אבולוציה של תיעוד

מרגע שויתרתי על אספירציות אומנותיות והתחלתי לעסוק בתיעוד של חיינו המצלמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממני, היא תמיד עלי, לא משנה מה גודל התיק או האירוע.

הכל התחיל בקיילי הראשונה:

meet Kaylee

קיילי היתה איתנו מאז אפריל 2006 והספיקה לצלם אותנו עוברות לגור ביחד, את התקליט הראשון של דפנה והעוגיות, את החתונה שלנו והמון המון הופעות.

Picture 001

קיילי השניה, איי.קיי.איי קיילי הכושית (במלרע) נקנתה בניו יורק במהלך ירח הדבש שלנו במרץ 2008 ונשארה איתנו מאז ועד ממש עכשיו. קיילי הכושית צילמה את יאיר ומתן נולדים, את האלבום השני של ד. והעוגיות ועוד זיליון דברים נפלאים. קיילי הכושית גם צילמה המון וידאואים.

היום, לכבוד היומולדת שלי (33 למי ששואל, ביום שבת) מצטרפת אלינו למשפחה ג’ילי (ע”ש ג’ילי קיצינג’ר). היא לא באה ככה סתם- דנה (אהובתי) החליטה שדי, שמגיע לי לצלם בכיף ובאיכות, שמגיע למשפחה שלנו תיעוד ברזולוציה גבוהה יותר ופשוט קנתה לי אותה.

היא קטנת מידות מחד ובעלת יכולות מטורפות מאידך (אם זה מעניין מישהו, מדובר ב- G12 של קנון).

היא נראית ככה:

הכירו את ג'ילי

אני מקווה שג’ילי תצלם המון רגעים, אם אפשר בבקשה רק רגעי אושר – לפחות בשנה הקרובה – הכי טוב.

 

(*תראו מה קרה! כתבתי פוסטון!*)

בעקבות הפוסט של בועז כהן – לא עני הוא האיש

<<הפוסט הזה היה צריך להיכתב לפני חודש לפחות.>>
קודם כל לכו וקראו את הפוסט שלו בועז כהן.

מאז שהתחילה המחאה אני רוצה לכתוב כזה פוסט מהסוג הפתוח שמדבר על הפרקטיקה של הכסף. תמיד זה טאבו, לספר כמה אנחנו מרויחים או כמה עולה לנו כל דבר אבל די עם זה. אני חושבת שכמה שיותר פוסטים כאלה יכתבו כך התמונה תהיה שלמה יותר ונשמע לי נכון שכמה שיותר בלוגרים יעשו כמו בועז ויפשטו את החינוך הפולני לטובת הסולידריוּת.

אז נתחיל מהסוף (רק אם קראתם את הפוסט של בועז כהן, אחרת אל תקראו גם את זה) – בניגוד לבועז אני אשכנזיה, שמאלנית, מאוד אוהבת סושי ולמעשה אני דוגמא קלאסית לכל מה שהמצקצקים מצקצקים נגדו. בהגדרה היבשה, משק הבית שלי שייך לעשירון השמיני בואכה תשיעי (!) כן, קראתם נכון. אני בת 32, עובדת בהייטק (אבל חסרת השכלה פורמלית)  זוגתי בעלת שני תארים ועובדת באתר גדול כעורכת וביחד ולמרות ששתינו נשים ושיש תקרת זכוכית – אנחנו בין העשירון השמיני לתשיעי.

קצת על משק הבית שלנו: יש לנו ילד בן שנתיים וחצי שעוד לא נכלל בחוק חינוך חינם ולכן עולה 2900 ש”ח בחודש (זה רק מחיר הגן). יש לנו עוד ילד בדרך, עוד חודש ככה. בארבעה-עשר השבועות הראשונים לחייו הוא יהיה איתי בבית ואח”כ בלית ברירה נצטרך למצוא לו מסגרת חלופית עד שיבשיל לגן. מנסיון העבר מטפלת באיזור שלנו לארבעה ימים בשבוע (הסבים והסבתות יכולים לתרום יום) עולה בערך 4000 ש”ח לחודש, משפחתון עולה קצת פחות. אני משערת שבגיל חצי שנה עד תשעה חודשים הוא כבר יעבור לגן וההוצאה עליו תקטן (בטח משהו כמו 2700 ש”ח).

אנחנו משלמות בערך 2000 ש”ח לחודש משכנתא על דירה שאת רובה (60%) סיבסדו ההורים של זוגתי, משכירות אותה ושוכרות בעצמנו דירה (שני בניינים ליד) גדולה יותר שיכולה להכיל משפחה בגודלנו, הדלתא בין הדירות היא בערך 700 ש”ח. ארנונה וחשמל הם בערך 700 ש”ח לחודש וכך יוצא שעוד חצי שנה ועם הנחות מדובר ב- 10,000 ש”ח הוצאות לחודש. זה לפני שדיברנו על קניות (חיתולים ומטרנה זו הוצאה אדירה), תחבורה (כן, דלק) והוצאות נוספות.

אני חוזרת ומביטה בטבלת העשירונים: צריך להיות בעשירון שישי ומעלה כדי לעמוד רק בהוצאות הבסיסיות האלה.

לא מתחשק לי לענות לכל הצקצוקים אז אומר רק כך: כן, אני גרה ברמת גן. אני יודעת שאם הייתי גרה קצת יותר רחוק מהמרכז יכולתי לסגור את כל ההוצאות האלה על פחות מ- 6000 ש”ח. כן, אני יודעת שמטפלת זו בחירה של עשירים, אבל תקראו קצת מחקרים בנושא וגם לכם יעלו דמעות בעיניים.
בעיקר אני יודעת שאם אגור במרחק של שעה (לפני פקקים) מהעבודה אצטרך לעבוד חצי משרה (לשים את הילד בגן בשבע וחצי , להגיע לעבודה בשמונה וחצי ולצאת לקחת אותו בשלוש וחצי משאיר בערך 6.5 שעות עבודה במקרה הטוב)  ובתחום שלי הסיכוי שאוכל למצוא עבודה בחצי או שני שליש משרה הוא אפסי ובעיקר, אהם, פחות מכניס – זה לוּפ.

כשנתקלתי לראשונה בחלוקה לעשירונים נבהלתי. למה בהלה? כי הטבלה סיפרה לי שאני עשירה מלפחות 7/10 מהעם שלי, אז איך זה שאני בקושי חוסכת ואין לי שום סיכוי שבעולם לקנות דירה למגורים בלי עזרה מההורים? איך זה יכול להיות שאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר עוד חודשיים בבית עם הבן שלי שטרם נולד?

בתחילת המאבק הרגשתי שזו חוצפה מצידי להיות חלק ממנו – אני מרויחה בסדר ויש קורת גג מעל ראשי. אבל כמו שאמרה לי חברה חכמה: תמיד יש יותר מסכן ממך, זה לא טיעון. וגם: מי שחושב שהרצון שיהיה לך בית משלך, ארבעה קירות שיגנו עליך על כל מקרה שלא יבוא, קשור לפינוק זה אומר שהדיכוי שהוא נמצא בו הוא מהסוג החמור ביותר.
כשאני יוצאת להפגין, כשאני כותבת פוסט, כשאני מנסה לעשות את מה שביכולתי למען המחאה אני יוצאת בשבילי ובשביל ילדי. אני גם יוצאת להפגין בשביל השכנים שלי כי העדר ערבות הדדית ו”חוזים אישיים” (כמו שהתנסח יפה מודי בר-און בנאומו) זה מה שהוביל אותנו לבור שבו אנחנו נמצאים היום.

ואסכם בציטוט סיכומו של בועז כהן:

ואז אני קורא אנשים, שאמורים להילחם איתי כתף אל כתף בקרב הזה על הישרדותנו הכלכלית, אבל הם מעקמים אפם באנינות אל מול המחאה. הם לא אוהבים את “סגנון המחאה”, יש להם בעיה עם “חוסר המיקוד”, הם עוינים את דפני ליף, כי היא לא היתה בצבא, הם מרשים לעצמם ביקורת על “אופן הסיקור של המחאה”.  מה אפשר לומר עליהם?

את הדברים הפשוטים והבנאלים מכל.

שהשבע לעולם לא יבין את הרעב.

שמי שיש לו עבודה טובה המפרנסת אותו בכבוד לעולם לא ירגיש את חרדתו של המובטל.

שמי שנוהג במכונית ממוזגת לא יוכל לתפוס מה פירוש הדבר לעמוד בתחנת אוטובוס חשופה לשמש, להזיע למוות ולחכות עד בוש לאוטובוס שמאחר.

שהטייקון לא יוכל להבין את האדם הפשוט המבקש בסך הכל לקנות כמה מצרכי-יסוד למשפחתו וחייב לעשות חישובים מחישובים שונים, כי הוא לא יכול להרשות לעצמו.

שחלקים גדולים בחברה הישראלית הם מושחתים ורקובים מבחינה מוסרית.

שכדי שהרעים ינצחו, צריך רק שהטובים ישתקו או יכתבו טורים בגנות המחאה

אבא שלי מת כבר שלושה חודשים.

הוא מת באחד ביוני, יום הולדת שישים של אמא שלי. הוא כנראה מת בשעה ארבע וחצי, או משהו כזה. הוא מת בבית, מדום לב. אמא שלי הגיעה ומצאה אותו מת, נראה כאילו הוא נח, חצי על הרצפה וחצי על המדרגות, לידו היה הטלפון שלו הוא התקשר להודיע שלא יבוא לאיזה מקום שקבענו איתו כי הוא לא מרגיש טוב.

אבא שלי היה טייס ובבוקר היתה לו טיסה מלחיצה, אבל מה זה בעצם משנה?

הוא מת “בריא”, בן שישים, יום לפני שהתכוננו לצאת כל המשפחה בהפתעה לחגוג עם אמא שלי את יומהולדתה. תכננו רכיבה על חמורים וכל מיני דברים שאמא שלי אוהבת. הוא מת ממש פתאום.

כשהוא מת הייתי בחודש חמישי וחצי, עכשיו אני באמצע חודש שמיני. ההריון שלי והמוות שלו כרוכים לי זה בזה, יש לי מין תחושה משונה שכשאני אלד אז ייגמר, אני לא באמת חושבת שהוא יחזור, אבל אני מחכה לזה בקוצר רוח כי אולי כשאני אלד אז יתחיל פחות לכאוב לי.

תמיד הייתי “ילדה של אבא”, ההעדר שלו קשה לי באופן כמעט פיזי. שום דבר לא “מזכיר” לי אותו, הוא פשוט נורא נוכח. לפני שלושה חודשים חשבתי שבטח שלושה חודשים זה זמן סביר להתחיל לכאוב פחות, אבל זה ממש רחוק מזה. העוצמות של הכאב רק מתחזקות והתדירות לא משתנה.

אנשים שמבינים בשכול אומרים “שנה”, איכשהו קיויתי שבגלל שיש לי תפיסה מהירה אז גם כאן מישהו יעשה לי הנחה ואני אתחיל להרגיש טוב יותר מהר מהממוצע, את רוב הדברים אני עושה יותר מהר מהממוצע, אז למה לא את זה? מסתבר שכמו בהריון- אין קיצורי דרך והנחות וצריך לשבת ולחכות ולא לנסות לנהל את זה.

בסה”כ לקחתי את יאיר לעשות בדיקת דם הבוקר, זה כאב לו מאוד והוא בכה, כל פעם שאני בסיטואציה כזו שאין לי שליטה עליה – כשדנה הרגישה לא טוב פתאום או כל מיני כאלה – אז כואב לי בקובי, ממש כואב לי במקום שפעם היה אבא שלי.

ובעצם גם כשהתחילה המחאה החברתית, הארץ געשה ואני כל כך רציתי לדבר איתו על זה, שפשוט התחלתי לבכות. אפילו שידעתי שהוא בטח היה חושב בדיוק כמוני ושבעיקר היינו “חופרים” אחד לשני ומחזקים זו את דעתו של זה ולהיפך (וכמובן עוצרים כל כמה דקות להתפעל מעצמנו על כמה אנחנו חכמים יותר מכולם).

אני משערת שאצל כולם זה ככה, הכאב הזה של ה”אין”. הלוואי שהיו קיצורי דרך.

פוסטורח: עוגיה אחת ולהתראות

הפוסט הבא נכתב על ידי נעמה רק (הכנס בדיחה כאן, היא מכירה את כולן) מהבלוג המצויין – מחתרת הקשוחים.
למה אורח? ובכן, ראשית, יש ניגוד אינטרסים מסויים שמנע מדן-יה וממני לכתוב על ההופעה- היא עוגיה ואני גרופי. שנית, כאן ב”כלום” אנחנו מאמינים שיש לקדם בלוגים טובים ובלוגריות שלא רק כותבות על כל מה שמגניב בתרבות של הארץ הזו אלא גם מוכרות דיסקים של אלג’יר לתיירים בזמנן הפנוי.


 

כל התמונות בפוסט הזה צולמו בפלאפון, בגלל זה האיכות מפוקפקת.

דפנה והעוגיות סגרו את הבסטה, לפחות בינתיים. הסיבה לפגרה הבלתי מוגבלת בזמן הזו, להבנתי, היא פשוט המציאות. דברים משתנים, אנשים עושים ילדים, אחרים רוצים לטייל בעולם, ומה לעשות, להקה זה מחויבות. רגע לפני שאומרים שלום, חברות וחברי הלהקה יכלו להתנחם בקהל חם ואוהב (ולא מעט ממנו) שהגיע להיפרד.
מה שהכי אהבתי בדפנה והעוגיות הוא העובדה שכל החבורה הזה משוגעת על כל הראש. אני אוהבת משוגעים על כל הראש, יש להם טירוף בריא מהסוג שהופך את החיים לשפויים יותר. יש בארץ כל כך הרבה טירוף, מהסוג הלא כיפי והלא בריא, ואולי דווקא בגלל זה המיינסטרים המוזיקלי שלנו כל כך רציני ומבוגר. המלנכוליה היא כל כך טבעית פה, העצב הוא הכי לגיטימי, ואם כבר מישהו מרים את הכפפה ומביא משהו מצחיק, זה בקלות נופל למלכודת הדאחקה. גם ללהקות דאחקה יש מקום, אבל יש מוזיקת דאחקה ויש מוזיקה עם הומור, זה לא אותו דבר ומוזיקה הומוריסטית אין לנו כאן מספיק. לדפנה והעוגיות תמיד היה את זה, את הגישה הנכונה, את הקריצה, כי הם התייחסו  להומור הכי ברצינות. גם בשיר לכאורה רציני היה את החיוך הזה, וגם בין הבדיחות אפשר למצוא אמירה כנה או כאב אמיתי. 

למרות שמסיבת הסיום של העוגיות התקיימה ביום לא-הכי-סוער בשבוע, רביעי, לבונטין 7 היה שוקק חיים, ואהבה. הופעה אחרונה, כמו גם השקות למיניהם, היא המבחן האמיתי של כל הרכב. ללכת למופע אחרון של אמן זה מעבר לבילוי ערב נחמד, זה כמעט כמו הצהרת מחויבות למישהו שאתה מעריך. במקרה של העוגיות, זה היה גם נורא מתגמל. ההופעה הייתה אנרגטית לאללה על אף מגבלות פיזיות מצד דן-יה שוורץ על הגיטרה “שמנגנת בשביל שניים” (על פי דפנה), הליין-אפ היה מדויק (תודה רבה בלט בחסרונו) והביצועים אדירים. השיחוק של הערב היה, כנראה, הקאבר ללהיט הנצחי של סי הימן, ‘גיבור גדול’, שיחד עם האנדרלין הבלתי נדלה וזריקת הזין הכללית של דפנה קינן המריא לשמיים. אחרי שכמעט צירפו לסי הימן את הסיומת ז”ל בטעות, ממהרת דפנה לתקן ולהוסיף, ש”אני באמת צריכה להרים טלפון לסי. וגם לאבא שלה”. גם הגחמות של דפנה על הבמה, אם זה לתופף ברקיעות רגליים ב’היחידה’, לרקוד כאילו חטפת מכת חשמל או לנגן בתוף מרים עם הרגל, אף פעם לא נמאסות.בסוף המופע קיבלנו דואט של דפנה ורם אוריון ללהיט ‘דפנה פיק’, שהיה טוב בהרבה מהגירסה המוקלטת. השיר האחרון בהחלט היה ‘העתיד נראה מבטיח’ (אפטימיות על הבמה? לא באמת. “העתיד מבטיח כיליון”), שבתחילתו הקהל הוזמן לשיר עם הלהקה. על הבמה. לקח קצת זמן עד שאנשים באמת התחילו לזרום עם הרעיון אבל בסופו של דבר היה המון קטן (וגם אותי) על הבמה, שדיקלם “העתיד נראה מבטיח”, בזמן שהלהקה ירדה ממנה. מרגש משהו.

היו שלום ותודה על העוגיות, אתגעגע.

 

רגע קטן

יאיר התעורר היום ברבע לשבע, בערך רבע שעה לפני השעון.

רבע שעה לפני השעון זה בדיוק מעט מדי זמן כדי לשכנע אותו לחזור לישון ומספיק זמן כדי לבזבז בנעימים על משהו, לרוב יוצא שאנחנו משתמשים בזמן המיותר כדי לצייר ביחד או להתחבק בסלון או לשמוע שיר…

אז היום בבוקר יאיר התעורר ולא מצא את המוצץ אז הוא בכה. באתי ועזרתי לו למצוא אותו ואז הוא נשכב בחזרה על הרצפה (כי הוא ישן על הרצפה בימינו, זה יותר נעים לו, על הרצפה או על פיקה).

לקחתי כרית ונשכבתי לידו.

והוא שם את היד שלו הקטנה על הבטן שלי ולא זז בכלל.

רק היה ככה, ער, על הרצפה, בשקט, עם היד על הבטן שלי.  כף יד פרוסה – עדינה כזו, לא מכבידה ולא זזה – כף יד שמונחת בבטחון על הבטן שלי.

וככה שכבנו, איזה רבע שעה בשקט.

וכל הזמן חשבתי איזה כיף לאח שלו שבבטן שיש לו יד קטנה שמונחת עליו ושהיד הזו היא של יאיר שהוא ילד נפלא כזה.

ובסוף אחרי שהשעון כבר צלצל פעמיים שאלתי אותו “רוצה לקום?” ושנינו התיישבנו ועוד קצת התחבקנו ואז הלכנו להכין בקבוק ולהתחיל את היום.

 

ישן על הרצפה, אילוסטרציה
ישן על הרצפה, אילוסטרציה

קצרצר. או- סלאקטיביזם.

“125 מיליון שקלים בשנה מפרידים בין דרישות הרופאים ועמדת משרד האוצר”
כשאתם חושבים על זה, מרגישים רע, הולכים למיון ומגלים שיש שביתה ולאף אחד לא אכפת מהבריאות שלכם, תזכרו ב-650 מיליון *תוספת* לתקציב הבטחון (שמראש מעל 56 מילארד) שאושרה השבוע.
יאמר להגנתם של ועדת הכספים של הכנסת שהם דרשו הסברים מנציגי מערכת הביטחון. יאמר לרעתם שהם קנו את השטות שמכרו להם היועץ הכספי לרמטכ”ל “הכסף מיועד לתשלומים לספקים עבור הוצאות רכש מזון ומוצרים אחרים”.
מזון? ספקים? מוצרים אחרים? “אופס, שכחנו לחשב כיבוד  ב-50 ומשהו מילארד”.ומה זה מוצרים אחרים, איך זה נחשב נימוק.
אחרי שסיימתם לחשוב על זה ולהקיא קצת בפה (אני מקווה שאתם לא חולים, כי אף אחד לא יעזור לכם) תזכרו שזו התוספת השניה. הראשונה, בסךשל 260 מיליון היתה יכולה לסיים את שביתת הרופאים ולהשאיר עודף לבניית עוד בית חולים.

אז בפעם הבאה שאתם חושבים שיש בעיות במדינה הזו, תעקבו אחרי נתיב הכסף. יש לנו מדינה נהדרת, מפותחת, עשירה ומשגשגת. כל זה הולך לסבסד מלחמות.
ואם מישהו רוצה בחוצפתו להגיד לי שאני לא מבין ברזי תקציב המדינה או שאי אפשר לסרב לצבא כי הוא מגן עלינו, אזרחי המדינה, אז גם הרופאים מגינים עלינו, אזרחי המדינה.

שני הרהורים קטנים על יאיר

באסיפת הורים נמסר לנו בין היתר שהבן שלנו לא מאוד אוהב להתפלש בדברים והגננת הציעה רעיון מגניב: לקחת קצף גילוח (במקרה שלנו – לקנות, אין פה הרבה בחורים עם זיפים) ולתת ליאיר לנסות להתפלש בו.

“שווה לעודד אותו אפילו אם הוא רק טובל את האצבע”.

התוצאות לפניכם:

עוד דבר מגניב למדי שקורה זה ההשתתפות של יאיר בכל מיני מטלות בית שונות, כמעט בכל מקום יש לו כסא קטן או שרפרף שמאפשר לו השתתפות ואו הצצה פעילה ואחת הצעקות שנשמעת הכי הרבה בבית שלנו בימים אלו היא “לבד”.

טקסטבוק, אמרתי?

הנה למשל:

יאיר מכין פיצה

פיצה זה בכלל עניין חביב.

.

וסתם עוד בוקר שגרתי, כי אני אמא מתלהבת:

לוחץ ורוקד, רוקד ולוחץ

הבחירות המוזיקליות של יאיר

איזה כיף זה שהילד שלי גדל והופך להיות ישות עצמאית עם העדפות. לפעמים זה קשה (למשל ההעדפה הבולטת לאכול אורז בכל שעות היממה או חוסר החיבה המופגן לבגדים שיש להם רוכסן) ולפעמים זה מרגש ומותיר אותי משתאה ונפעמת.

אז קודם כל וידאו:

והסבר:

ליאיר יש תיק עם כל הדיסקים שלו ולתוכו משורבבים בערבוביה גם כל מיני דיסקים שלי ששרדו את זריקת הדיסקים האחרונה כי לא היתה להם קופסא או משהו (כן, אני זורקת או מחלקת דיסקים אחרי שאני קונה אותם- אני מורידה הכל למחשביי השונים ואז נפטרת משאריות הפלסטיק  למחזור) בין היתר יש שם את אבי רואד של הביטלס, אוסף מפשלושים שמתחיל בתקליטים הישנים של הסטונז, הבילויים הראשון, אסף אמדורסקי הראשון, מוניקה סקס הראשון ושלל דיסקים של מערכות הפעלה וזבל דאטא.

הוא מאוד אוהב לשבת עם תיק הדיסקים שלו ולעיין בו (כן, נו, קצת כמו הילד בפלפלים צהובים, אבל בחיי שלא מדובר בכזה סוג של עיון). לפעמים הוא סתם מדפדף, לפעמים הוא מוציא ומכניס את כל הדיסקים אחד אחד ולפעמים הוא מדפדף ומדפדף ובסוף בוחר דיסק שהוא רוצה לשמוע.

בפעם הראשונה שהוא בחר דוקא להוציא את אמדורסקי הראשון אמרתי לו שזה לא דיסק בשבילו ושניה אח”כ התחרטתי ושאלתי אותו אם זה מה שהוא רוצה לשמוע, הוא הנהן בשמחה וככה יצא שרקדנו לצלילי “העיר הגדולה”, “תחנות דלק” וכו. יש לו העדפה ברורה לשירים יותר רוקיסטיים (WIN!), כך יסתבר בהמשך.

מאז הוא בוחר דיסקים, מזהה את אלו שהם של מע’ הפעלה ודאטא ואומר “זה לא שיר” ובוחר כל פעם מה שבא לו.

לפעמים הוא בוחר “חזי חיזזון” (חזי חילזון, דיסק שירי סתיו), לפעמים הוא בוחר “דיג דיג דוג” והרבה מאוד פעמים הוא בוחר דיסקים של גדולים והרוקנרול ‘שלי’ משפיע עליו באופן אחר לגמרי מהדיסקים של הקטנים.

מיותר לציין שאני מתה על זה.

הוא מגיב למוזיקה טובה כמו שרק יכולתי לקוות שהבן שלי יגיב למוזיקה טובה: עוצר בברייקים, בשירים שהוא כבר מכיר הוא לפעמים מזמזם איזו מילה תוך כדי ריקודים (ב”מקסוול פטיש הכסף” למשל הוא עושה “באנג באנג” בפזמון על הרהיט שהכי קרוב אליו) ובעיקר נורא כיף לחוות דרכו את המוזיקה, באופן הבלתי אמצעי הזה שבו הוא מגיב או לא מגיב לשירים.

שירים שיאיר אוהב במיוחד:

  • את השיר הזה של הסטונז מהוידאו (מישהו מוכן לזהות אותו?)
  • סאן חוזה של מוניקה סקס – מצחיק אותי לרקוד איתו את “עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה כמו מתנה בעטיפה” (יאיר: “מתנה!”)
  • Come together וגם מקסוול פטיש הכסף מאבי רואד
  • העיר הגדולה והשיר הזה עם המחיאות כפיים, שנדמה לי שקרני פוסטל שרה בראשון של אמדורסקי
  • אין בגטים בגטו ו”אני מקיא” של הבילויים
    (יש עוד, אנלא זוכרת)
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה
יאיר מעדיף גלידה על פני העדר גלידה

הערות שוליים:

  • הוא *מאוד* אוהב גם דיסקים שלו: את ארץ התווים למשל הוא יכול לשמוע בריפיט ארבע או חמש פעמים. יש שירים ‘שלו’ שהוא אוהב במיוחד, כאלה מדיגדיג דוג, דביליים ומעצבנים שלומדים בגן וכל מיני. זה לא שאני מגדלת פה ילד על גיטרה-בס-תופים.
  • אחרי האזנות מחודשות לחלק מהדיסקים שלי אני מגיעה למסקנות חדשות, למשל: הגעתי למסקנה שהסולו ב- Something (מבחינת סגנון, משפטים, אויר לנשימה וקוּליוּת) הוא הבסיס או האבא הרוחני לסולואים מגניבים בעתיד כמו סולו המופת ב- easy של אמונה לא עוד.

אפריל.גל.מיקסטייפ.

כשאדם צריך לעשות מיקסטייפ הוא חייב סיבה, או נמען, או שניהם.

לי היה מיקס תקוע בראש, לגל היתה המון עבודה.

אז הנה- מיקס לגל שסיימה את החודש ומתפנה לנוח. מוגבל ל-10 שירים. לא ארוך, כדי שיהיה ניתן להקשיב בריכוז. לא חדש, לא ישן. ללא קונטקסט מסויים. מתחיל חזק, עולה, יורד.

http://www.icast.co.il/ICastPlayer1.swf

GalMix

  1. Curtis Mayfield – Superfly
  2. Bonaparte – Rave Rave Rave
  3. edIT – Artsy
  4. Malajube – Montréal -40°C
  5. Paper Lions – Strawberry man
  6. Built to Spill – I would hurt a fly  (live
  7. בתרי זוזי – היחידה
  8. Atlantic Line – The muscle and charm
  9. Daddyboy – A plan
  10. Isoblanegan – No place to fall

דברים שעושים אותי שמחה #23

אוסי, הקאוסילטור שלי
ממש עדיף ללחוץ ולראות את כל התמונה, זה מצחיק.

זוהי אוֹסי, הקאוסילטורית* החדשה שלי, יום אחד היא תגיע אלי הביתה, בינתיים אפשר לשמוח** מכך שהיא נחתה בארץ הקודש.

זהו פוסט שני מסוגו, פעם כבר כתבתי כמה קל לשמח אותי, זה היה פה: רוצה לקנות אושר בפחות משלוש מאות שקלים?

* Korg Kaossilator – חפשו אותו בגוגל, אני לא עובדת אצלכם.

** בטח אחרי שרשויות המס ישימו עליה את ידיהם המטונפות ויתבעו את משקלה בזהב כמס אהיה קצת פחות שמחה