טוב לי

לראשונה מזה המוו זמן ובעיתוי מפתיע מאין כמוהו -טוב לי.

אני יודעת שזה מסוכן להגיד את זה ככה בקול רם (או לפחות ככה לוחשת לי המסעודה שלי שגרה אצלי בלב ובראש מאז שיאיר נולד י אותה אחת שבגללה אני מלאה במחוות אידיטיות שכוללות חמסה וכיוב) אבל לעזאזל! אני מרגישה ששילמתי את חובי לקארמה הרעה.
אם מישהו שואל אתכם, תגידו לו שטוב לי.

והיום אני בת שלושים וארבע ותיכף יאיר בן ארבע וגשם וסופה מהממת בחוץ.
הופ, אני מרגישה שמסעודה מרימה ראשה אז אפסיק עכשיו, אבל נא לזכור, למען הפרוטוקול: היום, 7 בינואר 2013, טוב לי.

גם זה אונס

אתמול ובעקבות ההופעה של הבילויים נזכרתי בשיר הזה.
ואז חשבתי לעצמי שזה בעצם תיאור די מצמרר של אונס שבו שני נאנסים – החייל הצעיר והזונות בקרון (“הביאו לבסיס בית זונות על גלגלים”).

אתם צריכים את זה גם בעברית, הא? פחחחח….. אני והדרכון הצרפתי שלי בזים לכם עם מבטא וז’יטן 🙂
(תרגום – דן אלמגור, ביצוע – דני ליטני)

אין לי מה להוסיף.

או בעצם, רק משהו קטן.
האונס הכפול בשיר גרם לי לחשוב על המוסר הכפול שלנו בחינוך ילדינו.
כשאני מדברת עם עוד הורים אנחנו מודאגים מעתיד ילדינו ובעיקר חוששים לבנות (אני ממש מברכת על כך שאין לי בנות) ש”יתחילו מוקדם מדי” וש”הגיל שבו מתחילים להיות פעילים מינית רק הולך ויורד” ושוכחים (זה כולל גם אותי) שגם בנים שמתחילים מוקדם מדי ולפני שהם מוכנים זו טראומה. בכל מיני אספקטים.
ותודה ליריב שחידד אצלי את המחשבה הזו.

עדכון – שירי המשיכה לפתח את הנושא – ממליצה לקרוא.

הארץ שלי מתקדמת יותר

לאחרונה גם אנשי עיתון “הארץ” החלו להלחם על ביתם.

“זו גם הארץ שלך” הנו בלוג של כותבי ועורכי הארץ שמטרתו הוא לעורר מודעות לחשש הגובר לעתיד העיתון (במיוחד כעת שהדפסת הביביתון כנראה ותעבור לבית הדפוס של מעריב). אני אשאיר לכם לעלעל באותו בלוג, לקרוא סיפורים אישיים ומאמרים עניניים של כותבים דגולים לצד כותבים קצת פחות דגולים. אנשים אינטלקטואלים שעושים ולא רק במילים למען התרבות והחברה הישראלית ו… אחרים.
בקצרה, הבלוג קורא לאנשים לעשות מנוי לעיתון או לבקש לשלם את מלא המחיר ולא את מחיר איזה מבצע שקיבלו.
לי יש שתי בעיות עם זה. מכיוון שאני לא עיתונאי אלא בלוגר דמיקולו שאפילו בלוג משלו אין לו, אני אפרט לכם את הבעיות שלי בפלטפורמה הלא מחייבת הזו.

בעיה אחת היא העובדה שכל העיסוק במנויים ובמבצעים הוא טיפשי.
שיווק “הארץ” בחרו לתת מבצעים כדי להתחרות בעיתונים האחרים. גם אותם עיתונים אחרים עושים מבצעים ולמעשה, כל הרעיון מאחורי “שימור הלקוחות” בעיתונים הוא כדי שיוכלו להציג כמה שיותר מנויים למפרסמים שהם הרי המכלכלים העיקריים של העיתון. אין לי מספרים מדוייקים, אבל אני לא יודע אם אלף או עשרת אלפים איש שישלמו 260 ש”ח (מחיר מלא לחודש) במקום 140 (מה שהורי משלמים) יטו את הכף. שוק הפרסומות ושטחי הפרסום תחרותי מאוד, המחירים בעיתונות המודפסת בזבל, הפרסום הממוקד יותר באינטרנט נוגס בעכוזה של המדיה הישנה ושום מנוי לא יוכל לשנות את זה.
מה גם, וזה נושא לדיוק אחר וחשוב, אין שום עיתון בארץ שיוכל להתמודד עם עיתון חינמי, לא למטרות רווח שנדחף לאנשים בכל מקום שאליו הם הולכים. אין מודל כלכלי שיכול לנצח את זה כי, זה לא כלכלי, זה פוליטי.

וזה מוביל אותנו לבעיה הבאה. מדיה חדשה, אינטרנט, סמארטפונים, טאבלטים מחשבים.

“הארץ” כבר שנים מתעקשים לא להפנים שהמהפכה לא תשודר בטלויזיה, היא תצויץ. נכון, הם עושים המון בתחום הזה בשנה האחרונה, אבל זה כבר טו ליטל טו לייט. זה מבלי להזכיר איזו עבודה עקומה בכיוון הלא נכון הם עושים.
האפליקציות שלהם איומות.
התוכן שלהם הוא מהאתר ולא מהדפוס.
המהדורות לא מאורגנות ולא שלמות.
אין אפשרות תשלום לתוכן אקסלוסיבי יותר.
למרות הכל, אין “הארץ” אמיתי מחוץ לדפוס.

“הארץ” לא מבינים שהעולם לא השתנה עד כדי כך, אנשים עדיין רוצים את העיתון שלהם מסודר, איכותי, קריא כדי לקחת באוטובוס או לשבת בבית קפה. רק שבעוד הלקוחות של הפרינט מזדקנים ומתים, הלקוחות החדשים הם בעלי סמארטפונים, טאבלטים, ניידים. לא רק זה, הם גם ירוקים יותר. הדור הזה עבר גרינווש תעשייתי, הם חושבים שהם הולכים להציל את כדוה”א ולמרות שהם טועים, “הארץ” מתעקשים להציע להם מנויים מוזלים לדפוס.
הבלוג הזה הוא התגלמות חוסר ההבנה של אנשי “הארץ” את המציאות – בלוגלי עלוב, עיצוב מכוער וממשק לא נוח בעליל. נו באמת, לחלק מהכתבים הצעירים שם אין חברים שמאלנים שמעצבים אתרים? מה קרה, הם לא תל אביביים יאפיים בואכה היפסטרים? אין שם איזה חבר ממ”ח? מה עם קמפיין פייסבוק, טוויטר, משהו?

כשהייתי סטודנט עשיתי מנוי מיוחד לחודש ב-40 שקלים. אחרי שהסתיים ביטלתי אותו, למרות מחירים אטרקטיביים שהוצעו נראה לי טיפשי לאגור ניירות שאינני מספיק לקרוא לפני שאני מתיישב מול המחשב ומעלעל באתר הגמלוני שלהם ומשלים פערים. מאז כל חצי שנה מתקשרים אלי איש או אשת מכירות ושואלים אולי למה אני בעצם לא רוצה מנוי. אני תמיד עונה שאני מעוניין במנוי ומוכן לשלם עליו כסף טוב, ללא הנחה. רק שיהיה דיגיטלי. הם מתנצלים, אומרים שאין מנוי כזה, אבל עובדים עליו, וכשיהיה הם ידאגו להתקשר אלי. כך, אותה שיחה, כל חצי שנה מאז 2007. חמש שנים לפחות שאני מתריע והם לא מקשיבים.

אך הנה יצא לו בלוג של אנשי “הארץ” המאפשר לי אינטראקציה ישירה איתם. איזה אושר! לא עוד נציגי שירות אלא אנשים אמיתיים, אינטלקטואלים, משכילים, מביני עניין.
בלוגרים כמותי, לא עיתונאים חמורי סבר, אז כתבתי להם.

שלום לכותבי ועורכי “הארץ”,

מאז שאני זוכר את עצמי הורי קוראים “הארץ”. כן, אולי זה בגלל שהם סמאלנים (אבי לא ממש, אבל נגיד) אולי זה בגלל שהם אשכנזים אריסטרוקטים, יאפים (אפילו עם ג’יפ), אבל אני די בטוח שהסיבה האמיתית היא התוכן.
ב”הארץ”, בממוצע לאורך השנים, יש מדורי דעות, תרבות, ספורט וכו’ שעולים על אלו של שאר העיתונים, לדעתי.
גם חופש הדיבור ניכר בעיתון. קוראי הארץ אמיתיים יודעים שהעיתון אינו שמאל, או ימין. הוא הכל ללא פילטרים.
והכי חשוב- מינימום כתבות צבע. זה חשוב, כי אני מרגיש שעיתונים אחרים יורקים על האינטיליגציה של האדם הממוצע וגם של האדם שמתחת לממוצע. רוב ציבור הקוראים יתעניין במה שיכתיבו לו אם זה טור דעה מרתק או הסתה מתונה עד לכתבות על מי יוצא עם מי ולמה. הארץ מכתיב נכון. אני דוגמא מצויינת לכך.

מרגע שלמדתי לקורא סיקרן אותי העיתון. החדשות. התרבות. הפוליטיקה. זה היה האקשן שלי. בביתי, כאמור, “הארץ” שלט ביד רמה, רק בסופי השבוע תובל בעיתון רנדומלי מתחנת הדלק. כילד למדתי לחשוב מ”הארץ” לא משום מורה בבית הספר, אין מחנך או מחנכת שאני יכול לציין לטובה מבית הספר היסודי בפרבר שבו גדלתי.
בנעורי קראתי את כל העיתון, על מדוריו, כל בוקר. רציתי להיות חכם ומודע יותר לסביבתי וארצי.
בתיכון המורה שלנו להיסטוריה אמר לנו שהחדשות האמיתיות הן במדורי הכלכלה, שם ניתן ב”לייב” לקרוא היסטוריה קרובה, לזהות את ההיסטוריה הרחוקה ולראות אל העתיד. אותו מורה תמיד ישאר המורה הנערץ עלי, זה שלימד אותי לא רק לשנן היסטוריה אלא גם לראות אותה מסביבי. מאז ועד היום אני מקבל את ההיסטוריה שלי, לא רק מכלכלה, דרך הארץ, בעיקר. לעיתים אני מתבל, אבל סך הכל – ב”הארץ” יש את מה שאני צריך.

בכל מקרה, כותבים ועורכים יקרים, אתם מבינים שיש לי המון סימפטיה לעיתון בו אתם עובדים.
למרות זאת, אינני מנוי לעיתון.
פעם בכמה חודשים מתקשר אלי נציג שלכם. מציע מנוי בזיל הזול. אני מוכן לשלם יותר, אני אומר לו, או לה. מוכן לשלם את הסכום המלא כדי לקבל את “הארץ” כל בוקר.
למחשב שלי. לטאבלט. לנייד.
לעולם לא עוד נייר.

אני זוכר את התקופה הזו, כשעזבתי את הבית ולראשונה עשיתי את המנוי שלי ל”הארץ”. זה היה נורא. כל בוקר הגיע עיתון. כל בוקר קראתי את כולו. כל סוף שבוע העמסתי ערמות של נייר בסל ויצאתי אל פח המיחזור הקרוב לביתי.
כאב לי להיות אחראי לכל הנייר הזה. אין לי צורך בו, אני מהדור הצעיר, הדיגיטלי. ברור לי שיש אנשים, כגון הורי, שאוהבים את מהדורת הפרינט שלהם. לי זהו סבל.

הבו לי מהדורה דיגיטלית נאותה ואשלם עליה מחיר מלא בחיוך ואהבה.

תודה על כל השנים, בתקווה לעוד שנים ארוכות יחד,
יובל בורשטיין.

עוד באותו היום, במהירות שהפתיעה גם אותי קיבלתי תגובה מ(תופים בבקשה) – אהוד עין-גיל, עורך בכיר, מיינד יו, בעיתון “הארץ”. הו, ההתרגשות אחזה בעצבעותי בעודי גולל בעזרתן את המסר ששלח לי אותו אושיה עיתונאית בכירה, שמאלן נאור כמותי! איש אשכולות! כותב הספר הידוע “כולם אוהבים את דורה” (למיטב הבנתי ספר על אושיית טוויטר בעולם פוסט אפוקליפטי).
טוב, די, באמת בחור טוב, שלא תבינו לא נכון. אבל התשובה שלו היתה אותה שבלונה לא אינפורמטיבית שמשננים נציגי מכירות המנויים שלהם. להלן –

ליובל בורשטיין שלום רב,

תודה רבה על מכתבך המנומק.

אני מבין ומכבד את עמדתך. המסר שאתה מעביר ברור: אם “הארץ” זקוק להכנסות נוספות כדי להתקיים ולהתחזק,

אחת הדרכים לעשות זאת היא לגבות תשלום בעבור הקריאה בו באתר.

אני מקווה שבבוא הרגע, כשיוחלט לעשות את הצעד הזה, יתברר שאינך היחיד, ושאלפי ישראלים יסכימו לשלם את דמי המינוי הדיגיטלי.

בברכה,

אהוד עין-גיל

עורך בכיר

הארץ

-מצטער “הארץ”, אבכה ביום שיסגר או ימכר העיתון, אבל אתם לא יכולים להגיד שהכתובת לא היתה על הקיר.

 

שמתי לב שיש בטקסט שלי המון עקיצות “שמאלני”, “תל אביבי”, אני לא אשנה את הטקסט בדיעבד, אבל אתנצל ואציין שיתכן והגזמתי ב”עקיצות” הללו. אולי באמת, בנושא הספציפי הזה ניתן היה להעביר את הנקודה מבלי להכנס לנטיות פוליטיות ודמוגרפיה.
בנוסף, אני מתנצל אם פגעתי באהוד עין-גיל. אני מאוד מעריך את הנכונות של הדרגים הרמים ב”בארץ” להרתם למאבק על העיתון עד לרמת מענה לאימיילים מקוראים. אני מבין כי הנ”ל ודאי עסוק ואת הצורך בתשובה שבלונית כזו. יחד עם זאת, הייתי מעריך תשובה מאוחרת אך עניינית יותר.
י.ב.

בייבי, בייבי בלוז.

האינטרנטים מלאים בתיאורים של הרגע המאושר בחיי – הלידה.

“היום לפני שנתיים קרה הנס הגדול ודיצה נכנסה לחיי, מהרגע הראשון שהחזקתי אותך ידעתי שאת…” “לפני חמש שנים, בערך בשעה הזו הגישו לי את שוקי שלי בפעם הראשונה ומאותו רגע ואילך כל שאר הדברים איבדו משמעות”
(* הטון הסמוי שאתם שומעים כאן הוא לא זלזול, הוא קנאה)

היום מתנתון בן שנה. כלומר, עברה בדיוק שנה מהרגע המרגש ההוא שבו שמו אותו על החזה שלי והוא הביט בי במבט ספקן דרך עיניים מזוגגות ועד עכשיו. הרגע ההוא היה יפה יחסית, אני זוכרת אותו כרגע היפה האחרון לפני תקופה ארוכה מדי שאני מנסה להדחיק.

כבר כמה ימים (לקראת יום ההולדת של מתנתון) אני מעורערת ופורצת בבכי בשעות רנדומליות של היום, תאריך הלידה של מתן מחזיר אותי לדבר הזה שקרה אחר כך ובו אני נזכרת באימה ועצב.

אימה – כי לא הייתי רוצה לעולם להיות שוב במצב הזה ועצב… ובכן, לשם כך התכנסנו.

התקופה שאחרי לידתו של מתן, מהרגע שהגעתי לחדר במחלקה ועד ארבעה חודשים קדימה זכורה אצלי בעיקר כבליל עיסתי ושחור של כאבים פיזיים, בכי ממושך ורצון עז ללכת מכאן ודי או לזרוק את מתן מהחלון.

היו לי נסיבות מקלות, או אם לדייק – היו לי נסיבות מכבידות:

אבא שלי מת בהפתעה בערך ארבעה חודשים לפני שילדתי, הלידה בעצם שחררה את הסכר והשכול שצף החוצה – הוא בקע ממני, ממתן, מהמראה, מהגשם – הכל היה נורא שלוב זה בזה – היש והאין השתקפו אחד בשני כל הזמן ולא באמת יכולתי להכיל את כל זה.

הרגשתי נורא. כאב לי כל הגוף. אני יודעת, לכולן כואב. קרה לי איזה משהו בלידה שהיה קשור לחוליות תחתונות של הגב ולמעשה לא יכולתי לשבת כמעט שלושה חודשים (זה השתפר באופן הדרגתי וכשחזרתי לעבוד בשלושה וחצי חודשים פחות יום כבר הייתי בסדר באספקט הפיזיולוגי הזה). מלבד העניין האורטופדי היה גם את ענייני ההנקה והתפרים (והיו רבים כאלה). הראשון נרגע בערך אחרי שלושה חודשים והשני עבר אחרי חודשיים.

וגם היה תינוק חדש, שאפילו שהוא ילד שני – הוא עדיין תינוק שצריך לטפל בו. ומלבד התינוק יש גם אח גדול שחיכה כבר שתגיע הלידה הארורה הזו כדי שיקבל את אמא שלו בחזרה (אמא שלו שהקיאה משבוע שלישי ועד שבוע 41, שלא השתוללה איתו כבר כמה חודשים ושבאופן כללי נראית קמולה) והילד הזה האהוב, כל מה שרציתי באותם רגעים הוא שילך מכאן ויניח לי לנפשי. כולכם בעצם, מלבד דנה, רציתי שתלכו ותניחו לי לנפשי.

הייתי בטוחה שכשאחזור לעבודה הכל יסתדר. חזרתי לעבודה יום לפני סוף חופשת הלידה ואת השבועיים הראשונים ביליתי בלבכות מול מסך המחשב, או בחדר ישיבות, או למטה בחצר.

ואז הכל התחיל להרגע ולאט לאט להסתדר.

אבל הנה מגיע היום הזה, היום שבו מתן נולד ואני מתה לשמוח איתו ולא יכולה כי עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאוכל להזכר בתקופה הזו בלי לדמוע, והנה אני שוב עם עיניים לחות במשרד.

אבל דנה אומרת שצריך לחגוג את התקומה ולא את השואה.

צריך לחגוג את זה שאני יושבת.

את זה שמתנתון חמוד נורא.

שיאיר הוא ילד קסום.

את זה שהחלק הנורא עבר.

 

להלן:

איגרות לשנה החדשה

הבוקר יאיר הכין (במצוות הגן ובעזרתנו הנדיבה) איגרות לילדים מהגן (וגם למתן – בעצתנו האדיבה). כמו הרבה ילדים בגילו הוא “כתב” את הברכות ותוך כדי אנחנו תמללנו.

לאחרונה התחביר שלו הולך ונעשה יותר הגיוני ופחות אי-גיוני ומהר לפני שישארו לנו משפטי חיווי מנוסחים חשבתי לעצור רגע ולתעד את הברכות מהבוקר.

[כמובן שאי אפשר בלי שיר מתאים ברקע והשיר הזה לא יוצא לי מהראש – חוה אלברשטיין – מתנה לראש השנה]

שירה:

שיהיה לך שנה מתוקה ואני אוהב אותך המון המון.

יואב:

יואב, אני אוהב אותך ותבוא אלי כל יום כשאני מזמין אותך הביתה שלי ואתה מתוק ואני אוהב אותך מאוד מאוד כמו שתכננו אתמול.
השנה החדשה טובה של יואב שִמחה ואהבה מיאיר
וצחקוקים ושירים ואפילו גם שירים ואפילו גם אותיות גדולות גדולות

איתמר:

(סקיצה ראשונה)
אני אוהב אותך והזמנו אותך להביא כל יום למישהו אחר שקשה לו. ותהיה כמו פרש שאין כמוהו בעזרת החמודים הצמיגים שלי נפלו וגם לואיג’י הקטן כותב משהו כל היום

(סקיצה שניה)
איתמר אני אוהב אותך, תבוא אלי כל יום שאתה תהיה ממש חמוד כבר שנים כמו עגלה מפוארת.
אני אוהב אותך ותהיה כל מה שאני אוהב מספר 2 קצ’אוּ כמו ברווז ים שקשה לו לחצות את הנהר

מתן:

נתנתון, שתהיה לך שנה טוב בשבת שתהיה חמוד בארץ התווים.

 

ואם כבר אני עוצרת לתעד הנה עוד פתק שהוא השאיר לנו על הדלת בבית של אמא שלי כשהוא נשאר לישון שם:

“אמא אני אוהב אותך ומצפה שתקחי אותי, אני חמוד ואת חמודה ואני שוב אוהב אותך.”

חופש – או איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ:

(הבוקר צייצתי את זה: )

חידת הגיון: איך תצליח האם הממוצעת לארגן פעילויות לבנה נטול הגן בכמה שפחות ימי חופש והזנחה? נתון נוסף: העדר סבתא אחת.

או במילים אחרות: איך תצליח האם העובדת, קצת לפני השקת מוצר חדש לשמור על מקום עבודתה בהנתן ילד נטול מסגרת?

או במילים אחרות: מדינה מזויינת, מאיצים בנו לעשות ילדים ולצאת לעבוד אבל לא מספקים שום פתרון לימי החופש.

ואז התפתח דיון:

נכון, חופשה זה חשוב, הילדים צריכים אותה, הגנות צריכות אותה – אני לגמרי בסדר עם זה, אבל כמו שאמרה עדי למבוגרים אין מספיק חופש, ואני רוצה לחדד: בצרפת יש “ואקאנס” יעני – חופשה – כולם ביחד, הילדים ההורים, כולם בחופש.

דובי אמר שלמיטב ידיעתו  ישראל בתחתית הטבלה בימי חופש מעבודה רשמיים, ובראש הטבלה בימי חופש מביה”ס.

רגע…

משהו כאן לא עובד…

אם לילדים יש יותר חופש מלהורים, אה… שנייה… אני לא משהו בחשבון – מישהו יכול אולי לעזור לי?


אני בכלל לא נכנסת כאן לציפיות השונות מאבות ומאמהות (וגם לא נדון בשאלה מה קורה כשיש שתי אמהות שברוב חוצפתן גם עובדות וגם נהנות מעבודתן). הרי יש שני סוגי משרה – “משרת אם” ועבודה רגילה (לפי הסטנדרטים הישראליים) נו… אתם מכירים את זה, עבודה שמניחה שהעובדים בה יהיו, אה, זמינים, קיימים, לא בבית. (למרות שדובי אמר שזו בעיה בפני עצמה)

ואני? לי בכלל יש מזל.

יאיר בן שלוש וחצי ועוד לא ידע את נחת זרועה של מערכת החינוך הציבורית. חופשותיו – בהתאם. הוא למעשה בשבוע אחד של חופש במהלך הקיץ (אני לא דנה בחגי תשרי שיבואו עלינו לטובה). מתן – הוא בכלל אצל מטפלת משפחתון – לא תלוי בחגי ישראל והחופש הגדול.

דוקא בגלל זה, דוקא בגלל שהשנה היינו צריכות לדאוג ל”סידור לילד” לבסה”כ שבוע אני עומדת משתאה – איך זה יכול להיות?

המדינה המזויינת שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים.
אם לדייק – המדינה שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים בריאים. הם יממנו לכם טיפולי פוריות, יסייעו כלכלית בכל הבדיקות, אפילו יקלו ראש בבחירה שלכם לעשות הפלה אם יש סיכוי לילד פחות ממושלם – ילדים שלא יכולים להתגייס הם עול למדינה הקטנה ומוקפת אויבים שלנו – אצלנו? רק שלמות כרומוזומית (אבל אני לא משווה, חלילה).

אבל כמו קלישאת הגבר הנכלולי שהכניס אותך להריון- בבוקר שאחרי אתם כבר לבד.

להלן האפשרויות שעומדות בפנינו עכשיו:

להביא את הילד לעבודה –

זה ממש מנהג נלוז.
אני ממש לא מבקרת אף אחד, הרי שגם אני מתכננת בשלישי לעשות “חצי יום עם יאיר במשרד”, זה שאני עושה את זה לא עושה את פחות נלוז בעיניי.

הרי אני עובדת פחות טוב כשהוא כאן, אולי לא רק אני. אני שומעת את כולכם מקטרים בטוויטר על כל ההורים המזויינים האלה שמביאים את הפרחחים זבי החוטם שלהם למשרד.

תאמינו לי חברי הרווקים – אם היתה לנו אפשרות אחרת – היינו לוקחים אותה בשתי ידיים. ובעצם – מה אתכם? אולי תקחו איזה יום חופש ותשמרו לי על הילדים? יום ראשון עוד פנוי…

לקחת יום חופש, לבלות קצת עם החמדמד!

הלוואי אמן. בחיי. אני מתה עליו, אין לי בעיה לבלות איתו עכשיו שבוע בפנאן, רק הוא ואני, בריכה, קולנוע, ספרים, טיולים. אני לא משקרת, בחיי. ילדים בגיל של יאיר הם בדיוק החומר שממנו עשוי הכיף שלי. הוא בגיל אדיר, הוא מצחיק אותי. כיף לנו ביחד. חיכיתי לגיל הזה. אני מתה על הזמן שלנו ביחד לבד.

בעיה: יש לי עבודה. כבר אמרתי שאני אוהבת את העבודה שלי, נכון? אז אני אוהבת אותה. יותר מזה – אני מאוד רוצה לשמור עליה. יותר מזה – אני מנהלת מוצר לפני השקה של מוצר. תנו לי לומר למי שלא מבין את המשפט האחרון שלקחת חופש בזמן הזה משול ללהשאיר את הילד באוטו עם חלונות סגורים ביום חם במיוחד. או לזרוק תינוק לבריכה של העמוקים וללכת לעשן סיגריה. יש לי מזל – הבוס שלי הוא אחלה גבר. הוא מגלה סבלנות נדירה הכל בנוגע לגידול ילדים. גם לסבלנות שלו יש סוף ותחתית ולא הייתי רוצה לגלות איפה עובר הקו.

אין לכם סבתות?

יש לנו! אפילו שתיים. הסבתות שלנו, ברוב חוצפתן, הן נשים עובדות. ולא רק עובדות- לחלקן (אמא שלי) יש העדפות שלא כוללות קייטנה של שבועיים. אל תבינו אותי לא נכון, היא עוזרת בטירוף, רק אתמול שניהם ישנו אצלה לילה, אבל עכשיו היא בדרך לצרפת ומשם לאירלנד. היא הולכת לעשות טראקים עם אחשלי ומשפחתו. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה לכעוס על אישה בוגרת שקיבלה החלטה לעשות משהו מגניב ולא לעבוד אצל מדיניות העדר החופשים של מדינת ישראל.

הסבתא השניה פסיכולוגית, היא עובדת (שוב, חוצפה! הרי היא אמורה לעבוד אצלנו!). למרות כל זאת היא הצליחה לגייס יום וחצי לטובת החופשה  של יאיר ובני דודיו ומתכננת להם “קייטנת סבתא” שתשאיר אותה מרוטה.

(אמרתי לכם כבר שבצרפת זה לא ככה? אני יודעת, ישלי אח שגר שם)

אז מה עושים?

אנחנו תופרות תוכניות סביב ימי חופש, אחד אני, אחד דנה, אחד סבתא. יום בעבודה שלה, יום בעבודה שלי ומזדעזעות מהמחשבה על עונת החגים הקרבה ועל החופש הבאמת גדול שיהיה לנו בשנה הבאה.

 

זה הלו"ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני... שלנו יחסית פשוט:

— זה הלו”ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני… שלנו יחסית פשוט —

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.