היה הכי טוב אם כל השירים האלה היו באים במלואם, אבל אנחנו באינטרנט ואתם שונאים לחכות לדברים – אז הנה שלושה רגעים ששווה לחיות בשבילם:
הראשון – שנייה 12 ואילך – לפחות עד שניה שלושים (יש לציין שמדובר באמצע השיר)
לשיר המלא
השני – הפתיחה. רגע הגיטרה האהוב עלי ברוק הישראלי לדורותיו
לשיר המלא
השלישי – הצעקה שחוצה את חומת הגיטרות, רגע מרגש – בערך בשנייה 22.
לשיר המלא
אלו האוזניות שלי, הן עולות פחות מ- 150 שקלים.
אי אפשר לשמוע איתן ניואנסים של מיקס, אי אפשר להנות מכל טווח התדרים, הן ממש לא מגניבות כמו האוזניות שלך, אבל ממש לא.
כּוּלמיה* – יש לבטא – Ku-La-Mi-Ya – המצאה של דנה. מדובר ב open space.
אתמול ובעקבות ההופעה של הבילויים נזכרתי בשיר הזה.
ואז חשבתי לעצמי שזה בעצם תיאור די מצמרר של אונס שבו שני נאנסים – החייל הצעיר והזונות בקרון (“הביאו לבסיס בית זונות על גלגלים”).
אתם צריכים את זה גם בעברית, הא? פחחחח….. אני והדרכון הצרפתי שלי בזים לכם עם מבטא וז’יטן 🙂
(תרגום – דן אלמגור, ביצוע – דני ליטני)
אין לי מה להוסיף.
או בעצם, רק משהו קטן.
האונס הכפול בשיר גרם לי לחשוב על המוסר הכפול שלנו בחינוך ילדינו.
כשאני מדברת עם עוד הורים אנחנו מודאגים מעתיד ילדינו ובעיקר חוששים לבנות (אני ממש מברכת על כך שאין לי בנות) ש”יתחילו מוקדם מדי” וש”הגיל שבו מתחילים להיות פעילים מינית רק הולך ויורד” ושוכחים (זה כולל גם אותי) שגם בנים שמתחילים מוקדם מדי ולפני שהם מוכנים זו טראומה. בכל מיני אספקטים.
ותודה ליריב שחידד אצלי את המחשבה הזו.
עדכון – שירי המשיכה לפתח את הנושא – ממליצה לקרוא.
http://www.icast.co.il/ICastPlayer1.swf
אני ממליצה עליו בחום.
יאללה.
את המיקסטייפ הזה ושלל חברים (בתהליכים) אפשר למצוא באייקאסט של הבלוג הזה!
חברו להם יחדיו שני הגורמים שלעיל ויצא שהקלטתי קאבר קטן מאוד לשיר “גיבור גדול” של סי הימן.
(עם כמה שינויים ממש קטנים בטקסט)
אין ליחס לו כל חשיבות.
(ומלבד זאת אני סבורה שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו. מקור)
יש מצב שהייתי צריכה לעשות את זה לפני המון זמן, כלומר, כשהתקליט המעולה הזה יצא ואיתו שרשרת הקליפים הזו (זה פלייליסט).
Mountain Battles יצא ב- 2008 ואז חברי הלהקה עשו לו “מסיבת השקה” במקום שנראה יותר מהכל כמו המתנ”ס של דייטון אוהיו. במהלך המסיבה הם הקשיבו לתקליט ועשו דברים שעושים במסיבה, פטפטו, עישנו, ניפחו בלונים, אכלו עוגה.
התוצר הוא הדבר הנהדר הזה. בעיני אחד הדברים המקסימים ביותר שלהקת רוק יכולה לעשות, הייתי אומרת שהם הפילו את הקיר הרביעי אבל לא נראה לי שאי פעם היה איזשהו קיר בין הברידרז לקהל.
אח”כ הם יצאו גם לסיבוב הופעות, אני ראיתי אותם בזאפה וזה היה נפלא.
יום אחד כשתהיה לי להקה אנחנו נעשה הכל כמו הברידרז, מינוס הסמים, מינוס הכישרון.
(אני מהמרת שהשיר שמנוגן כאן הוא German Studies מי חולק עלי?)
*תוספת מאוחרת – השם על הבניין מרמז שהם נמצאים בבניין של Veteran if Foreign Wars מן אגודת וטרנים (איך אומרים את זה בעברית? ותיקי מלחמה?) אמריקאית. כלומר – זה יותר בית אבות מאשר מתנ”ס 🙂
– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –
היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).
הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.
היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי – שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.
עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.
היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).
לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.
גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.
אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.
אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.
הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.
ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:
לפחות אני מבטיחה ומקיימת.
אני רואה הופעות כבר שנים, מלא שנים.
ראיתי הופעות ברוקסן, בלילה ה-12, בלוגוס, בהייניקן, בדוליטל, בשלושת המקומות שבהם היה הבארבי, בערד, בצמח, בקיסריה, בטבע. בתלאביב חיפה וירושלים. בקיבוצים. בפארק הירקון. בהאנגרים לסוגיהם. אני רואה הופעות (או אולי ראיתי יהיה יותר הגיוני לומר, היות ולא ראיתי הופעה כבר הרבה מדי זמן) מלפני שיש טלפונים ניידים, הרבה לפני שהיה לי רישיון נהיגה, הרבה לפני שמותר היה לי לשתות אבל גם הרבה לפני שמישהו חשב על לאכוף את זה.
ראיתי כבר הופעות בערבים, בצהריימים (איזה ליין מגניב של הופעות זה היה בלוגוס בשישי בצהריים). הופעות בחו”ל (לונדון – פריז- ניו יורק – בוסטון – ליון) ומחו”ל, בפסטיבלים שכבר לא עושים כמותם (ההוא שהיה בחיפה – עם פיג’יי הארווי – משהו עם בירה) וכאלה שהתחילו לעשות כמותם לא מזמן (אינדינגב וכזה).
ובמקום להמשיך עם הניימדרופינג המטופש הזה אפשר להקשיב לשיר ההוא של קוואמי ולקבל מושג כללי (בניכוי לפחות 5 שנים של הופעות וחור שחור וגדול בדמות הפינגווין).
השבוע נסעתי באוטו בשלווה, מתן נם בנושב האחורי ואני שיחקתי עם עצמי מין משחק כזה שבו ניסיתי להזכר בכולן, או לפחות ב- 20% שהצליחו להחרט אצלי בזיכרון. הופתעתי לגלות שההופעות שאני הכי זוכרת הן ממש לא בהכרח ההופעות שהייתי מצפה שיהיו הכי טובות או הכי נזכרות ולכן החלטתי לבחור שלוש קטגוריות ובהן להניח שלוש הופעות.
פשוט קרה הדבר הנדיר הזה שקורה כשכולם מקצוענים, כולם נהנים וכולם מאמינים במה שהם עושים.
אין כאן הפתעות. הברידרז בסיבוב ההופעות הממש אחרון שהיה בארץ בגרסא הסחית, נטולת הסמים והאלכוהול ומלאת החיוכים היתה ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם. זה בטח ובטח קשור לעובדה שהם הלהקה האהובה עלי בעולם זה בטח קשור לזה שהם גם העבר וגם ההווה של המוזיקה שאני הכי אוהבת לשמוע. זה בטח גם קשור לזה שמעולם לא ראיתי הופעה של דייויד בואי.
ההופעה הזו היתה בדיוק מה שהופעה צריכה להיות – הקטע האלביני (לייב טו טייפ) והקים-דילי שלהם, העניין הזה עם הפשטות והאסתטיקה המרושלת בשילוב עם הפרפקציוניזם הקימדילי עושה שהופעה של הברידרז תהיה כל מה שהיא מבטיחה. הכל מלוכלך במידה ומהנה במידה גדולה אף יותר.
הייתי יכולה לראות עוד מאה הופעות של הברידרז, בחיי.
מפתיע, לא? מתישהו בפסטיבל ערד ההוא, אני לא זוכרת אם זה היה לפני ההופעה ההיא של משינה או אחריה, עלה ירמי קפלן על במת הצהריים והופיע מול כמה עשרות בני נוער (גמני!) מנומנמים ומסטולים. זו היתה תקופה מפוצצת בהופעות, אינפלציה מטורפת. אני זוכרת את ההופעה שלו באופן מאוד חד. הוא רקד וזז על הבמה כמו שד סקסי עם תלתלים. הוא רץ והופיע ושר וניגן והכל היה מעולה, אבל יותר מהכל הוא הציג בפני סטנדרט של כריזמה בימתית שעד כה לא נתקלתי בה בהופעות שראיתי בארץ ולמעשה לא נתקלתי בה מאז. כן. ירמי קפלן, מצחיק, לא?
(בולטת בהעדרה: ענבל פרלמוטר. ראיתי מלא הופעות של המכשפות בשעתו, ואיכשהו דוקא הכריזמה הבימתית של ענבל לא זכורה לי לטובה. יכול להיות שבגלל שבראי השנים המכשפות היה בסה”כ הרכב בינוני למדי עם סולנית כותבת מבריקה מאין כמוה)
אז הייתי בלהקה של בנות שקראו לה ז’נוברק והיתה להקה אחרת של בנות שקראו לה ליליפוט, אז הלכתי לבדוק את הסחורה (הכי “משחקי הכוס” או משהו). ההופעה היתה די מעפנה, לא אדוש בזה, כי באמת… אבל מתישהו לקראת הסוף נתנו לבסיסטית הקטנה עם המראה הנערי לנגן גיטרה ולשיר רגע לבד – זו היתה דפנה קינן והיא העיפה לי את הראש.ראיתי המון הופעות ממש גרועות עד אז ומאז ואף אחד לא השתלמה לי כמו ההופעה ההיא.
כמה חודשים אח”כ ראיתי אותה גם באמא קוראז’ מנגנת על גיטרהבס, קשת של כינור ואפקטים והתאהבתי בה לגמרי. עד היום אני מאוהבת בדפנה קינן של ההופעות, בכל פעם שמזדמן לי להציץ עליה מהצד יש לי את התרגשות הזאת של התאהבות אומנותית. ממליצה לכולכם.
ובברכת – אכול ושתה כי מחרמרמורת.
יש שירים כאלה, שכששומעים אותם הם כמו זריקת אדרנלין. יש די הרבה שירים כאלה ופתאום היום -כשהווינאמפ שלי בחר ב- Caught by the fuzz של סופרגראס הבנתי שכבר שנים זה חתיכת שיר כזה בשבילי.
באופן כללי אני חושבת שסופרגראס מצטיינים בשירי כוח – power songs, כאלה שמהווים מוטיבציה אדירה וגורמים לי לעשות כל מה שאני עושה באותו רגע קצת יותר מהר (לצעוד, להריץ שאילתות ב SQL, להקליד…) הם גם מצטיינים בשיפור מצברוח מיידי – pick me up שכזה.
אבל השיר הזה ספציפית – Caught by the fuzz יש לו איכות חריגה בתחום בעיני ובהאזיני לו ניסיתי להבין מה זה בדיוק שהופך אותו לכזה.
אגב, מעניין לשמוע את זה בגרסא האקוסטית, לי זה גורם להרגיש שבמקרה של השיר חלק גדול מהכוח נמצא דוקא בעיבוד, כלומר העליה לפזמון עדיין סוחפת בטירוף, אבל זה הרבה פחות עובד בלי העיבוד.
(אולי יוולד מזה מיקסטייפ של מוטיבציה)
-תוספת מאוחרת-
להלן עודפוסט בפסטיבל פיונה.
אני אומרת כבר הרבה זמן שלפיונה אפל יש פלואו של ראפר, אז להלן השיר המגניב הזה מתוך האלבום החדש:
פיונה אפל – סכין חמה
(יהיה זמין להאזנה רק עד מחרתיים, שהחל מאז אפשר יהיה לרכוש אותו ואני חושבת שממש כדאי לכם לקנות אותו, הוא תקליט א”א)
אני סבורה שאם הייתי שומעת את השיר הזה לפני כמה שנים הוא היה מעצבן אותי, אבל בכמה השנים האחרונות פיתחתי סבלנות ואפילו חיבה לקצבים האפריקאים המשונים האלה (זו דוגמא טובה מאוד לכזה ששימח אותי), בכלל יש בתקליט הזה משהו שבטי – השירת חזה המרגשת הזו שלה בסינגל הראשון שנשמעת כמו איזו תפילת גשם באמצע מנהטן.
אבל עכשיו אנחנו מדברים על השיר “סכין חמה”. טקסט מלא ברפרנסים (כמו תמיד) וקולות סופר מגניבים שלה ושל אחותה (מוד מגארט) שעליה כתבתי בפוסט הקודם.
והפלואו המגניב הזה.
If I’m butter then
He’s a hot knife
He makes my heart a cinemascope screen
Showing a dancing bird of paradise
He excites me: must be like the Genesis of Rhythm
I get feisty whenever I’m with him
I’m a hot knife
He’s a pat of butter
If I get a chance
I’m gonna show him that
He’s never gonna need another
Never need another
איזה טקסט מגניב,
וגם יש שם איזו רמיזה חמודה לסלאש כשהיא ומוד שרות ביחד שהוא בעצם החמאה והיא הסכין החמה.
אבל אני באמת לא טיפוס של מילים – הכי מגניב לי זה הקצב ובעיבוד האפריקאי.
שום דבר חדש 