ספר לי עוד על ההזדהות שלך עם מאבק השחורים בארה״ב

פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.

העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.

אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!

(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן
 

https://embed.tidal.com/tidal-embed.js

(לוקח לו שניה להפציע בעמוד והוא ממש שווה את זה, כל כך שווה שכתבתי פוסט בבלוג, שזה כידוע דבר שאפחד כבר לא עושה אף פעם)

לפתח הר הגעש או למה אני נשארת כאן?

 

הייתי רוצה שתסבירו לי למה אני נשארת כאן.

הרי אחת לכל כמה שנים – כך בפירוש כתוב בעיתונים – שוב תהיה מלחמה או התפרצות געשית מטאפורית אחרת. שוב יפלו לי חומות ההדחקה ואזכר בכיבוש או ששוב כל מיני אנשים יספרו לי שאני בוגדת ושצריך לשלוח אותי למות בכל מיני דרכים יצירתיות שוב יהיו מחאות עוצמתיות שיובילו לתקווה שתתנפץ. אם רק הייתי יכולה להפסיק לקוות ליום שעוד יבוא שבו ההר ישקוט מזעפו.

עד מתי הלב שלי יצליח לעמוד בכל זה?

אני מתייחסת לפטריוטיות המשונה הזו שלי כמו אל חטוטרת, הלוואי שלא היה לי אותה, הלוואי שהיה ניתוח להסרת אהבת המולדת. אני, לצערי, אוהבת את ישראל. וכך נראה שלעולם כבר לא אוכל סופסוף לחיות בשקט אחת ולתמיד.

***

ואני שונאת אתכם. כן אני מסתכלת עליכם. על כל אותם האנשים שאומרים לי שלהיות עצובה על מות האויב מעיד על חוסר נאמנות למולדת. אני שונאת אתכם כשאתם משתיקים אותי ואומרים “אבל החיילים שלנו מתים בהגנה עלייך”. הלוואי שלא היה לי איכפת. הלוואי. אבל הילדים המתים שלהם והילדים המתים שלנו (אלה שמחופשים לחיילים) קורעים לי את הלב. כמו כן, בפרפראזה על מילותיו של ניצן הורוביץ – אין לכם מונופול על אהבת המדינה והארץ. ואם אנחנו כבר דנים בזה, אז תחזירו לי את הדגל כי הוא גם שלי.

***

 

הצביעו מרצ – הסיבות שלי

כי כשהסברתי לאחיין שלי קצת על הבחירות הקרובות הוא שאל “מי זה מרצ” במובן- מי הכוכב שעומד בראשות המפלגה – התשובה הכנה שלי היתה שבראשות המפלגה אין כוכבים, יש אידיאולוגיה.

 

כי זו מפלגה שמצליחה לעשות בשלושה מנדטים מה שמפלגות אחרות לא מצליחות לעשות ב-  28 (מה שאומר שהתירוץ המצחיק שלך “זו מפלגה קטנה, אני רוצה שהקול שלי ישנה משהו” – הוא ממש ממש טפשי)

 

כי הם (כמעט) אף פעם לא אכזבו אותי – וזה יותר טוב מכל מע’ יחסים בוחר-נבחר ששמעתי עליה.

 

כי כולם כבר יודעים ששתי מדינות לשני עמים זה הפתרון, הם רק מתביישים לספר את זה לבוחרים שלהם

 

אני מצביעה מרצ למען עתיד ילדיי – אם אין לכם ילדים  – תצביעו גם אתם מרצ למען הילדים שלי – הנה:

 

  1. הילדים שלי רוצים שתצביעו מרצ

(לינקים, הוכחות, צידוקים – כשיהיה לי זמן – מבטיחה)

גיבור גדול – מוקדש לרה”מ בנימין נתניהו ♫♪

  1. אתמול הגיע בדואר היוקללה שהזמנתי ליאיר
  2. היום בבוקר ישבתי בבית וחיכיתי לטכנאי מכונות הכביסה

חברו להם יחדיו שני הגורמים שלעיל ויצא שהקלטתי קאבר קטן מאוד לשיר “גיבור גדול” של סי הימן.
(עם כמה שינויים ממש קטנים בטקסט)

 

אין ליחס לו כל חשיבות.

(ומלבד זאת אני סבורה שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו. מקור)

חופש – או איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ:

(הבוקר צייצתי את זה: )

חידת הגיון: איך תצליח האם הממוצעת לארגן פעילויות לבנה נטול הגן בכמה שפחות ימי חופש והזנחה? נתון נוסף: העדר סבתא אחת.

או במילים אחרות: איך תצליח האם העובדת, קצת לפני השקת מוצר חדש לשמור על מקום עבודתה בהנתן ילד נטול מסגרת?

או במילים אחרות: מדינה מזויינת, מאיצים בנו לעשות ילדים ולצאת לעבוד אבל לא מספקים שום פתרון לימי החופש.

ואז התפתח דיון:

נכון, חופשה זה חשוב, הילדים צריכים אותה, הגנות צריכות אותה – אני לגמרי בסדר עם זה, אבל כמו שאמרה עדי למבוגרים אין מספיק חופש, ואני רוצה לחדד: בצרפת יש “ואקאנס” יעני – חופשה – כולם ביחד, הילדים ההורים, כולם בחופש.

דובי אמר שלמיטב ידיעתו  ישראל בתחתית הטבלה בימי חופש מעבודה רשמיים, ובראש הטבלה בימי חופש מביה”ס.

רגע…

משהו כאן לא עובד…

אם לילדים יש יותר חופש מלהורים, אה… שנייה… אני לא משהו בחשבון – מישהו יכול אולי לעזור לי?


אני בכלל לא נכנסת כאן לציפיות השונות מאבות ומאמהות (וגם לא נדון בשאלה מה קורה כשיש שתי אמהות שברוב חוצפתן גם עובדות וגם נהנות מעבודתן). הרי יש שני סוגי משרה – “משרת אם” ועבודה רגילה (לפי הסטנדרטים הישראליים) נו… אתם מכירים את זה, עבודה שמניחה שהעובדים בה יהיו, אה, זמינים, קיימים, לא בבית. (למרות שדובי אמר שזו בעיה בפני עצמה)

ואני? לי בכלל יש מזל.

יאיר בן שלוש וחצי ועוד לא ידע את נחת זרועה של מערכת החינוך הציבורית. חופשותיו – בהתאם. הוא למעשה בשבוע אחד של חופש במהלך הקיץ (אני לא דנה בחגי תשרי שיבואו עלינו לטובה). מתן – הוא בכלל אצל מטפלת משפחתון – לא תלוי בחגי ישראל והחופש הגדול.

דוקא בגלל זה, דוקא בגלל שהשנה היינו צריכות לדאוג ל”סידור לילד” לבסה”כ שבוע אני עומדת משתאה – איך זה יכול להיות?

המדינה המזויינת שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים.
אם לדייק – המדינה שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים בריאים. הם יממנו לכם טיפולי פוריות, יסייעו כלכלית בכל הבדיקות, אפילו יקלו ראש בבחירה שלכם לעשות הפלה אם יש סיכוי לילד פחות ממושלם – ילדים שלא יכולים להתגייס הם עול למדינה הקטנה ומוקפת אויבים שלנו – אצלנו? רק שלמות כרומוזומית (אבל אני לא משווה, חלילה).

אבל כמו קלישאת הגבר הנכלולי שהכניס אותך להריון- בבוקר שאחרי אתם כבר לבד.

להלן האפשרויות שעומדות בפנינו עכשיו:

להביא את הילד לעבודה –

זה ממש מנהג נלוז.
אני ממש לא מבקרת אף אחד, הרי שגם אני מתכננת בשלישי לעשות “חצי יום עם יאיר במשרד”, זה שאני עושה את זה לא עושה את פחות נלוז בעיניי.

הרי אני עובדת פחות טוב כשהוא כאן, אולי לא רק אני. אני שומעת את כולכם מקטרים בטוויטר על כל ההורים המזויינים האלה שמביאים את הפרחחים זבי החוטם שלהם למשרד.

תאמינו לי חברי הרווקים – אם היתה לנו אפשרות אחרת – היינו לוקחים אותה בשתי ידיים. ובעצם – מה אתכם? אולי תקחו איזה יום חופש ותשמרו לי על הילדים? יום ראשון עוד פנוי…

לקחת יום חופש, לבלות קצת עם החמדמד!

הלוואי אמן. בחיי. אני מתה עליו, אין לי בעיה לבלות איתו עכשיו שבוע בפנאן, רק הוא ואני, בריכה, קולנוע, ספרים, טיולים. אני לא משקרת, בחיי. ילדים בגיל של יאיר הם בדיוק החומר שממנו עשוי הכיף שלי. הוא בגיל אדיר, הוא מצחיק אותי. כיף לנו ביחד. חיכיתי לגיל הזה. אני מתה על הזמן שלנו ביחד לבד.

בעיה: יש לי עבודה. כבר אמרתי שאני אוהבת את העבודה שלי, נכון? אז אני אוהבת אותה. יותר מזה – אני מאוד רוצה לשמור עליה. יותר מזה – אני מנהלת מוצר לפני השקה של מוצר. תנו לי לומר למי שלא מבין את המשפט האחרון שלקחת חופש בזמן הזה משול ללהשאיר את הילד באוטו עם חלונות סגורים ביום חם במיוחד. או לזרוק תינוק לבריכה של העמוקים וללכת לעשן סיגריה. יש לי מזל – הבוס שלי הוא אחלה גבר. הוא מגלה סבלנות נדירה הכל בנוגע לגידול ילדים. גם לסבלנות שלו יש סוף ותחתית ולא הייתי רוצה לגלות איפה עובר הקו.

אין לכם סבתות?

יש לנו! אפילו שתיים. הסבתות שלנו, ברוב חוצפתן, הן נשים עובדות. ולא רק עובדות- לחלקן (אמא שלי) יש העדפות שלא כוללות קייטנה של שבועיים. אל תבינו אותי לא נכון, היא עוזרת בטירוף, רק אתמול שניהם ישנו אצלה לילה, אבל עכשיו היא בדרך לצרפת ומשם לאירלנד. היא הולכת לעשות טראקים עם אחשלי ומשפחתו. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה לכעוס על אישה בוגרת שקיבלה החלטה לעשות משהו מגניב ולא לעבוד אצל מדיניות העדר החופשים של מדינת ישראל.

הסבתא השניה פסיכולוגית, היא עובדת (שוב, חוצפה! הרי היא אמורה לעבוד אצלנו!). למרות כל זאת היא הצליחה לגייס יום וחצי לטובת החופשה  של יאיר ובני דודיו ומתכננת להם “קייטנת סבתא” שתשאיר אותה מרוטה.

(אמרתי לכם כבר שבצרפת זה לא ככה? אני יודעת, ישלי אח שגר שם)

אז מה עושים?

אנחנו תופרות תוכניות סביב ימי חופש, אחד אני, אחד דנה, אחד סבתא. יום בעבודה שלה, יום בעבודה שלי ומזדעזעות מהמחשבה על עונת החגים הקרבה ועל החופש הבאמת גדול שיהיה לנו בשנה הבאה.

 

זה הלו"ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני... שלנו יחסית פשוט:

— זה הלו”ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני… שלנו יחסית פשוט —

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.

13 ציוצים בנושא #גבייה – יד ראשונה מעורך דין

רועי רוטמן; עו”ד, בלוגר, הוגה, פזמונאי (‘ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו’) ואחלה גבר בשורה של ציוצים חשובים בנושא החמקמק הזה שנקרא

גבייה

(הציוצים מובאים כלשונם ולפי סדר הופעתם כשירות לציבור, אפשר ורצוי לעקוב אחרי רועי רוטמן a.k.a היען או לקרוא בבלוג שלו כל הזמן)

מכירים את פקודת המסים (גבייה)? כנראה שלא. זו פקודה שמאפשרת לרשויות לגבות מסים מחייבים בלי שהן צריכות לעבור קודם בבית משפט

לפי הפקודה, אם עברו 15 יום ממועד תשלום המס והחייב לא שילמו, אפשר להסמיך גובה מסים לנקוט בהליכי גבייה

הליכי הגבייה האלה כוללים תפיסת מטלטלין, עיקול נכסים הנמצאים בידי צד שלישי (כמו חשבון בנק) ומימושם לשם גביית החוב

כמובן, לפני שמכסים את החוב שנוצר בשל אי תשלום המס, יש לכסות את עלותם של הליכי הגבייה עצמם, שבמקרים רבים מנוהלים באמצעות חברות פרטיות

המשמעות: עצם הפתיחה בהליכי גבייה גורמת לחוב לתפוח. אם מדובר בחוב שאינו קטן, יכול להיות שנכסיו של החייב לא יכסו אפילו את עלות הגובים

כלומר, אחרי שגרמו לקחת לחייב את (כמעט) כל מה שיש לו, הוא עדיין חייב את מלוא חובו הראשוני לרשות שאמורה לגבות את המס

עכשיו, הפקודה מאפשרת, כאמור, את גביית המס בלי לעבור קודם בבית משפט. המשמעות של זה היא שחוק ההתיישנות לא חל על ההליכים האלה

זה אומר שמבחינה עקרונית, העובדה שחלפו יותר מ-7 שנים מאז מועד התגבשות החוב *לא* מהווה הגנה מפני הליכי גבייה לפי הפקודה

וזה, בתורו, אומר שאסור לכם לזרוק לפח תלושי משכורת אחרי 7 שנים, ולא משנה מה אנשים אומרים לכם. את ההוכחה ששילמתם תשמרו עד יומכם האחרון

וזה לא רק ביטוח לאומי. עיריות, למשל, אוהבות להשתמש בפקודה הזו ביחס לחובות ארנונה, קנסות, תשלומים לחינוך ועוד. ‎‫

אה, כן. ולמה קוראים לה “פקודת המסים (גבייה)”? כמו כל דבר חקיקה שמתחיל ב”פקודת”, זו ירושה מהמנדט שאומצה לתוך המשפט הישראלי

הסמכויות שהיא מקנה הוענקו לנציב העליון, שרצה אמצעים חוקיים קשיחים ויעילים לטפל בילידים שהוא הופקד עליהם.

וזה היה הדבר הקרוב ביותר לעצה משפטית שאני מוכן לתת כאן בפיד. שכר טרחתי, לשמחתכם, אינו כפוף לפקודת המסים (גבייה) והוא מתמצה בהפצה הלאה

את כל הציוצים של רועי בנושא ועוד נספחים אפשר למצוא תחת ההאשטאג #גבייה בטוויטר