יאיר, ברוך הבא.

ראשית: עזר ויזואלי.

היום אתה מתחיל כיתה אלף ועוד כמה חודשים תוכל לקרוא את הפוסט הזה בעצמך, זה בטח יעזור לך להבין למה אני כל כך מתרגשת מכל העניין הזה… בשבילי זה לא זה שגדלת, זה בכלל לא התרגשות כזו מהסוג של “אני לא מאמינה הוא רק אתמול נולד” – בשבילי כיתה אלף היא סימן שאתה מצטרף אלינו, לעולם הלומדים והסקרנים.

שירי פעם אמרה לי שיש שלושה דברים שנורא מסמלים עצמאות בחייו של ילד: כשהוא לומד לשחות, לרכוב על אופניים ולקרוא. אז אתה שוחה ואני לא מפסיקה לעוף עליך, על העצמאות שגידלת (לגמרי לבד, יא עקשן אחד) במים.
אבל לקרוא יאירי, לקרוא וללמוד דברים חדשים זה עולם אחר לגמרי…
אני ממש מקנאה בך על כל הספרים הטובים שעוד לא קראת, על כל ההרפתקאות שתצא אליהן, על כל הפיסות המטורפות של הידע שנמצאות סביבך, כתובות באותיות, מצויירות בציורים. על כל התשובות. על כל הכתבות המייגעות בכל אתרי הספורט על כל אחד מהשחקנים המשונים בקבוצות הכדורגל שאתה אוהד. בעיקר אני מתפוצצת מלדמיין מה כל הידע החדש הזה יעשה בתוך הראש המיוחד הזה שלך, כמה מחשבות מטורפות ומקוריות יוולדו לך, כמה רעיונות, כמה שאלות חדשות…

איזה כיף זה, לקום כל בוקר ולחשוף עוד קצת ידע, ללמוד דבר חדש, להבין משהו, להמציא משהו. אני אוהבת ללמוד דברים חדשים, גם היום, זה הדלק שלי. אני מאחלת לך שבית הספר יאכיל את מפלצת הסקרנות שלך כמו שהוא האכיל את שלי.

אני אוהבת אותך יאירי, ברוך הבא לעולם שלנו.

הסיפור על איך ראיתי מיוזיקל בלונדון עם האבא המת שלי

נכון יש את הדיבור הזה של הקלאברים וההומואים של “עולה לי”? כשהסם הממריץ האופנתי מתחיל לתפוס ולשנות את התודעה? אז קובי התחיל “לעלות לי” בשדה. שזה די הגיוני, כי תכלס – המקום הכי הגיוני לקובי לעלות בו זה בסביבה של מטוסים וכזה. אולי אם הייתי טסה יותר הייתה לי דה-סנסיטיזציה לדבר הזה אבל מה לעשות, אני לא.

אפשר להגיד שמרגע שנהיה ריח של תשרי באוויר התיישב לי קובי בפינת המוח או בזווית העין. התיישב על המדרגות עם שתי קערות וערימה של רימונים והתחיל לפרוט אותם לארוחה של ערב ראש השנה. כל עוד הוא ישב שם בצד הצלחתי להתמודד עם זה. אבל הקובי של השדה היה כבר ממש מוחשי והתחיל לטפס לו מעדנות לתוך המודע.

כשארזתי הוא אמר לי “תרופות מרשם תיקחי עלייך”, כשהגעתי לשדה הוא היה לי בזווית העין כל הזמן עם הבגדים של העבודה, ובמטוס בכלל… ואם הוא היה קורא את זה הוא היה “מקיא קצת בפה” (חבל שהוא לא הכיר את הביטוי הזה כי זה היה מצחיק אותו), כי אם יש דבר שקובי שונא זה טייסים טיפוסיים וילדים של טייסים טיפוסיים. כשהיינו ילדים אסרו עלינו להגיד שהוא טייס כי זה נחשב להשוויץ, וכששאלו אותנו מה אבא עושה היינו אומרים תמיד “עובד בחברת תעופה”. כשגדלתי הפסקתי להסתיר את זה והצלחתי להצחיק את אחי עם “אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים”, שהפך אפילו יותר מצחיק אחרי שהוא מת.
בקיצור, אני יוצאת כאן הכי בת של טייס, אז הקובי שבראש שלי מוסר לי בתגובה “איכס”.

אחר כך היו מלא דברים לעשות ונסיעות ארוכות ויצא שדיברתי די הרבה על קובי, וכשהצלחתי להתאפק מלדבר עליו (סליחה אבי) המשכתי לחוש אותו. טיפסנו יחד אחרי הכנס לקרון הראשון של ה-DLR כדי לראות קדימה וברור שישבנו בלמעלה של האוטובוס. וכשהגעתי למלון ראיתי את קובי ואיילה הצעירים הולכים פה בלונדון הזאתי של הקולג’ים והמוזיאוני מדע. בקיצור, הבנתם – הרוח של אבי המת רדפה אחריי ולא הרפתה, כי ככה זה קובי – חופר, לא מרפה. מסתבר שגם הזיכרון שלו נודניק בלתי נלאה ומצחיק ומציק וחרדתי (“תבדקי עוד פעם שאנחנו לכיוון הנכון שלא נצטרך אחר כך לחזור”).

ואז נכנסתי לתיאטרון, כולי עם טקס בישבן, ושמחתי וישבתי וחיכיתי וקראתי את החדש של גרוסמן (קובי בינתיים בראש שלי: “מאיר שלו יכול להריח לו בתחת! איזה גאון הגרוסמן הזה”), ואז התחיל המחזמר ובערך עשר דקות פנימה לתוך ההופעה התחלתי לבכות (בלי סאונד, אבל עם דמעות ממש רבות) ונורא צחקתי תוך כדי ובכיתי והרגשתי כמו מופרעת אבל זרמתי עם זה תוך כדי שאני שותה סודה ואוכלת שוקולד מנטה מובחר.
ובאמת שהיה מוצלח באופן בלתי הגיוני, והגרמנים לצדי הסתכלו עליי כאילו אני קצת מופרעת, אולי הם חשבו שאני מורמונית לשעבר.

ואחרי שנגמר המחזמר יצאתי ופגשתי את אביב ואמרתי לה שאני חושבת שקובי ניצל את הפעם הראשונה שהמוח שלי היה פנוי מהכל כדי להתגנב פנימה ולגנוב את כל הפוקוס שלי. כי תכלס, לא קורה הרבה שהמוח שלי כולו פנוי רק לזה, ועוד לכמה שעות.

אז יצא שראיתי מיוזיקל עם אבא שלי (“זה שיר היסטרי!”) אפילו שהוא כבר מת ממש מזמן אינעל אביו.

 

סקר יוהרה, שתפו איתי פעולה!

בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחר מאנשים שונים שהכרתי להם שירים שהם אהבו. זה עשה אותי ממש שמחה. זה משונה. אבל כן, ממש דילגתי דילוג פנימי של אושר על זה.
אז תעשו לי טובה, שמחו אותי עם הסקר האידיוטי הזה, טוב?

אני בתמורה אכין שני מיקסטייפים – אחד של שירים שאנשים שמחו בהם אחד של שירים שאתם חושבים שאשמח בהם.
אני בתמונה: עם אוזניות, חושבת על שיר בשבילך, צילום אילוסטרציה.

 
>
 

אבי עליו השלום היה אומר

או

דברים שקובי (אבא שלי) אמר לי פעם ואני זוכרת תמיד

/shit my dad said

“את, יכולת לוותר על איזה כמה איי-קיואים בשביל להיות יותר יפה”

מתישהו בשנות העשרים לחיי, הוא הנפיק את הפנינה הזו. רק מי שמכיר אותו ממש יודע שאין בה שמץ של שוביניזם, שהרי בדרכו המשונה הוא היה הפמיניסט הכי גדול שהכרתי. רק מי שמכיר אותי ממש יכול להבין עד כמה זה הצחיק את שנינו. הוא אמר את זה משנאת המן, לא מאהבת מרדכי. רוצה לומר: אמר את זה כי תמיד חשב שאני חכמה מספיק.

“תנהגי בזהירות, יום שישי היום, כל המופרעים יוצאים לכבישים”

תמיד עניתי לזה ב”היום דוקא בא לי לנהוג בפזיזות ורשלנות” והיום בכל יום שישי כשדנה ואני יוצאות מאיפושהו ביום שישי בערב, מי שלא נוהגת דואגת להזכיר לשניה ש”יום שישי היום, צריך להזהר”

“זו טעות לעשות ילדים, אחרי זה אתה מת והם נשארים לבד”

כשדנה היתה בהריון ואני הייתי רגע לפני שלושים ניהלנו את השיחה הזו. היא עולה בזכרוני כל הזמן. “אם לא אמא שלך, לא הייתי רוצה שיהיו לי ילדים”. וכששאלתי אותו עלי, במובן, הלו! אני פה ומוצלחת למדי, אתה עדיין חושב ככה? אז הוא ענה בלי להסס (כי ככה זה קובי) שכן, שהוא עדיין חושב שמוטב היה לא לעשות ילדים. כי אז אתה מת להם והם נשארים לבד. אז קובי, הלכת די רחוק כדי להוכיח את הנקודה שלך. ניצחת. עכשיו די עם הבדיחה הגרועה הזו. אתה מוזמן לשוב.

“יום אחד אני אמות ואת תתחרטי שסיננת אותי כל הזמן”

אני כל הזמן מסננת, אני שונאת שיחות טלפון והן מעצבנות אותי, אז אני מסננת. כל פעם כשלא הייתי עונה הוא היה אומר לי אח”כ – אני אמות ואת תבואי לקבר שלי ותתחרטי על כל הפעמים שסיננת אותי. ואני, כמובן, הייתי עונה ב”אל תדאג, גם לקבר שלך אני לא אבוא”. אבל תכלס, גם בדיעבד הייתי מסננת. פחחחחחחח

“אני אגלה לכם רק אם תסכימו מראש”

בכל שנה לקראת וביומולדת שלו (ארבעה במרץ, היום) קובי אמר לנו: אני יודע מה אני רוצה למתנת יומולדת, אבל אתם חייבים להסכים מראש לפני שאתם יודעים מה זה. אסף ואני תמיד לעגנו לו, שפה אין אולטימטום, זה לא המו”מ עם הפלסטינים וישחנק עם התנאים שלו. אז הנה, היום הוא היה אמור להיות בן 63 ואנחנו עדיין לא יודעים מה אותה מתנה מסתורית שהוא התעקש לא לחלוק איתנו.
הימור שלי: טורניר מדרכות (לקרוא במלעיל דמלעיל) .

 

ובמילות הגשש (מצוטט ברשלנות מהזכרון שלי ומשם גם הכותרת):

אתה זוכר מה אבינו עליו השלום היה אומר?
מאיפה שאני אזכור?
נו לפני שמת…
מה אני זוכר, שבועים לא סתם את הפה!
(בסוף זה נגמר ב”המוציא דבר קללה מפיו, אינעל אבי אבי אביו”)

 

אז קובי, אינעל אביך, יומולדת שמח.

 

Falling inlove up close – AFP in IL, part I

Previously, this blog shared its thoughts about AFP here, here, here and here (in Hebrew)

 

Let me start by saying I LOVE Amanda. I’m not much of a groupie of anything, but for Amanda I go ga-ga.

 

I was first introduced to the Dolls by a friend from my RHPS cast (shocker huh?) back in 2004. We went on a private road trip up north together, those were hard times for both of us and we needed a short get-away. I did the driving and she was in charge of the music. I did the driving all right, but she forgot about the music… the only cd (we used cd’s back then) she had in her backpack was the first dolls album that she burned (sorry AFP…) for her boyfriend. As soon as she put the thing in the car stereo I knew I would not mind listening to it for the next day and a half. It was awesome. By the end of the road trip we were screaming our lung out with the speakers playing full blast, that must have been the most fun we ever had together.

Ever since I’ve been closely following her career through her blog and later also through twitter. I adore her mentality and her ideology. The way she not only adapted to the changing face of the music biz, but actually, one could argue, led some of that change. In any case, she was and still is WAY ahead of the major labels CEOs in understanding where the ship is sailing, not just for indie music, but for the whole shebang.

And now she’s here. Finally. In Israel. WIN. I was trying relentlessly to get her here since 2010. She was then touring with the oh-so-awesome Jason Webley as the theateric musical act Evelyn Evelyn, and I thought their attitude would work perfectly with inDnegev Music and Arts Festival (in English) and tried to book them. Alas, I was too late and their European tour was already tightly set and booked full. Since then I’ve tried to court the queen of cabaret every year, unsuccessfully. The official reply was always that unfortunately, they can’t fit Israel into Amanda’s schedule. I was beginning to feel that there’s more to their refusal than meets the eye, which was strange to me since she was never one to hide her opinions from her fans and the world.
That’s why I’m so happy she finally came.
Really, I’m just glad that someone, somehow, managed to get her here. It’s great to see her here and the ninja gig last night is a living proof that she always had a large fan base she could rely on.

So, the ninja gig. Yesterday I was part of… 100? 200? 300? people that showed up to her ninja gig in Tel Aviv. It was a night to remember. Totally worth the trip from Jerusalem. I started out wanting to write something about this gig, I mean, it was so intense, for me at least, and so unusual from what you’d get from most artists that I must pass it forward, rely my enthusiasm to the world!
I could start with a dry description of the venue (Bar Kayma), or her performance (weak at first, probably due to the long day she had and the intense heat caused by cramping 150 people in a small space, and ASS FUCKING KICKING as she set on her throne in the middle of Rothschild Blvd- see pic) but I’d much rather talk about her. Her persona, her attitude towards fans. She is out there. Not because she’s small time, because that’s how she is. She loves her fans, not the admiration they have for her, she really loves them. She talks to them, treating the youngest teenage groupie and the oldest producer with the same respect – as intellectual, educated (formally or a-formally) music and art lovers. We, her fans, are all the same, and like her we live for the art. To create, to adore, to consume, to replicate – these are all the same aspects of this “industry” humans have been engaged with since the dawn of time. So, that’s that. No more bullshit. Now, for some criticism.

by Dafna Talmon

 

One thing that I am a bit cross about is the Tel Aviv only ninja gig. It was a nice gesture, since her Barby concert was sold out, but due to the small venue and late notice (the show was later moved, oh so ironically, to Rothschild Blvd, the location of the 2011 eco-social uprising) mostly Tel-Avivians and die hard ticket holding fans managed to enjoy it. I really feel that a second gig in Haifa and/or Beer Sheva, or even Jerusalem was in order. The objective of these ninja gigs, as I understand it, is to allow for people unexposed to her music and fans that were unable to get a ticket to enjoy Amandas’ art. Playing Haifa would have probably not resulted in a 150 people parade down Alenbi st. but the ninja factor of such a gig is higher than in the culturally privileged Tel-Aviv bubble.

Another issue is the high cost of the gig, between $43 for early birds up to $51 general admission.  I don’t know how much of it all ended up in Amandas’ pockets, I’m sure a reasonable sum, and that’s also cool, but why charge so much?
Flight is supposed to be covered by the kickstarter, technically also lodging and expenses (did she couchsurf?), there was very little PR for the show (just try googling the various Israeli news sites in the past 6 months of her gig for reference), the Barby and the Israeli productionS (why were there two booking agencies involved??) work together on almost every indie gig that comes to Israel, so there was probably very little work on that end… I don’t know… am I missing something?
The people involved are not greedy. Hell, they rarely make a profit from those unknown bands they bring here, that’s why, when a gig is already half paid, I’d want to see them helping the crowd that invests in them most of the year by reducing the ticket prices.
Or, maybe, has production costs in Israel became so fucking outrageous?

Now, I don’t mean to pass judgment, I’m honestly wondering about the choice for the ninja gig and the cost of the tickets. Maybe Amanda, a notorious web-dweller, will find this post and would shed some light on these subjects.

The thing about her visit that really made me realize what an awesome human she is was her approach to the BDS and the radical left movements. Usually those rad-lefty idiots react fast, get to artist with their very aggressive point of view and attitude (lets not get into the argument of whether what they are saying is truth or lie or whether the tactic they choose is the right one) and scare/persuade artists away from coming to Israel.

//platform.twitter.com/widgets.jsAmanda chose, as always, to see and decide for herself. I don’t assume to know exactly what she saw, her thoughts about “the crises in the middle east” or even if she’ll ever share those with her fans online (probably in a later blog post, she tends not to hold back), but I do know she was very responsible with her reports so far. Plain, simple observations, not passing judgment prior to processing the experience, not joining in on those ENDLESS and usually POINTLESS twitter/FB/blog discussions. Whatever conclusion she arrives to I’m sure it will be the result of careful processing and not the result of a trendish ideology. I want to stress that, when it comes to Israelis, I’m at the far left of the political spectrum. I just don’t like radicals and most of all hate ignorance, so when I say trendish ideology I talk about my own, but as adopted by un-educated western radicals looking for fight.

So, for this first part of my post on AFP visit to IL, I’ll conclude by again stating the AFP is an AMAZING person. Seeing her yesterday made me realize that even more. I’m sure that the concert tonight will be as unique as the ninja gig. AFP has this gift – she can take any crowd, any venue, and turn it into an art piece. Every show is a little different, every show is special in its own way and every show is crazy as fuck.
What I would not give for a calm talk with her over warm a cup of tea, or a radical time backstage with a pint of beer. Either would be awesome. FYI, AFP.

1993 היתה שנה

לא בא לי להוסיף שמות תואר אבל עיון בשנת 1993 במוזיקה הוביל אותי למסקנה שהיא צרובה לי עמוק עמוק בתודעה. הנה עשרים שירים מתוך 20 אלבומים שיצאו בדיוק לפני 20 שנה:

 http://grooveshark.com/widget.swf

לפני 20 שנה הייתי בת 14, ואני מגיעה לאחת משתי המסקנות הבאות- או שהשנה ההיא היתה משהו משהו או שגיל ארבע עשרה הוא מין גיל מעצב כזה מבחינת הטעם המוזקלי.

בכל מקרה, אין לי כוח לכתוב על כל השירים שבחרתי להכניס וגם על אלה שלא.

אתם מוזמנים להוסיף שירים.

 

 

 

 

לא יכולה לחשוב על מטרה ראויה מזו

אני לא חושבת שיש משהו יותר קמאי ועצוב מרצון שלא מתממש להיות הורה.
התרגשתי עד דמעות.

הזוג שכאן ניסה הכל –

הם ניסו להכניס אדם שלישי לקשר שלהם למטרת ילודה – כן נו, כמו בסדרה הפופולרית הזו – אמא ואבאז’. לא לכולם זה מתאים, למעשה – אני המון פעמים צריכה להסביר את זה לאנשים ששואלים למה לא לקחנו תורם מוכר “שלילד יהיה אבא”. אם תחשבו על השאלה הזו יש בה משהו מאוד לא הגיוני, להכניס מישהו למשפחה למען עניין תכליתי. אני לגמרי מתחברת אליהם בקטע הזה.

הם ניסו לאמץ – אבל אסור לגברים לאמץ בארץ.
[אגב, קריאה נרגשת כאן לעמותת חיבוק ראשון – אתם יודעם שיש גברים שרוצים להתנדב אצלכם ואתם לא נותנים להם? אני בטוחה שזו טעות בתום לב ולא מדיניות.]

הם ניסו פונדקאות ושרפו את כל הכסף שלהם ואת הכסף של קרוביהם.

ומה הם בסה”כ רוצים? להיות הורים. תוציאו ארנקים. באמת נו. אפשר לתרום גם עשרים שקלים. וספרו לכל החברים.

 
http://www.mimoona.co.il/Widget/781

ואם אתן לסביות שהתגלגלו לכאן ואתן רוצות ילדים, קודם תתרמו כמה שקלים ואז אסביר לכן כמה זה קל יחסית כשיש רחם.