פעם ב- 1972, ממש בעיצומה של הזקפה הלאומית הגדולה שידענו ותחליתו של הסיוט המכונה ״אקיבוש״ עלה מחזמר ישראלי מרגש שעסק בצרותיהם של לא פחות – השחורים באמריקה. שמו היה ״אל תקרא לי שחור״ ובו בין היתר היו כמה שירים ממש מוצלחים כמו ״יום יבוא״ ו-״בסי סמית״ והנושא היה ממש חשוב וחברתי ומחאתי. לאמריקאים.
העיסוק הזה בסבל של מישהו שרחוק ממך אלפי קילומטרים כדי לזכך איזה רגש שיש לך בעצמך, עם מידה מסויימת של ריחוק – קוראים לזה התקה. אני אוהבת את זה. זו תרפיה טובה. כי שם יש אפליה ואפרטהייד והעדפה של מגזרים ואלימות משטרתית. לא פה. שם יש.
אז הנה, הרשו לי לזכך אתכם – מצאתי פלייליסט מטורף ממש של ג׳ייזי. ממש מטורף בחיי. מדובר ביופי של דבר. כולו מוקדש למאבק השחורים באמריקה – שירים מעולים אחד אחד עם פלואו אדיר ומסר ממש חשוב לאנשים ששם. וגם אם שמעתם את כולו ולא הבנתם כלום אז הי! לפחות הזזתם את הטוסיק!
(ברור שאני חושבת שזה מאבק חשוב, אל תטעו ואל תנטפקו)
— תוספת מאוחרת: גיליתי שהפלייליסט לא זמן לאנשים שאינם מנויים בטידל אז הכנתי אותו מחדש בסוואן —
בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחר מאנשים שונים שהכרתי להם שירים שהם אהבו. זה עשה אותי ממש שמחה. זה משונה. אבל כן, ממש דילגתי דילוג פנימי של אושר על זה.
אז תעשו לי טובה, שמחו אותי עם הסקר האידיוטי הזה, טוב?
אני בתמורה אכין שני מיקסטייפים – אחד של שירים שאנשים שמחו בהם אחד של שירים שאתם חושבים שאשמח בהם.
אני בתמונה: עם אוזניות, חושבת על שיר בשבילך, צילום אילוסטרציה.
הנה רשימה של סיבות (רנדומליות לגמרי) שבגללה פורטיס *ממש* לא חייב לכם כלום:
לטאה – שוטר פושע והענק הלוחש
השיר של ז’אק – יער ישראלי
הדור הזה – פלונטר
נעליים – 1900?
פריז בלהבות – שוטר פושע והענק הלוחש
שקיעתה של הזריחה – סיפורים מהקופסא
תלוי על הצלב – שוטר פושע והענק הלוחש
המוות אינו מחוסר עבודה* – פלונטר
אז תגידו תודה ותשתקו, טוב? טוב.
(הערות לסדר היום: אני פחות בחורה של מינימל קומפקט, מצד שני – כל שיר מ”שוטר פושע” ומ”פלונטר” הם עילות מספיקות בעיניי לעשות מה שבא לך, כל שיר)
* השיר הראשון של פורטיס שהכרתי, למדתי לנגן על קלאסית וזה. זה היה מעצב ומשפיע, המפגש הראשון שלי עם loudQUIETloud על אף שלא ידעתי מה המשמעות של “כל היום את על לבן” הייתי בצופים וזה…
היא לא ניגנה מספיק שירים ודיברה יותר מדי ואיזה מניאקית שהיא באה בלי להקה ודי עם היוקלהלה ובעיקר מספיק למרק את המצפון הפוליטי שלך על הישבן שלנו… בלה בלה. הכל שטויות. אני לא מכירה אף אמן עדכני שמצליח להיות כל כך לא ציני בקשר למה שהוא עושה, כל כך אותנטי ומסור ומושקע ובטוח בצדקת דרכו ומאמין שהוא יכול לשנות ועתיד טוב יותר וגאולה ושמחת חיים ובעיקר באמת באמת באמת *אוהב* את האנשים שבאים להופעות שלו, בלי פוזה ובלי ציניות, ועם הרבה “בואו נשתה ביחד בירות אחרי ההופעה”.
אה, וכריזמה. מהסוג שהיה יכול לספק חשמל למדינה קטנה לחורף שלם.
(הטקסט כתוב על אמן בלשון זכר אבל תקפצו לי וכזה)
אמנדה פאלמר ועדת מעריצים זומבים בשדרות רוטשילד
(מכאן לא צריך לקרוא)
כבר כתבתי בעבר שאני מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם אמנדה פאלמר, אולי “משיכה-דחייה” יהיה יותר מדויק, הרבה מהסיבות הלא נכונות (‘פחח עליכם ילדים, אני הורדתי את הדרזדן דולז בטורנט כשעוד לא היה אלבום ראשון’ ו’אומייגוד, למה היא חייבת להתפשט?’) וחלק מהסיבות הנכונות (היא משחררת יותר מדי מוזיקה לעולם, חלקה לא מספיק טובה. וגם זה שלמעשה הייתי בטוחה ש Sing מהאלבום השני של הדרזדן דולז הוא בדיחה – לא האמנתי שהיא יכולה להיות *כל כך* יומרנית ולא מודעת לעצמה) אבל דחילק, עם יד על הלב, כל מה שהיא עושה, לטוב ולרע, היא עושה במסירות אין קץ ועם אמונה עיוורת – כדאי שיהיו עוד כאלה, בכל תחום בפחיים (אהמ… פוליטיקה).
Previously, this blog shared its thoughts about AFP here, here, here and here (in Hebrew)
Let me start by saying I LOVE Amanda. I’m not much of a groupie of anything, but for Amanda I go ga-ga.
I was first introduced to the Dolls by a friend from my RHPS cast (shocker huh?) back in 2004. We went on a private road trip up north together, those were hard times for both of us and we needed a short get-away. I did the driving and she was in charge of the music. I did the driving all right, but she forgot about the music… the only cd (we used cd’s back then) she had in her backpack was the first dolls album that she burned (sorry AFP…) for her boyfriend. As soon as she put the thing in the car stereo I knew I would not mind listening to it for the next day and a half. It was awesome. By the end of the road trip we were screaming our lung out with the speakers playing full blast, that must have been the most fun we ever had together.
Ever since I’ve been closely following her career through her blog and later also through twitter. I adore her mentality and her ideology. The way she not only adapted to the changing face of the music biz, but actually, one could argue, led some of that change. In any case, she was and still is WAY ahead of the major labels CEOs in understanding where the ship is sailing, not just for indie music, but for the whole shebang.
And now she’s here. Finally. In Israel. WIN. I was trying relentlessly to get her here since 2010. She was then touring with the oh-so-awesome Jason Webley as the theateric musical act Evelyn Evelyn, and I thought their attitude would work perfectly with inDnegev Music and Arts Festival (in English) and tried to book them. Alas, I was too late and their European tour was already tightly set and booked full. Since then I’ve tried to court the queen of cabaret every year, unsuccessfully. The official reply was always that unfortunately, they can’t fit Israel into Amanda’s schedule. I was beginning to feel that there’s more to their refusal than meets the eye, which was strange to me since she was never one to hide her opinions from her fans and the world.
That’s why I’m so happy she finally came.
Really, I’m just glad that someone, somehow, managed to get her here. It’s great to see her here and the ninja gig last night is a living proof that she always had a large fan base she could rely on.
So, the ninja gig. Yesterday I was part of… 100? 200? 300? people that showed up to her ninja gig in Tel Aviv. It was a night to remember. Totally worth the trip from Jerusalem. I started out wanting to write something about this gig, I mean, it was so intense, for me at least, and so unusual from what you’d get from most artists that I must pass it forward, rely my enthusiasm to the world!
I could start with a dry description of the venue (Bar Kayma), or her performance (weak at first, probably due to the long day she had and the intense heat caused by cramping 150 people in a small space, and ASS FUCKING KICKING as she set on her throne in the middle of Rothschild Blvd- see pic) but I’d much rather talk about her. Her persona, her attitude towards fans. She is out there. Not because she’s small time, because that’s how she is. She loves her fans, not the admiration they have for her, she really loves them. She talks to them, treating the youngest teenage groupie and the oldest producer with the same respect – as intellectual, educated (formally or a-formally) music and art lovers. We, her fans, are all the same, and like her we live for the art. To create, to adore, to consume, to replicate – these are all the same aspects of this “industry” humans have been engaged with since the dawn of time. So, that’s that. No more bullshit. Now, for some criticism.
by Dafna Talmon
One thing that I am a bit cross about is the Tel Aviv only ninja gig. It was a nice gesture, since her Barby concert was sold out, but due to the small venue and late notice (the show was later moved, oh so ironically, to Rothschild Blvd, the location of the 2011 eco-social uprising) mostly Tel-Avivians and die hard ticket holding fans managed to enjoy it. I really feel that a second gig in Haifa and/or Beer Sheva, or even Jerusalem was in order. The objective of these ninja gigs, as I understand it, is to allow for people unexposed to her music and fans that were unable to get a ticket to enjoy Amandas’ art. Playing Haifa would have probably not resulted in a 150 people parade down Alenbi st. but the ninja factor of such a gig is higher than in the culturally privileged Tel-Aviv bubble.
Another issue is the high cost of the gig, between $43 for early birds up to $51 general admission. I don’t know how much of it all ended up in Amandas’ pockets, I’m sure a reasonable sum, and that’s also cool, but why charge so much?
Flight is supposed to be covered by the kickstarter, technically also lodging and expenses (did she couchsurf?), there was very little PR for the show (just try googling the various Israeli news sites in the past 6 months of her gig for reference), the Barby and the Israeli productionS (why were there two booking agencies involved??) work together on almost every indie gig that comes to Israel, so there was probably very little work on that end… I don’t know… am I missing something?
The people involved are not greedy. Hell, they rarely make a profit from those unknown bands they bring here, that’s why, when a gig is already half paid, I’d want to see them helping the crowd that invests in them most of the year by reducing the ticket prices.
Or, maybe, has production costs in Israel became so fucking outrageous?
Now, I don’t mean to pass judgment, I’m honestly wondering about the choice for the ninja gig and the cost of the tickets. Maybe Amanda, a notorious web-dweller, will find this post and would shed some light on these subjects.
The thing about her visit that really made me realize what an awesome human she is was her approach to the BDS and the radical left movements. Usually those rad-lefty idiots react fast, get to artist with their very aggressive point of view and attitude (lets not get into the argument of whether what they are saying is truth or lie or whether the tactic they choose is the right one) and scare/persuade artists away from coming to Israel.
seeing folks battle politics with each other in my timeline without my involvement, i feel like a cat watching string. *left* *right* *left*
//platform.twitter.com/widgets.jsAmanda chose, as always, to see and decide for herself. I don’t assume to know exactly what she saw, her thoughts about “the crises in the middle east” or even if she’ll ever share those with her fans online (probably in a later blog post, she tends not to hold back), but I do know she was very responsible with her reports so far. Plain, simple observations, not passing judgment prior to processing the experience, not joining in on those ENDLESS and usually POINTLESS twitter/FB/blog discussions. Whatever conclusion she arrives to I’m sure it will be the result of careful processing and not the result of a trendish ideology. I want to stress that, when it comes to Israelis, I’m at the far left of the political spectrum. I just don’t like radicals and most of all hate ignorance, so when I say trendish ideology I talk about my own, but as adopted by un-educated western radicals looking for fight.
So, for this first part of my post on AFP visit to IL, I’ll conclude by again stating the AFP is an AMAZING person. Seeing her yesterday made me realize that even more. I’m sure that the concert tonight will be as unique as the ninja gig. AFP has this gift – she can take any crowd, any venue, and turn it into an art piece. Every show is a little different, every show is special in its own way and every show is crazy as fuck.
What I would not give for a calm talk with her over warm a cup of tea, or a radical time backstage with a pint of beer. Either would be awesome. FYI, AFP.
במסגרתו, לרגל יום הולדתו ה- 20 של Cannonball כתבתי כמה מילים ומין הראוי שהן יופיעו גם כאן, בבלוג.
למה היום? כי קים דיל הוציאה שיר שוגייזרי קטן ומקסים שמרגש אותי, שוב, עשרים שנה אחרי הפעם הראשונה ששמעתי אותה.
להלן:
הרבה שנים שבהן אני מעריצה את הברידרז לימדו אותי שיש לי אחת משתי אפשריות כששואלים אותי “מי אלה”: הראשונה היא לעמוד כמו סתומה ולהתחיל לזמזם לפי הסדר הבא את ליין הבס (“טו-דודודודו, טווו-דודודודו”) את ה”אאאווווו” של קים דיל דרך המיקרופון הירוק ואז את הליין של הגיטרה (“אי-או אי-או אי-או אי-או”). ברוב המקרים הדרך הזו מוכתרת ככישלון ואז אני פונה לדרך השנייה, השנואה מבין השתיים: “מכירה את הפיקסיז? הבסיסטית שלהם? לא, היא לא בסיסטית בכלל, כן, לא, אחותה התאומה, השיר הזה שזמזמתי לך קודם”.
בניגוד להרבה להקות שבהן הלהיט לא מייצג נאמנה את האמן (“יותר ממילים” של אקסטרים הוא דוגמה קלאסית, וכך גם “שירים פשוטים” של גרוניך), כדורתותח הוא יופי של סאמפל, שיר פופ נפלא ופשוט שעטוף – כמו כל שירי הברידרז – בקצת לכלוך וקצת אסתטיקה ‘נאה’ (Raw) שבה השירה היא רק חלק מהמיקס, הדיסטורשן הוא תמיד חלק מהסאונד והקולות, ובכן, מתוקים כמו חלומות.
אי אפשר להגיד ש”שמעת את כדורתותח = שמעת את הברידרז” אבל קל להבחין בפוטנציאל שיש שם, בפשטות הגאונית של הפופ המטונף. הרנדומליות הזאת שבה הכל קורה בשיר הזה, שמאפיינת מאוד את הברידרז – מתי נכנס ליין הגיטרה ומתי יוצא, מתי מגיע הברייק, מתי חוזרים ממנו ומה לעזאזל היא שרה שם? -הרנדומליו הזו גורמת לזה להשמע חי ואמיתי כמו שרק נעורים יכולים להישמע.
ולסיכום, אני זוכרת את הרגע שראיתי את כדורתותח בפעם הראשונה. הימים – ימי תחילת הכבלים. ישבתי בסלון אצל חברה שכבר היו לה כבלים וצפיתי ב-MTV – החיבור הראשון שהיה לנו לעולם שבחוץ בעשור שכולו עושר מוזיקלי מהסוג האהוב עליי – כשלפתע זה התחיל. עשרים שניות פנימה הבנתי שאני שומעת את השינוי המוזיקלי הראשון הגדול של חיי – שינוי שהשפיע עליי כל כך עד שלפני זמן לא רב בהופעה של הברידרז בפריז חברה שמכירה אותי טוב אמרה לי “יא, עכשיו אני מבינה מאיפה גנבת את כל התפקידים שלך”. כי הברידרז הם הצליל של הנעורים שלי – שנותיי המעצבות.
לא בא לי להוסיף שמות תואר אבל עיון בשנת 1993 במוזיקה הוביל אותי למסקנה שהיא צרובה לי עמוק עמוק בתודעה. הנה עשרים שירים מתוך 20 אלבומים שיצאו בדיוק לפני 20 שנה:
במהלכו של הכמעט עשור שבו אני עוקבת אחרי אמנדה פאלמר (הראשון של הדרזדן דולז יצא ב- 2004) היא הצליחה לחולל בי טווח רחב ומעניין של רגשות, בינהם: הערכה, גועל, השתאות, הזדהות, שנאה עצמית, הנאה, התרגשות, זלזול, טינה, הערצה, שותפות, שייכות, הכרת תודה.
זה די מדהים, באמת, תחשבו על זה. בעידן שבו אנחנו לא נקשרים רגשית כמעט לשום דבר (הנה הדג, תסתכלו עליו) אמנדה פאלמר הצליחה לחולל בי כל כך הרבה רגשות.
אז עכשיו הגיע הזמן לעשות לזה Reverse engineering – אמנדה פאלמר מדברת בטד על האומנות של פשוט לבקש – לדעת לבקש מהקהל – לבקש כסף, אהבה, הפצה, אוכל, מקום לישון, אביזרים, פסנתר – פשוט לדעת לבקש – אבל בעצם במישרין או בעקיפין- כולם מבקשים. מי באופן מרומז ומי מובהק. מה שמעניין בעיניי בדיבור של אמנדה פאלמר היא הסיבה שבגללה כשאמנדה פאלמר מבקשת כיף לתת לה.
אמנדה פאלמר התפרנסה שנים מלעמוד ולא לזוז תמורת שטרות ומטבעות רנדומליים מעוברי אורח – כל מעריץ יודע את זה – אבל מה שמעניין הוא האופן שבו זה השפיע על מערכת היחסים שלה עם הקהל.
אמנדה פאלמר *רואה* את הקהל שלה. היא רואה כל אחד ואחד. יש בזה משהו מהפכני. אנחנו רגילים למאסות, אנחנו רגילים לקיר בין האומן לקהל, לא סתם כל חלכאי נדכאי ודחויי החברה מעריצים אותה – היא מצליחה לראות את כולם ואין דבר שאתה רוצה יותר בעולם משמישהו יסתכל עליך פתאום ויראה אותך.
אז המסקנה שלי מהעניין הזה הוא שאנחנו צריכים *לראות* קצת יותר את מי שעומד מולנו. ואם הניואייג’ שיט הזה לא עובד עליכם אז דעו לכם – גם כאסטרטגיה שיווקית – לראות את הקהל לקוח משתמש שלך, ממש לראות אותו ולנהל איתו שיחה בלתי אמצעית – שהיום כל כך קל לנהל – זו האטסרטגיה האפקטיבית ביותר – זה ישתלם לכם ואולי על הדרך תשפרו קצת את העולם.
יאללה – עכשיו לכו לראות את הדיבור הזה של אמנדה פאקין פאלמר בטד – זה דיבור רהוט, מעניין ולפרקים מרגש. תשקיעו בו כמה דקות.
דן-יה טוענת פה שאוזניות זולות זה אחלה.
למה? זה זול ולא איכותי. אפשר לקנות הרבה מזה וקומפרסיה גרועה של אודיו לא צורמת.
ובכן, גברת שב”א, את טועה. טוב נו, על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל לדעתי את טועה.
אז הנה הנימוקים שלך בתוספת הזוית שלי.
דבר ראשון עלי להבהיר, אני לא מוזיקאי, אבל אני מיני-אודיופיל. יש לי חמישה דגמי סנהייזר ברמות שונות, אני בחנתי את הדגם של דן-יה וכמו כן יש לי אישית, או שניסיתי על אוזני לא מעט דגמים שונים של חברות רבות. כן, בניגוד לדן-יה, אני מאוד פלצן* כשזה מגיע לאוזניות.
עזניה
נתחיל בנימוק 1#, “כי הן זולות”. וואלה, לא יכול להתווכח איתך, הן זולות. ותכלס, אני כן חושב שהן ממש ממש מעולות יחסית למחיר. לא רק אני חושב ככה, גם לא מעט אתרי סאונד. זהו דגם ה”סנהייזר להמונים”.
הבעיה שלי כאן היא בצרכנות. סנהייזר היא חברה מעולה שבונה מוצרים ברמה גבוהה מאוד אשר מחזיקים שנים רבות. למה לי לרצות לקנות אוזניות ב-130 שקל? האם רצוי ליצור מצב בו אנו מתייחסים למוצרים כמו אוזניות כמשהו חד פעמי?
אני חושב שלא. זה פלסטיק, זה מתכות לא סימפטיות, זה עבודה של איזה סיני עייף, יבוא באוניות או מטוסים ממקום רחוק מאוד. חתימת פחמן עצומה. לא תודה. כשאני יוצר זיהום אני עושה את זה פעם אחת. אגב, למי שיבוא ויטען שאסור לי להטיף כי יש לי חמישה זוגות של אוזניות, קניתי אחד יד שניה, את השאר קיבלתי, את חלקם שיפצתי. האוזניות הותיקות ביותר שברשותי הן HD 430 בנות יותר משלושים שנה, דגם מאוד איכותי בתקופתו וגם עכשיו. אבל מה, שלושים שנה, הריפוד לאוזניים מתפורר כבר, לא נעים. מה זה? סנהייזר עדיין מייצרת חלקי חילוף לאוזניות שייצרו לפני יותר מחמישים שנה, שלא לדבר על שלושים, אז הכל בסדר. עוד פלוס לאוזניות היקרות.
בקשר ל 2# שוב, קשה לי להתווכח. אכן, האוזניות שדן-יה קונה לא מפצות בבאסים, למעשה הן ממש לוקות בתחום הבאסים. אבל היא טוענת שהיא מראש בחורה של Mid-High. טיעון הנגד שלי הוא שבשביל זה המציאו את האקוולייזר. אני אבחר בזוג אחד, טוב, עם טווח תדרים מכובד ואקזז את מה שאני לא רוצה החוצה בעזרת האקולייזר. מי שלא עושה זאת וקונה אוזניות זולות במקום – You’re doing it wrong. דן-יה אולי בחרה בסנהייזר בינוניות, אבל יש אנשים אחרים שיקנו לעצמם, בעזרת אותם נימוקים אוזניות זולות שיכולות לפגוע או אפילו להרוס את השמיעה.
3# יוטיוב וסטרימינג. נועצתי באיל שינדלר, מבחינתי מה שהוא אומר קדוש. בעניין יוטיוב, שימו לב ללינק – יוטיוב משדרים בקידודי סאונד לא רעים בכלל, החוליה החלשה כאן היא מי שהעלה את הקובץ. בקשר לסטרים, התחנות המדוברות משדרות במה שנתן להם אלוהים (יענו, הכסף) ומנסות לתת כמה שיותר בהתחשב ברוחב פס שקנו. שוב, יש כאן משחק שהוא גם רוחב פס וגם שיטת קידוד. אה כן, גם איכות הקובץ ממנו הם משדרים. השורה התחתונה – אל נא תכלילו.
ולמה כל כך אכפת לי שלא תכלילו? ובכן, שינדלר מציע שבעוד אכן “יש הבדל” בין שמיעת סטרים באוזניות זולות לבין יקרות, הוא נובע רק מהעובדה שהזולות תמיד נשמעות אותו הדבר, בעצם במקסימום איכות שלהן, בעוד באוזניות היקרות המאזינה לא שומעת אחרת את השידורים הירודים, אלא למעשה מבחינה באיכות הטובה יותר כשזו משודרתמנוגנת. רוצה לומר, מי שבוחר באוזניות זולות שומע מוזיקה שמשודרת באיכות גבוהה כאילו היתה מוזיקה שמשודרת באיכות נמוכה, מי שבחרה באוזניות היקרות נהנית כשהיא יכולה.
4# סובייקטיבית, אני חושב שהאוזניות של דן-יה לא אוטמות רעשי חוץ בצורה טובה. בינונית בואכה נמוכה. אבל זה סובייקטיבי לחלוטין.
אסכם ואומר שאיש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנימוקים של דן-יה מעולים למי שלא אכפת לו לקנות אוזניות “חד-פעמיות”, מעוניין בהם רק לצרכי אינטרנט ולא רוצה להבחין בשינויים דרסטיים באיכות סאונד. הדגם שהיא ממליצה עליו הוא אחד הטובים ביותר לקנות בפחות מ-150 שקלים חדשים ובהחלט נותן אחלה באנג פור באק. רק תהיו בטוחים שאתם האיש או האישה האלו.
*אגב פלצנות, אני לא מבין מה העניין של כול העולם המערבי מ beats , זה יותר מיתוג מטכנולוגיה.
שום דבר חדש 