה לשלולית מצחינה וחושבים שאפשר לטמטם אותנו בתשדיר בטלוויזיה, נמאס שכל טייקון חושב שהוא יכול לקנות ערוץ טלויזיה או עיתון בכסף שהוא לווה מאתנו ואחר כך לא להחזיר לנו אותו כי נשאר לו כסף רק לטירה בכפר שמריהו, לא לפנסיה שהוא גנב לנו, נמאס שבארץ עם כל כך הרבה שמש יש “מכסות” לחשמל מאנרגיה סולרית אבל אין מכסות לפחם וסולר שמטנפים לנו את האויר ולילדים שלכם את הריאות.

אלה שחושבים שאנחנו לא רואים שהם גוזרים עלינו קופון? הגיע הזמן שידעו שרואים. ואלה שחושבים שיכולים למצוץ את הזיעה והעבודה שלנו ואחר כך להסתגר מאחורי שערי הטירות שלהם – שידעו שאי אפשר, שאנחנו רוצים את הכסף שלנו בחזרה, ואת האויר שלנו חזרה ואת הגז שלנו חזרה, ושלא יעזור להם כלום. היינו אתמול ברוטשילד לרגע, וזה רגע מרהיב. שמחתי בשביל נוגה שהיא היתה בו, וגם הערב נהיה שם. בואו. יש שם וייבים טובים.


24/7: לא ייאמן

הייתי שם. בהתחלה, כמו המארגנים, נרגש מהנהר האנושי שמקיף אותי, מהמון אנשים שהיה ברור שהם לא פה כדי להתמקח על שכר דירה, צא מזה ביבי, הם באו לקחת את המדינה שלהם בחזרה. הם רוצים מדינה שכמוהם, מתאמצת שמחר יהיה קצת יותר טוב, שמאמינה בצדק, הם צועקים ״העם דורש צדק חברתי״ ואני יודע שכמו שלאלימות ולדורסנות אין גבול, ככה לצדק אין גבול, ואין קו. ומה שלקחת מאחר, נלקח ממך. אבל עכשיו כל כך הרבה אנשים הבינו פתאום בבת אחת שהם הם הג׳וקים המסוממים בבקבוק, הבקבוק עם ההפחדות ממשטים וממטסים ומארגוני זכויות אדם. והנה, מה אתם יודעים, המון אדם שרוצה את הזכויות שלו והמחר שלו והמדינה שלו.

אני מגביה את האייפון ומצלם, מצלם, מצלם; לשלוח ליפצ׳ו שנשארה עם נוגה בבית ואשה אחת עומדת לידי כשאני מוריד את היד והעיניים שלנו מצטלבות, ״לא יאמן״ אני אומר לה והיא מהדהדת. לא יאמן.

 


25/7: להכנס מתחת לאלונקה

עד עכשיו המחדלים האלה היו אשמתנו, הרופאים. כי סתמנו את הפה, כי הסכמנו לקבל מיון בו ילד עם לוקמיה שמוגדר כ״דחוף לטיפול בעשר דקות הקרובות״ רואה רופא אחרי שעה כי הגיעו עוד ארבעה דחופים איתו, ויש תקן רק לשני מתמחים במיון. והילד שעל התיק שלו סימנה האחות הממיינת ״דחיפות בינונית, לראות תוך שעה״ נבדק אחרי שלוש שעות, וזה סתם עוד ערב מסויט ושגרתי במיון.

היינו אשמים כי חשבנו שהמסכנים אלה אנחנו, שיוצאים בזחילה הביתה ולא מתאוששים שלושה ימים, ואז עוד תורנות ועוד אחת. המסכנים האמיתיים היו אתם. הילדים שלכם. אם הבזיון הזה ישאר על כנו, אתם תצטרכו לשאול את עצמכם מה אני עשיתי בימים האלה? לאיזה כיוון אני דחפתי כשהמתמחים דרשו עוד תקנים ועכשיו. איך אני עזרתי למנהל המיון שמשבץ משמרת עם רופא בכיר אחד במקום שניים כי על המשכורת שיש לו להציע אף אחד לא מסכים לעזוב את המרפאה לכמה שעות ולבוא לעבוד אצלו.

מה אני עשיתי כשהממשלה שלי לקחה מערכת ציבורית מפוארת ורוקנה אותה בכפית מבפנים לתוך הזרועות השמנמנות של המגזר הפרטי? איפה אני הייתי כשרופאים צעירים עמדו על הרגליים האחוריות וצעקו שאי אפשר ככה יותר, שהם יכולים לתת רפואה הרבה יותר טובה, שמגיע לכם לקבל אותה. האם הבנתי שזו המלחמה שלי? ושנשכבים על הגדר בשבילי? ומה עשיתי אני?

 

 

* שי פוקס הוא חבר שלי והוא חכם ורופא ואבא של נוגה ובעלה של יפית. ואם שי פוקס אומר לכם לדאוג ממצב חדרי המיון בארץ – תאמינו לו. ואם שי פוקס מספר לכם שהמאהל מפיח תקווה ולא רק מפיץ ניחוחות זיעה – תאמינו לו.

 

קצרצר. או- סלאקטיביזם.

“125 מיליון שקלים בשנה מפרידים בין דרישות הרופאים ועמדת משרד האוצר”
כשאתם חושבים על זה, מרגישים רע, הולכים למיון ומגלים שיש שביתה ולאף אחד לא אכפת מהבריאות שלכם, תזכרו ב-650 מיליון *תוספת* לתקציב הבטחון (שמראש מעל 56 מילארד) שאושרה השבוע.
יאמר להגנתם של ועדת הכספים של הכנסת שהם דרשו הסברים מנציגי מערכת הביטחון. יאמר לרעתם שהם קנו את השטות שמכרו להם היועץ הכספי לרמטכ”ל “הכסף מיועד לתשלומים לספקים עבור הוצאות רכש מזון ומוצרים אחרים”.
מזון? ספקים? מוצרים אחרים? “אופס, שכחנו לחשב כיבוד  ב-50 ומשהו מילארד”.ומה זה מוצרים אחרים, איך זה נחשב נימוק.
אחרי שסיימתם לחשוב על זה ולהקיא קצת בפה (אני מקווה שאתם לא חולים, כי אף אחד לא יעזור לכם) תזכרו שזו התוספת השניה. הראשונה, בסךשל 260 מיליון היתה יכולה לסיים את שביתת הרופאים ולהשאיר עודף לבניית עוד בית חולים.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים שיש בעיות במדינה הזו, תעקבו אחרי נתיב הכסף. יש לנו מדינה נהדרת, מפותחת, עשירה ומשגשגת. כל זה הולך לסבסד מלחמות.
ואם מישהו רוצה בחוצפתו להגיד לי שאני לא מבין ברזי תקציב המדינה או שאי אפשר לסרב לצבא כי הוא מגן עלינו, אזרחי המדינה, אז גם הרופאים מגינים עלינו, אזרחי המדינה.