בייבי, בייבי בלוז.

האינטרנטים מלאים בתיאורים של הרגע המאושר בחיי – הלידה.

“היום לפני שנתיים קרה הנס הגדול ודיצה נכנסה לחיי, מהרגע הראשון שהחזקתי אותך ידעתי שאת…” “לפני חמש שנים, בערך בשעה הזו הגישו לי את שוקי שלי בפעם הראשונה ומאותו רגע ואילך כל שאר הדברים איבדו משמעות”
(* הטון הסמוי שאתם שומעים כאן הוא לא זלזול, הוא קנאה)

היום מתנתון בן שנה. כלומר, עברה בדיוק שנה מהרגע המרגש ההוא שבו שמו אותו על החזה שלי והוא הביט בי במבט ספקן דרך עיניים מזוגגות ועד עכשיו. הרגע ההוא היה יפה יחסית, אני זוכרת אותו כרגע היפה האחרון לפני תקופה ארוכה מדי שאני מנסה להדחיק.

כבר כמה ימים (לקראת יום ההולדת של מתנתון) אני מעורערת ופורצת בבכי בשעות רנדומליות של היום, תאריך הלידה של מתן מחזיר אותי לדבר הזה שקרה אחר כך ובו אני נזכרת באימה ועצב.

אימה – כי לא הייתי רוצה לעולם להיות שוב במצב הזה ועצב… ובכן, לשם כך התכנסנו.

התקופה שאחרי לידתו של מתן, מהרגע שהגעתי לחדר במחלקה ועד ארבעה חודשים קדימה זכורה אצלי בעיקר כבליל עיסתי ושחור של כאבים פיזיים, בכי ממושך ורצון עז ללכת מכאן ודי או לזרוק את מתן מהחלון.

היו לי נסיבות מקלות, או אם לדייק – היו לי נסיבות מכבידות:

אבא שלי מת בהפתעה בערך ארבעה חודשים לפני שילדתי, הלידה בעצם שחררה את הסכר והשכול שצף החוצה – הוא בקע ממני, ממתן, מהמראה, מהגשם – הכל היה נורא שלוב זה בזה – היש והאין השתקפו אחד בשני כל הזמן ולא באמת יכולתי להכיל את כל זה.

הרגשתי נורא. כאב לי כל הגוף. אני יודעת, לכולן כואב. קרה לי איזה משהו בלידה שהיה קשור לחוליות תחתונות של הגב ולמעשה לא יכולתי לשבת כמעט שלושה חודשים (זה השתפר באופן הדרגתי וכשחזרתי לעבוד בשלושה וחצי חודשים פחות יום כבר הייתי בסדר באספקט הפיזיולוגי הזה). מלבד העניין האורטופדי היה גם את ענייני ההנקה והתפרים (והיו רבים כאלה). הראשון נרגע בערך אחרי שלושה חודשים והשני עבר אחרי חודשיים.

וגם היה תינוק חדש, שאפילו שהוא ילד שני – הוא עדיין תינוק שצריך לטפל בו. ומלבד התינוק יש גם אח גדול שחיכה כבר שתגיע הלידה הארורה הזו כדי שיקבל את אמא שלו בחזרה (אמא שלו שהקיאה משבוע שלישי ועד שבוע 41, שלא השתוללה איתו כבר כמה חודשים ושבאופן כללי נראית קמולה) והילד הזה האהוב, כל מה שרציתי באותם רגעים הוא שילך מכאן ויניח לי לנפשי. כולכם בעצם, מלבד דנה, רציתי שתלכו ותניחו לי לנפשי.

הייתי בטוחה שכשאחזור לעבודה הכל יסתדר. חזרתי לעבודה יום לפני סוף חופשת הלידה ואת השבועיים הראשונים ביליתי בלבכות מול מסך המחשב, או בחדר ישיבות, או למטה בחצר.

ואז הכל התחיל להרגע ולאט לאט להסתדר.

אבל הנה מגיע היום הזה, היום שבו מתן נולד ואני מתה לשמוח איתו ולא יכולה כי עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאוכל להזכר בתקופה הזו בלי לדמוע, והנה אני שוב עם עיניים לחות במשרד.

אבל דנה אומרת שצריך לחגוג את התקומה ולא את השואה.

צריך לחגוג את זה שאני יושבת.

את זה שמתנתון חמוד נורא.

שיאיר הוא ילד קסום.

את זה שהחלק הנורא עבר.

 

להלן:

איגרות לשנה החדשה

הבוקר יאיר הכין (במצוות הגן ובעזרתנו הנדיבה) איגרות לילדים מהגן (וגם למתן – בעצתנו האדיבה). כמו הרבה ילדים בגילו הוא “כתב” את הברכות ותוך כדי אנחנו תמללנו.

לאחרונה התחביר שלו הולך ונעשה יותר הגיוני ופחות אי-גיוני ומהר לפני שישארו לנו משפטי חיווי מנוסחים חשבתי לעצור רגע ולתעד את הברכות מהבוקר.

[כמובן שאי אפשר בלי שיר מתאים ברקע והשיר הזה לא יוצא לי מהראש – חוה אלברשטיין – מתנה לראש השנה]

שירה:

שיהיה לך שנה מתוקה ואני אוהב אותך המון המון.

יואב:

יואב, אני אוהב אותך ותבוא אלי כל יום כשאני מזמין אותך הביתה שלי ואתה מתוק ואני אוהב אותך מאוד מאוד כמו שתכננו אתמול.
השנה החדשה טובה של יואב שִמחה ואהבה מיאיר
וצחקוקים ושירים ואפילו גם שירים ואפילו גם אותיות גדולות גדולות

איתמר:

(סקיצה ראשונה)
אני אוהב אותך והזמנו אותך להביא כל יום למישהו אחר שקשה לו. ותהיה כמו פרש שאין כמוהו בעזרת החמודים הצמיגים שלי נפלו וגם לואיג’י הקטן כותב משהו כל היום

(סקיצה שניה)
איתמר אני אוהב אותך, תבוא אלי כל יום שאתה תהיה ממש חמוד כבר שנים כמו עגלה מפוארת.
אני אוהב אותך ותהיה כל מה שאני אוהב מספר 2 קצ’אוּ כמו ברווז ים שקשה לו לחצות את הנהר

מתן:

נתנתון, שתהיה לך שנה טוב בשבת שתהיה חמוד בארץ התווים.

 

ואם כבר אני עוצרת לתעד הנה עוד פתק שהוא השאיר לנו על הדלת בבית של אמא שלי כשהוא נשאר לישון שם:

“אמא אני אוהב אותך ומצפה שתקחי אותי, אני חמוד ואת חמודה ואני שוב אוהב אותך.”

חופש – או איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ:

(הבוקר צייצתי את זה: )

חידת הגיון: איך תצליח האם הממוצעת לארגן פעילויות לבנה נטול הגן בכמה שפחות ימי חופש והזנחה? נתון נוסף: העדר סבתא אחת.

או במילים אחרות: איך תצליח האם העובדת, קצת לפני השקת מוצר חדש לשמור על מקום עבודתה בהנתן ילד נטול מסגרת?

או במילים אחרות: מדינה מזויינת, מאיצים בנו לעשות ילדים ולצאת לעבוד אבל לא מספקים שום פתרון לימי החופש.

ואז התפתח דיון:

נכון, חופשה זה חשוב, הילדים צריכים אותה, הגנות צריכות אותה – אני לגמרי בסדר עם זה, אבל כמו שאמרה עדי למבוגרים אין מספיק חופש, ואני רוצה לחדד: בצרפת יש “ואקאנס” יעני – חופשה – כולם ביחד, הילדים ההורים, כולם בחופש.

דובי אמר שלמיטב ידיעתו  ישראל בתחתית הטבלה בימי חופש מעבודה רשמיים, ובראש הטבלה בימי חופש מביה”ס.

רגע…

משהו כאן לא עובד…

אם לילדים יש יותר חופש מלהורים, אה… שנייה… אני לא משהו בחשבון – מישהו יכול אולי לעזור לי?


אני בכלל לא נכנסת כאן לציפיות השונות מאבות ומאמהות (וגם לא נדון בשאלה מה קורה כשיש שתי אמהות שברוב חוצפתן גם עובדות וגם נהנות מעבודתן). הרי יש שני סוגי משרה – “משרת אם” ועבודה רגילה (לפי הסטנדרטים הישראליים) נו… אתם מכירים את זה, עבודה שמניחה שהעובדים בה יהיו, אה, זמינים, קיימים, לא בבית. (למרות שדובי אמר שזו בעיה בפני עצמה)

ואני? לי בכלל יש מזל.

יאיר בן שלוש וחצי ועוד לא ידע את נחת זרועה של מערכת החינוך הציבורית. חופשותיו – בהתאם. הוא למעשה בשבוע אחד של חופש במהלך הקיץ (אני לא דנה בחגי תשרי שיבואו עלינו לטובה). מתן – הוא בכלל אצל מטפלת משפחתון – לא תלוי בחגי ישראל והחופש הגדול.

דוקא בגלל זה, דוקא בגלל שהשנה היינו צריכות לדאוג ל”סידור לילד” לבסה”כ שבוע אני עומדת משתאה – איך זה יכול להיות?

המדינה המזויינת שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים.
אם לדייק – המדינה שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים בריאים. הם יממנו לכם טיפולי פוריות, יסייעו כלכלית בכל הבדיקות, אפילו יקלו ראש בבחירה שלכם לעשות הפלה אם יש סיכוי לילד פחות ממושלם – ילדים שלא יכולים להתגייס הם עול למדינה הקטנה ומוקפת אויבים שלנו – אצלנו? רק שלמות כרומוזומית (אבל אני לא משווה, חלילה).

אבל כמו קלישאת הגבר הנכלולי שהכניס אותך להריון- בבוקר שאחרי אתם כבר לבד.

להלן האפשרויות שעומדות בפנינו עכשיו:

להביא את הילד לעבודה –

זה ממש מנהג נלוז.
אני ממש לא מבקרת אף אחד, הרי שגם אני מתכננת בשלישי לעשות “חצי יום עם יאיר במשרד”, זה שאני עושה את זה לא עושה את פחות נלוז בעיניי.

הרי אני עובדת פחות טוב כשהוא כאן, אולי לא רק אני. אני שומעת את כולכם מקטרים בטוויטר על כל ההורים המזויינים האלה שמביאים את הפרחחים זבי החוטם שלהם למשרד.

תאמינו לי חברי הרווקים – אם היתה לנו אפשרות אחרת – היינו לוקחים אותה בשתי ידיים. ובעצם – מה אתכם? אולי תקחו איזה יום חופש ותשמרו לי על הילדים? יום ראשון עוד פנוי…

לקחת יום חופש, לבלות קצת עם החמדמד!

הלוואי אמן. בחיי. אני מתה עליו, אין לי בעיה לבלות איתו עכשיו שבוע בפנאן, רק הוא ואני, בריכה, קולנוע, ספרים, טיולים. אני לא משקרת, בחיי. ילדים בגיל של יאיר הם בדיוק החומר שממנו עשוי הכיף שלי. הוא בגיל אדיר, הוא מצחיק אותי. כיף לנו ביחד. חיכיתי לגיל הזה. אני מתה על הזמן שלנו ביחד לבד.

בעיה: יש לי עבודה. כבר אמרתי שאני אוהבת את העבודה שלי, נכון? אז אני אוהבת אותה. יותר מזה – אני מאוד רוצה לשמור עליה. יותר מזה – אני מנהלת מוצר לפני השקה של מוצר. תנו לי לומר למי שלא מבין את המשפט האחרון שלקחת חופש בזמן הזה משול ללהשאיר את הילד באוטו עם חלונות סגורים ביום חם במיוחד. או לזרוק תינוק לבריכה של העמוקים וללכת לעשן סיגריה. יש לי מזל – הבוס שלי הוא אחלה גבר. הוא מגלה סבלנות נדירה הכל בנוגע לגידול ילדים. גם לסבלנות שלו יש סוף ותחתית ולא הייתי רוצה לגלות איפה עובר הקו.

אין לכם סבתות?

יש לנו! אפילו שתיים. הסבתות שלנו, ברוב חוצפתן, הן נשים עובדות. ולא רק עובדות- לחלקן (אמא שלי) יש העדפות שלא כוללות קייטנה של שבועיים. אל תבינו אותי לא נכון, היא עוזרת בטירוף, רק אתמול שניהם ישנו אצלה לילה, אבל עכשיו היא בדרך לצרפת ומשם לאירלנד. היא הולכת לעשות טראקים עם אחשלי ומשפחתו. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה לכעוס על אישה בוגרת שקיבלה החלטה לעשות משהו מגניב ולא לעבוד אצל מדיניות העדר החופשים של מדינת ישראל.

הסבתא השניה פסיכולוגית, היא עובדת (שוב, חוצפה! הרי היא אמורה לעבוד אצלנו!). למרות כל זאת היא הצליחה לגייס יום וחצי לטובת החופשה  של יאיר ובני דודיו ומתכננת להם “קייטנת סבתא” שתשאיר אותה מרוטה.

(אמרתי לכם כבר שבצרפת זה לא ככה? אני יודעת, ישלי אח שגר שם)

אז מה עושים?

אנחנו תופרות תוכניות סביב ימי חופש, אחד אני, אחד דנה, אחד סבתא. יום בעבודה שלה, יום בעבודה שלי ומזדעזעות מהמחשבה על עונת החגים הקרבה ועל החופש הבאמת גדול שיהיה לנו בשנה הבאה.

 

זה הלו"ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני... שלנו יחסית פשוט:

— זה הלו”ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני… שלנו יחסית פשוט —

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.

אוהבת בריבוע

אז החים שלך יפים ושקטים וקטנים, את פוגשת את אהבת חייך, עוברת לגור איתה. אתן אוהבות הכי שיש וזה רק הולך ומתעצם עם כל יום שעובר. אתן מתחתנות. את מאושרת. אתן מחליטות לעשות ילד. הריון וזה. יש לך מלא חברים הורים, זה נראה קשה אך אפשרי.
הוא נולד.
הוא מקסים – אבל תינוק.

לאט לאט הוא מכה לך שורשים בלב ומשתקע שם וגדל ומתעצם וככל שהוא גדל האהבה אליו הולכת וגדלה. בשלב מסוים את מרגישה שהשורשים שלו מתחילים להפוך לך את הבלטות של הלב*, שאיך אפשר בכלל להכיל את כל זה? שאיך את יכולה למצוא מקום לכל זה לכל הספקטרום העצום הזה, לשלל הצבעים האלה שילד מייצר. הטווח הולך וגדל, גוונים תדרים וטונים שלא שמעת מעולם מרטיטים את נימי נפשך, ככה מהמסד עד הטפחות. וכמו שהוא מתעצב בדמותך את מתעצבת בדמותו ומפתחת כישורים ביחד איתו.

ואז מתחילים לדבר על עוד ילד ואת חושבת לעצמך, מה עוד ילד? איך אפשר לאהוב ככה עוד פעם? למי יש מקום? אין סיכוי שיש מקום! אני לא טארדיס. יש גבול. חלל וזמן וכל זה. והריון. ולידה. ופתאום יש שניים. והשני גם הוא בהתחלה קצת תינוק. ואז הוא לומד לחייך ולעשות עוד ועוד דברים. ואת מתאהבת בו. אפילו יותר מהר. כי השביל הזה של אהבת אם כבר סלול ודרוך אצלך והוא – החמסן הקטן, מתקדם בו במהירות שיא, עוקב אחרי פירורי הלחם שהשאיר אח שלו הגדול ואת לא שמה לב ופתאום הוא שם עמוק, בלב שלך.

ושוב את מרגישה שהלב שלך עומד להתפוצץ כי כבר עכשיו יש שם כל כך הרבה נכסים, בלב.

ואז יום אחד הם יושבים שניהם במושב האחורי של האוטו ובלי שאמרת כלום או שביקשת או התערבת, את קולטת במראה האחורית את הבכור והוא עושה פרצופים לתינוק ושניהם צוחקים.
ואז הלב שלך מתפוצץ.
כי את אוהבת כל אחד מהם בנפרד על היותו הוא עצמו ועוד פעם אחת כל אחד מהם על היותו אח של השני והקשר האוטונומי הזה שרק מתחיל בינהם הוא הדבר הכי מרגש שיכול לקרות.

אז אני אוהבת אותם בריבוע.
וכנראה שהלב שלי הוא באמת טארדיס, כי אחרת אני לא מבינה איך כל זה יכול להתקיים.

(* = זה דימוי של דנה, לא שלי)
וזה הפוסט הכי ^שם תואר^ שכתבתי אי פעם, לא יהיו הרבה כאלה.

איך לאמץ ילד – מדריך ללסביות

עדכון, אוגוסט 2015: יש דבר כזה צו הורות. זה במקום צו אימוץ ויש לו יתרונות רבים. זה שהכי הרשים אותי הוא שאין הבדל מעמדות בין המאמצת לביולוגית. רוצות לשמוע על זה עוד? בבקשה! פוסט מאיר עיניים בנושא באתר בת-קול.


** אני לא מבינה כלום באימוצים שלא בדיוק מהסוג הזה (אמא אחת ביולוגית, תורם זרע אנונימי, אימוץ קטין בהסכמת אימו, השנייה בת זוג)  והמדריך הזה מוגש כשירות לציבור (הלסביות, כנראה)  מתוך כוונה לחסוך בין היתר כמה שקלים על עו”ד שאין בו צורך בתהליך משפטי פשוט כזה**

כללי

אתחיל מהמדריך הפשוט והכרונולוגי, הארות והערות יוצגו בפירוט אחריו. צריך:

  1. להגיש בקשה לאימוץ קטין לבית המשפט לענייני משפחה המקומי
  2. לחכות שנה שלמה בסבלנות
  3. בתום השנה להתקשר לשירות למען הילד ולשאול אם כבר מונתה עו”ס
  4. להפגש עם העו”ס עם הילד ובלעדיו
  5. להמתין לכתיבת המלצתה של העו”ס
  6. לקבל צו אימוץ בדואר

1. הגשת בקשה לביהמ”ש

אז לנוחותכן אני מצרפת כאן נוסח סטנדרטי שעבד כבר לנו ולחברות שמהן קיבלנו את הנוסח:

סימנתי את החלקים שעליכן למלא בסוגריים משולשים <> אבל תקראו הכל, שלא יהיו בלבולים.

הערות:

ממש לא צריך עו”ד שתייצג אתכן, כל שצריך הוא למלא את הטופס, להדפיסו בארבעה עותקים ולגשת עם תעודות הזהות של שתיכן לעו”ד שרק יאשר בחתימתו שאתן אכן אתן (ר’ החלק במסמך המצ”ב שבו יש “אני מאשר בחתימתי”).

שימו לב כשאתן ממלאות את הבקשה לאימוץ שאתן נשארות עקביות עם הביולוגית והמאמצת, זה יכול להתבלבל די בקלות.

אחרי שיש לכן את הבקשה חתומה על ידיכן ומאושרת ע”י עו”ד יש לקחת אותה לבית המשפט לענייני משפחה (שלנו נמצא בבן-גוריון פינת ז’בוטינסקי, קומה חמש למי ששואל) ולהגיש במזכירות בית המשפט. יש להצטייד בכרטיס אשראי שכן פתיחת התיק (שהיא בעצם הגשת הבקשה) עולה 537 שקלים (נכון להיום).

אל תשכחו לצאת משם עם עותק שלכן (אנחנו הדפסנו וחתמנו על חמישה עותקים אבל צריך רק ארבעה) ועליו אישור “נתקבל” וכן עם אישור לפתיחת תיק שמכיל בין היתר את מספר התיק שלכן (תזדקקו לו עוד שנה).

2+3. לחכות שנה בסבלנות ואז להתקשר

אז יש נוהל כזה, חלק קוראים לזה “התקררות”, חלק אומרים שזה בגלל העומס על העו”סיות. בכל מקרה, הבקשה שלכן תתקרר שנה, אין טעם להתקשר לפני, סתם יגידו לכן שעוד לא חלפה שנה.

(אלא אם כמובן יש לכן דודה שעובדת במשרד הפנים או במועצה לשלום הילד או שזה אימוץ שני ואז אפשר להגיש בקשה לקיצור תקופת ההמתנה באמצעות מכתב לחנה בן ארי מנהלת השירות למען הילד)

אחרי שחולפת השנה הגיעה השעה להתקשר לשירות למען הילד שבו מנוהלת בקשתכן ולברר האם מונתה לכן כבר עו”סית (או עו”ס, אני נתקלתי רק בנשים).

זכרו 1: לעו”סיות האלה שמקבלות מעט מדי כסף ועובדות יותר מדי שעות יש דברים חשובים פי מיליון מלקדם את ענייניו של הילד המאושר שלכן ששתי נשים אוהבות אותו על בסיס יומיומי, היו סבלניות

זכרו 2: אז מה? אני רוצה כבר לאמץ אותו ונשבר לי להיות אחרונה בתור כל הזמן

העו”סית שלנו היתה מקסימה, גם זו שפגשנו אח”כ בבית המשפט היתה מקסימה אדיבה ונחמדה. ניכר שהן שם עם תחושת שליחות אמיתית. אממה: זמן אין להן וכן, אנחנו בתחתית סדר העדיפויות. זוגתי ואני הקמנו מארבים טלפוניים כדי ללכוד אותה ובהיותנו מנומסות ופאסיביות מטבענו התהליך של אימוץ יאיר לקח (הכל כולל הכל) שנתיים וחצי בעוד חברות אחרות ואסרטיביות שלנו תקתקו הכל בשנה וחצי.

4+5. פגישות עם העו”ס + כתיבת המלצה

כמו שכבר אמרתי, מדובר בנשים (שוב סליחה, אני משערת שיש גם גברים) מקסימות שאין להן שום רצון מלבד טובתו של הילד. אני מניחה שכשתיפגשו עם העו”ס תבינו כמה אתן סבבה. אני (כמובן) הייתי לחוצה מאוד לקראת הפגישה בתור המאמצת ואפילו סידרתי את הבית לקראתה (והייתי בחודש שמיני).

בפגישה (או הפגישות, זה תלוי בעו”ס, בזמנה הפנוי ובהחלטתה, לא קריטי) היא תשאל אתכן מלא שאלות וסביר שתתנהל שיחה נעימה באופן כללי.

אחרי שהעו”ס החליטה שדי לה (אני מאמינה שזה לוקח בין פגישה אחת לשלוש) היא תכתוב את המלצתה – שנקראת בשפה המקצועית תסקיר – ותעביר לביהמ”ש.

המשפחה שלנו, מותר לי להשוויץ

כנראה בגלל העדר הלחץ במקרה שלנו (אמרתי שאנחנו פאסיביות ושנולד לנו ילד נוסף בזמן הזה?) לקח תשעה חודשים בערך מהרגע שהיא החליטה שאני אכן מתפקדת כאמא שלו ועד שנסגר כל העניין, בין היתר בגלל ש”בתקופתנו” הענקת האישור לאימוץ נעשה בדיון בבית המשפט בנוכחות שופטת, ההורים והעו”ס. לשמחתי נמסר לי ע”י העו”ס שהיתה איתנו בבית המשפט שאנחנו למעשה זוג הלסביות האחרון אי פעם שיצטרך להגיע לבית משפט (נשמע רומנטי… בסך הכל הם הבינו שזה בזבוז זמן להביא תיקים כאלה לביהמ”ש) ומעכשיו זה יקרה ככה:

6. קבלת צו אימוץ בדואר

אז מעכשיו (ככה הצלחתי להבין מהעובדת הסוציאלית) המעורבות שלכן בתהליך תגמר בשלב הקודם, לא צריך בית משפט ולא כלום. אתן יושבות בבית ומדי פעם מתקשרות לעו”ס לשאול אותה מה העניינים ובסוף מגיע אליכן בדורא נייר קטן חביב ומרגש שעונה לשם “צו אימוץ”.

עם צו האימוץ הזה שתיכן על תעודות הזהות שלכן מגיעות לסניף משרד הפנים המקומי ומוסיפות את הילד לת”ז של המאמצת.

את השלב הזה עוד לא עשיתי (מתכננת עוד השבוע) אבל חברה מוסרת שהפקידות לא מתות על זה, הן טוענות שהן לא יודעות לעשות את זה וחלקן אפילו צודקות. בכל מקרה, כנראה שבכל סניף תמצא האחת שכן יודעת לעשות את זה והיא זו שתמלא עבורכן את הטופס. את הספח המעודכן תקבלו בדואר.

הנה, ככה נראה צו אימוץ:

צו אימוץ

ואם בעולם הזה יש מישהי שזה מעניין אותה – אז הנה גם הפרוטוקול המלא של בית המשפט, כולל הפנינה האהובה עלי: “התסקיר מדבר על קטין פיקח ונבון, עצמאי ומפותח לגילו הקשור אל שתי הנשים בחייו”.

 

ובכן, מזל טוב לי ותודה לטל ואביטל (דומני) שיצרו את התקדים לפני שנים.

 


2013
** עדכונים: התהליך עודכן, עכשיו הוא קצר בהרבה. לדעתי הורידו את הדיון בבית המשפט. כמו כן – ילד שני – לא נצרכנו לעו”ס.

 

קטן ומצולם – יומולדת לטוּגי האוטו

בשבת בבוקר יאיר החליט שחוגגים יומולדת לאוטו טוּגי (הוא לא קשור אליו במיוחד, הוא המציא את השם באותו הרגע). להלן תיעוד יום ההולדת.

מוזיקה מתאימה לצפייה בתמונות: יומולדת מפלסטלינה – מתוך “זרעים של מסטיק”
יומולדת מפלסטלינה – זרעים של מסטיק

טוּגי קופץ בחישוקים
טוּגי קופץ בחישוקים

 

הכיבוד: בורקסים, תירסים (שהפכו לבמבה) ועוגת יומולדת
הכיבוד: בורקסים, תירסים (שהפכו לבמבה) ועוגת יומולדת

 

חיבוק לטוּגי ליום הולדתו
חיבוק לטוּגי ליום הולדתו

 

ואחד לשנה הבאה
ואחד לשנה הבאה

 

מחלקים כיבוד לכל בני המשפחה
מחלקים את הכיבוד לאורחים ובני המשפחה

 

וכעת -פורסים את העוגה
וכעת – פורסים את העוגה

 

כולם צריכים לטעום מעוגת היומולדת
כולם טועמים מעוגת היומולדת

(סיפור מצחיק, יומיים אח”כ מתן באמת טעם מעוגת היומולדת, שניה משאירים את הבנדיט הזה לבד…)

 

תוכנית אומנותית
וכמובן – תוכנית אומנותית

(הפעם הראשונה שיאיר מבקש ממני לנגן ולשיר לו, בדרך כלל הוא צועק עלי “את לא תשירי!”)

(גם עטפנו מתנות ופתחנו אותם ברוב טקס, אבל מספיק עם התמונות…)

תעזבו את הבן שלי בשקט!

בכל פעם שיאיר ואני הולכים ברחוב אני חווה רגעים של התעלות והתרוממות רוח.

מסתבר שכל הנושאים היומיומיים שטורדים את מנוחתנו ומפלגים את העם (צדק חברתי, כיבוש, רמי קליינשטיין) הם זוטות. כל הקמפיינים שמוכרות לנו כל מיני עמותות לטובת אחדות לאומית כזו או אחרת מיותרים לחלוטין; כי כשיאיר ואני הולכים בגאווה יחד ברחוב יש רק נושא אחד שמעניין את הרחוב הישראלי כולו: מפחיד יותר מהאיום האיראני, רועש יותר מאנסטסיה מיכאלי הדבר היחיד שמאחד סוף סוף את הרחוב הישראלי – נשים כגברים, צעירים כזקנים, אשכנזים כמזרחיים והנושא הוא המוצץ של יאיר.

כמה שורות שהספקתי ללקט בשנים האחרונות:

  • איזה תינוק מתוק, חבל שיתרגל למוצץ
  • איזה ילד יפה, למה הוא עם מוצץ? (כי זה נעים לו)
  • חמודי אתה כבר גדול, אתה לא צריך מוצץ! (את כבר גדולה, את לא צריכה מקל הליכה)
  • אלי: הוא לא גדול מדי בשביל מוצץ? (לא)
  • הנה, לך לאמא ותגיד לה שאתה כבר לא צריך מוצץ (הנה, תלך לבי”ח ותגיד להם שאתה כבר לא זקוק למוח שלך)
  • בוא הנה ילד, תו לי את המוצץ שלך (בואי הנה גברת, תני לי את הארנק שלך)
  • את יודעת שזה לא טוב לו המוצץ, זה יכול להרוס לו את השיניים הדיבור ההתפתחות שיווי המשקל (באמת? לא ידעתי, זו הפעם הראשונה ששמעתי את זה!)

והחביב עלי מכולם, אנשים שבוחרים ברדך שאינה מילולית ופשוט ניגשים לילד ומוציאים לו את המוצץ בשובביות בחיוך. (זה קורה המון! אתם לא תאמינו כמה)

כן.

בחיי.

אז הייתי רוצה לעשות כאן סדר בדברים:

  1. זה לא עניינו של אף אחד. הוא יגמל ממוצץ מתי שהוא יחליט (למעשה הוא כבר החליט, אבל לא רציתי לקלקל לכם את ההפתעה).
  2. אם יש לכם בעיה עם מוצץ או אם אתם רוצים אחד, לכו תקנו.
  3. אני יודעת שהוא נראה גדול לגילו (3) הוא אמנם גבוה, יפה ודובר שפה עשירה יותר ממה שאתם יכולים לדבר בגילכם המופלג אבל באופן מפתיע  זה עדיין לא עניינו של אף אחד.
  4. אל תגעו בילד שלי בלי רשותו, אל תקחו ממנו כלום, תכבדו את המרחב שלו ואל תפלשו. בחיי שהבא שיעשה את זה יחטוף בעיטה.
  5. אפילו היה הוא בן 18 נוהג במכונית עם שלט נהג חדש מאחור ובפיו מוצץ – גם אז (הפתעה) זה לא היה עניינו של אף אחד
  6. יש לו אמא, למעשה שתיים – תודה.
  7. וברוח הטוויטר: זדיינו.
  8. בברכה: יאיר, מתן והאמהות שלהם.
בתמונה: ילדים אומללים שמשתמשים במוצץ, צילום אילוסטרציה
בתמונה: ילדים אומללים שמשתמשים במוצץ, צילום אילוסטרציה

 

* גם התגובות שלכם בפייסבוק על זה שהוא יותר יפה בלי מוצץ וזה, בחיאת. תודה.

ילדוּת (לא) נשכחת

אם הייתי צריכה לבחור תמונה אחת ויחידה שמייצגת באופן הכי מדויק את הילדוּת שלי כנראה שהייתי בוחרת בתמונה הזו:

זו ילדותי הראשונה

היתה לי ילדות מאושרת וזה נטל מאוד קשה כהורה – לו ילדותי הראשונה היתה מחורבנת או אפילו בינונית הציפיות שלי מהורות (מההורות שלי) היו נמוכות בהרבה.אבל ימים יגידו בנים יגדלו ובסוף גם אני אהיה הורה מצוין.

יא איזה קטע, התכוונתי לכתוב פוסטון פצפון על ילדותי המאושרת ונולדו לי במקומו מחשבות עצובות.

בכלל, אומרים שהיה פה שמח.

והנה ילדותי השנייה:

זו ילדותי השניה

חופשת לידה עאלק

הקדמונת: ב- 16 באוקטובר ילדתי את מתן, 3985 גרם של תינוק חמוד. הלידה עברה לו בסדר גמור. היא גם היתה בסדר יחסית מבחינתי. ההחלמה שלי – לעומת זאת – היתה זוועתית למדי. לכן לאורך הפוסט הזה שמספר קצת על *חופשת* הלידה שלי אתייחס אך ורק לחודשיים האחרונים שלה – מסופה של התקופה המכונה משכב לידה (שישה שבועות לערך) שברובה בעיקר שכבתי, ועד היום – יום שני 30.1 יומיים לפני שאני חוזרת לעבוד.

לפני שאני מתחילה רק רציתי להזכיר ולציין שזה הבלוג שלי, אלו החוויות האישיות שלי וברור לי לחלוטין שיש מיליוני אמהות שיולדות ואחרי שעה מפליגות בשמחה עם התינוק אל השקיעה או אל הקניון הקרוב למקום מגוריהן, אצלי זה לא היה ככה, אם אצלכן זה כן – יופי לכן.

אז חופשת לידה… כמה תכננתי עליה. דמיינתי את עצמי מבלה שעות בבתי קפה עם התינוק התיאורטי קוראת ספרים ומצייצת להנאתי (קרה פעם אחת) משוטטת בקניונים שמחה וחסרת מעש (קרה קצת יותר) ובעיקר מספיקה את כל מיני הדברים שתכננתי לעשות בשנה האחרונה ולא הגעתי אליהם כי הייתי, אה, מאוד בהריון.

אסופה הגיונית של נסיבות (בינהן: ילד שני, חורף יחסית כבד, כאבים לא מועטים) הביאו אותי לסוף חופשת הלידה כשתאוותי עוד בידי ורשימת התכנונים רק ארוכה יותר. אבל אולי נתחיל דוקא מהסוף, מה כן עשיתי בחודשיים האחרונים של חופשת הלידה הזו?

 

קודם כל קצת מספרים:

(*מספרים? כן. ניהלתי את חייו של מתן בקפידה עם אפליקציה שעוזרת לאנשים רפי שכל או אחרי לידה לזכור מתי הוא הוחלף לאחרונה, כמה הוא אכל וכו… יש זיליון אפליקציות כאלה, אני השתמשתי ב- Baby ESP)

  • 406 בקבוקים (הוכנו, נשטפו, ניתנו) ממוצע זמן האכלה לבקבוק – 15 דקות
  • כפועל יוצא – 101 שעות של האכלה בבקבוק נטו (בערך שעה וארבעים ליום, לא כולל שטיפה והכנה, רק האכלה עצמה)
  • 134 “סשנים” של הנקה (החלטתי שהנקה הוא לא מקור המזון העיקרי שלו, הנקתי בין פעם לשלוש ביום כשלשנינו התחשק) – ממוצע זמן סשן הנקה – 11 דקות.
  • כפועל יוצא – סה”כ יום אחד שלם (24 שעות) של הנקה. לא כולל גרעפצים והתלבשות התפשטות.
  • שישים אמבטיות (נו באמת, שישים יום = שישים אמבטיות לא נתון מרגש)
  • 321 חיתולים הוחלפו, 70 מתוכם עם קקי (שכוללים שטיפה, כי ככה אני)
  • זמן ממוצע לחיתול הוא בין שלוש דקות (מלא שכבות, חורף) לבין 7 דקות (כולל שטיפה) נלך על 4 דקות ונגיע ל – 21 וחצי שעות של החלפת חיתולים.

את הבין לבין אני לא חושבת שיש צורך שאפרט, אבל למען אלו שאין להם עדיין ילדים זה כולל: ערסול ונענוע מתמשכים לצרכי הרגעה הדדיים, משחקים שונים ומשונים, זמן על הבטן לחיזוק חגורת הכתפיים, מנשא, עגלה, אריזה ליציאה (בערך 20 דקות התכוננות ליציאה מהבית בממוצע).

עוד אוסיף – ילד שני: שזה אומר שבערך מהשעה ארבע וחצי ועד ההשכבה הטיפול בתינוק מקבל משמעות אגבית. יש עוד תינוק יותר גדול בבית (בן שלוש) שאוהב שמשוחחים איתו, מחליפים לו חיתולים, מקריאים לו סיפורים ובעיקר אוהבים אותו (כי הוא באמת ילדון נפלא, אין מה לומר).

מה שאומר ש”הזמן הפנוי” שלי ב”חופשת” הלידה הסתכם בבערך שמונה שעות פנויות ביום (כשיאיר בגן) – מתוכן שעה וחצי של ביקבוק, עשרים דקות של הנקה, חצי שעת חיתול… נו, תעשו לבד את החשבון ותגלו למה המילה ‘חופשה’ בחופשת לידה נעטפת אצלי במרכאות.

ידעתי לקראת מה אני הולכת, זה לא הילד הראשון שלי, ובכל זאת הצלחתי לשכוח את כל זה כשתכננתי בשמחה את הפעילויות שודאי אספיק בזמן הזה. אז מה רציתי לעשות בחופשת הלידה שלי ולא הספקתי כלל וכלל:

 

תכנון מול ביצוע

משק הבית

תכנון: כל יום כשתחזרי מהעבודה אחכה לך עם סיר מרק מבעבע, כלים נקיים, כביסות מקופלות וריח של רצפה נקיה.
ביצוע: קרה פעמיים, אף פעם לא באופן שלם. את הכביסות בכלל קיפלו עוברות ושבות (מטפלת שבאה לכמה שעות בשבוע, סבתא תועה וכו)

משק הבית 2

תכנון: עברנו דירה כשהייתי בחודש שביעי ולא ניידת במיוחד. רציתי לסדר דברים שמעולם לא הגיעו ליעדם הסופי, לרכוש שלל רהיטים ופתרונות אחסון מרגשים באיקאה. לתקן את התאורה בסלון, לתלות תמונות, לארגן מחדש כמה דברים במטבח, לסדר את ארונות הבגדים, לסדר את חצי החדר המבולגן (החדר של סבתא איילה).
ביצוע: נרכשו מספר פתרונות אחסון, אף ארון לא סודר, הבית נראה קצת יותר טוב והעבודה בו רחוקה מלהסתיים. נרכשו גופי תאורה – חלקם נשברו בינתיים ומחכים לחלקי חילוף. החדר של סבתא איילה – אפשר לישון בו, אבל הוא עדיין מבולגן למדי. נתלו כמה תמונות.

שדרוגים, שפצורים, פרמוטים

תכנון: לגבות את כל הדברים שבמחשבי הבית, לפרמט את שני הניידים ולהתקינם מחדש, לפרוץ את הסמסונג גלקסי (1) האיטי ביקום ולהפוך אותו למכשיר שאפשר לעבוד איתו
ביצוע: גיביתי הכל. אה… וזהו.

יצירה, מוזיקה, כתיבה

תכנון: לסיים למקסס עם עומרי את המיני-אלבום של המיני סלבריטיז (הרכב קטן של שנינו), להקליט תוכנית חופשת לידה ל”פריקים וגיקים” (עם יובל, כמובן), לכתוב המון פוסטים (כמה כותרות נבחרות: ילד שני – לידה ראשונה, הנקה והדרך שלי, הדילמות של האם העובדת, ביקורת טלוויזיה על סדרת האלבומים של קוטנר, שעות הבוקר בטלויזיה – העולם שאתם לא מכירים וטוב שכך, מבוא לדיכאון – קורס מזורז וערימה של פוסטים פוליטיים)
ביצוע: מיני פוסט על תיעוד ומצלמות. אה… וזהו.

צריכת תרבות (אם אפשר לקרוא לזה ככה)

תכנון: לקרוא. לקרוא הרבה. הביוגרפיה של בואי שמונחת לי על השולחן ליד המיטה, מרגשת ומפתה ועוד המון דברים שאני כבר ממש מחכה להגיע אליהם. אה, וגם קצת השלמות טלוויזיה, כל מיני דברים שפספסתי בשנים האחרונות.
ביצוע: קראתי ספר אחד (את “שתיים” של מיטל שרון, אני ממליצה עליו בחום) ושלושים עמודים מהביוגרפיה של דויד בואי. לגבי הטלוויזיה… נו זה כבר עסק אחר.
מסתבר שטלוויזיה זה בדיוק הדבר היחיד שאפשר לעשות בחופשת לידה, כשאת לא באמת יודעת כמה זמן יש לך בידיים, כל פרק זמן בין 5 לארבעים דקות (מתן לא מאוד אוהב לישון במהלך היום) אז טלוויזיה היא המזור. בזמן שמכונת הכביסה מסתובבת ומתן אוכל הספקתי להשלים את כל הפערים ביקום הטלויזיות – כל מה שיש לראות בוי.או.די, סדרות שלמות בטורנט (קניתי סטרימר!) המון ערוץ שמונה, תוכניות בוקר נלוזות יותר (‘איזה יופי’ עם נעמה מהשרדות) או פחות (תוכנית הבוקר של אורלי וגיא).
רשימת סדרות ותוכניות מלאה שהשלמתי בזמן הזה תעלה בפוסט נפרד.
אולי בחופשת הלידה הבאה שכנראה כבר לא תקרה.

שבוע רנדומלי בחייו של תינוק