חופש – או איך אי אפשר להיות הורה עם קריירה ולגדל ילדים בארץ:

(הבוקר צייצתי את זה: )

חידת הגיון: איך תצליח האם הממוצעת לארגן פעילויות לבנה נטול הגן בכמה שפחות ימי חופש והזנחה? נתון נוסף: העדר סבתא אחת.

או במילים אחרות: איך תצליח האם העובדת, קצת לפני השקת מוצר חדש לשמור על מקום עבודתה בהנתן ילד נטול מסגרת?

או במילים אחרות: מדינה מזויינת, מאיצים בנו לעשות ילדים ולצאת לעבוד אבל לא מספקים שום פתרון לימי החופש.

ואז התפתח דיון:

נכון, חופשה זה חשוב, הילדים צריכים אותה, הגנות צריכות אותה – אני לגמרי בסדר עם זה, אבל כמו שאמרה עדי למבוגרים אין מספיק חופש, ואני רוצה לחדד: בצרפת יש “ואקאנס” יעני – חופשה – כולם ביחד, הילדים ההורים, כולם בחופש.

דובי אמר שלמיטב ידיעתו  ישראל בתחתית הטבלה בימי חופש מעבודה רשמיים, ובראש הטבלה בימי חופש מביה”ס.

רגע…

משהו כאן לא עובד…

אם לילדים יש יותר חופש מלהורים, אה… שנייה… אני לא משהו בחשבון – מישהו יכול אולי לעזור לי?


אני בכלל לא נכנסת כאן לציפיות השונות מאבות ומאמהות (וגם לא נדון בשאלה מה קורה כשיש שתי אמהות שברוב חוצפתן גם עובדות וגם נהנות מעבודתן). הרי יש שני סוגי משרה – “משרת אם” ועבודה רגילה (לפי הסטנדרטים הישראליים) נו… אתם מכירים את זה, עבודה שמניחה שהעובדים בה יהיו, אה, זמינים, קיימים, לא בבית. (למרות שדובי אמר שזו בעיה בפני עצמה)

ואני? לי בכלל יש מזל.

יאיר בן שלוש וחצי ועוד לא ידע את נחת זרועה של מערכת החינוך הציבורית. חופשותיו – בהתאם. הוא למעשה בשבוע אחד של חופש במהלך הקיץ (אני לא דנה בחגי תשרי שיבואו עלינו לטובה). מתן – הוא בכלל אצל מטפלת משפחתון – לא תלוי בחגי ישראל והחופש הגדול.

דוקא בגלל זה, דוקא בגלל שהשנה היינו צריכות לדאוג ל”סידור לילד” לבסה”כ שבוע אני עומדת משתאה – איך זה יכול להיות?

המדינה המזויינת שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים.
אם לדייק – המדינה שלנו עושה הכל כדי שתעשו כמה שיותר ילדים בריאים. הם יממנו לכם טיפולי פוריות, יסייעו כלכלית בכל הבדיקות, אפילו יקלו ראש בבחירה שלכם לעשות הפלה אם יש סיכוי לילד פחות ממושלם – ילדים שלא יכולים להתגייס הם עול למדינה הקטנה ומוקפת אויבים שלנו – אצלנו? רק שלמות כרומוזומית (אבל אני לא משווה, חלילה).

אבל כמו קלישאת הגבר הנכלולי שהכניס אותך להריון- בבוקר שאחרי אתם כבר לבד.

להלן האפשרויות שעומדות בפנינו עכשיו:

להביא את הילד לעבודה –

זה ממש מנהג נלוז.
אני ממש לא מבקרת אף אחד, הרי שגם אני מתכננת בשלישי לעשות “חצי יום עם יאיר במשרד”, זה שאני עושה את זה לא עושה את פחות נלוז בעיניי.

הרי אני עובדת פחות טוב כשהוא כאן, אולי לא רק אני. אני שומעת את כולכם מקטרים בטוויטר על כל ההורים המזויינים האלה שמביאים את הפרחחים זבי החוטם שלהם למשרד.

תאמינו לי חברי הרווקים – אם היתה לנו אפשרות אחרת – היינו לוקחים אותה בשתי ידיים. ובעצם – מה אתכם? אולי תקחו איזה יום חופש ותשמרו לי על הילדים? יום ראשון עוד פנוי…

לקחת יום חופש, לבלות קצת עם החמדמד!

הלוואי אמן. בחיי. אני מתה עליו, אין לי בעיה לבלות איתו עכשיו שבוע בפנאן, רק הוא ואני, בריכה, קולנוע, ספרים, טיולים. אני לא משקרת, בחיי. ילדים בגיל של יאיר הם בדיוק החומר שממנו עשוי הכיף שלי. הוא בגיל אדיר, הוא מצחיק אותי. כיף לנו ביחד. חיכיתי לגיל הזה. אני מתה על הזמן שלנו ביחד לבד.

בעיה: יש לי עבודה. כבר אמרתי שאני אוהבת את העבודה שלי, נכון? אז אני אוהבת אותה. יותר מזה – אני מאוד רוצה לשמור עליה. יותר מזה – אני מנהלת מוצר לפני השקה של מוצר. תנו לי לומר למי שלא מבין את המשפט האחרון שלקחת חופש בזמן הזה משול ללהשאיר את הילד באוטו עם חלונות סגורים ביום חם במיוחד. או לזרוק תינוק לבריכה של העמוקים וללכת לעשן סיגריה. יש לי מזל – הבוס שלי הוא אחלה גבר. הוא מגלה סבלנות נדירה הכל בנוגע לגידול ילדים. גם לסבלנות שלו יש סוף ותחתית ולא הייתי רוצה לגלות איפה עובר הקו.

אין לכם סבתות?

יש לנו! אפילו שתיים. הסבתות שלנו, ברוב חוצפתן, הן נשים עובדות. ולא רק עובדות- לחלקן (אמא שלי) יש העדפות שלא כוללות קייטנה של שבועיים. אל תבינו אותי לא נכון, היא עוזרת בטירוף, רק אתמול שניהם ישנו אצלה לילה, אבל עכשיו היא בדרך לצרפת ומשם לאירלנד. היא הולכת לעשות טראקים עם אחשלי ומשפחתו. תסלחו לי, אבל אני לא יכולה לכעוס על אישה בוגרת שקיבלה החלטה לעשות משהו מגניב ולא לעבוד אצל מדיניות העדר החופשים של מדינת ישראל.

הסבתא השניה פסיכולוגית, היא עובדת (שוב, חוצפה! הרי היא אמורה לעבוד אצלנו!). למרות כל זאת היא הצליחה לגייס יום וחצי לטובת החופשה  של יאיר ובני דודיו ומתכננת להם “קייטנת סבתא” שתשאיר אותה מרוטה.

(אמרתי לכם כבר שבצרפת זה לא ככה? אני יודעת, ישלי אח שגר שם)

אז מה עושים?

אנחנו תופרות תוכניות סביב ימי חופש, אחד אני, אחד דנה, אחד סבתא. יום בעבודה שלה, יום בעבודה שלי ומזדעזעות מהמחשבה על עונת החגים הקרבה ועל החופש הבאמת גדול שיהיה לנו בשנה הבאה.

 

זה הלו"ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני... שלנו יחסית פשוט:

— זה הלו”ז של יאיר לימים הקרובים, בשנה שעברה שירי הראתה לי את הגוגל קלנדר שלה, שכולל שני ילדים במסגרות ציבוריות ושני הורים עובדים, חשכו עיני… שלנו יחסית פשוט —

Mountain Battles – The Breeders – מסיבת השקה במתנ”ס

 

יש מצב שהייתי צריכה לעשות את זה לפני המון זמן, כלומר, כשהתקליט המעולה הזה יצא ואיתו שרשרת הקליפים הזו (זה פלייליסט).

 

Mountain Battles יצא ב- 2008 ואז חברי הלהקה עשו לו “מסיבת השקה” במקום שנראה יותר מהכל כמו המתנ”ס של דייטון אוהיו. במהלך המסיבה הם הקשיבו לתקליט ועשו דברים שעושים במסיבה, פטפטו, עישנו, ניפחו בלונים, אכלו עוגה.
התוצר הוא הדבר הנהדר הזה. בעיני אחד הדברים המקסימים ביותר שלהקת רוק יכולה לעשות, הייתי אומרת שהם הפילו את הקיר הרביעי אבל לא נראה לי שאי פעם היה איזשהו קיר בין הברידרז לקהל.

אח”כ הם יצאו גם לסיבוב הופעות, אני ראיתי אותם בזאפה וזה היה נפלא.

יום אחד כשתהיה לי להקה אנחנו נעשה הכל כמו הברידרז, מינוס הסמים, מינוס הכישרון.

guitar and bass
(אני מהמרת שהשיר שמנוגן כאן הוא German Studies מי חולק עלי?)

*תוספת מאוחרת – השם על הבניין מרמז שהם נמצאים בבניין של Veteran if Foreign Wars מן אגודת וטרנים (איך אומרים את זה בעברית? ותיקי מלחמה?) אמריקאית. כלומר – זה יותר בית אבות מאשר מתנ”ס 🙂

יומולדת שלוש לבלוג ועדיין – שום דבר חדש.

– הפוסט הזה הוא סוג של “אודות” חדש – כי שאלו אותי בשבוע שעבר על מה הבלוג שלי וקצת נתקעתי –

הבלוג הזה שאתם קוראים בו ברגע זה חוגג שלוש שנים.

היו שתי סיבות עיקריות להיווצרו: רציתי ללמוד וורדפרס ורציתי להשתחרר מעכבותיי בכתיבה. שתי המטרות הושגו במלואן. אני חושבת שאני כותבת הרבה פחות גרוע והרבה יותר מילים ואפשר לומר בפה מלא שאני יודעת וורדפרס – קצת יותר יודעת ממה שהתכוונתי (פתחתי עוד בערך עשרים בלוגים אתרים מאז שזה נולד).

הפוסט הראשון היה על ילדיוּת, כלומר, זה שקר, היה פוסט לפניו, אבל הסרתי אותו, לא זוכרת למה.

היו כל מיני פרויקטים – החשוב והבולט שהבם הוא היא תוכנית הרדיו המשובחה “פריקים וגיקים” שיובל ואני הגשנו יחדיו (הנה התוכנית באייקאסט). כיון שיובל מסכים איתי אני יודעת שמותר לי להגיד שאחד הפרקים האהובים עלי הוא דוקא זה ששידרתי עם דוֹבי שיצא ממש מגניב עם המון רפרנסים לדברים ששנינו אוהבים.

עוד פרויקט מצחיק ומטופש היה פרויקט הקריאה בדסקטופים אמרתי מצחיק ומטופש? אמרתי אהוד קינן.

היה את הפוסט שבו סיפרתי לכם שאני הולכת לאח הגדול ואתם האמנתם (פחחחח).

לא פחות משניימעשר פוסטים שבהם מוזכרים הברידרז. המון על הפיקסיז, חוה אלברשטיין, אמנדה פאלמר, פיונה אפל ועוד.

גם כתבנו על צרכנות ועל פוליטיקה. מהפוליטיים אני הכי אוהבת את הרעיון שהיה לי לצאת לגוגל במשאל עם והפוסט הפוליטי הכי חשוב שכתבתי היה דוקא פוסט חברתי.

 

אז הכי כיף מהכל זה לכתוב על מוזיקה, זה הכי קל לי. למעשה – אם היה אפשר להתפרנס מלדבר על מוזיקה ולטרחן על כל חריקת גיטרה ורטיטת רשת בסנייר – זה מה שהייתי עושה. הפוסט הכי שווה שכתבתי לדעתי הוא זה על סאבוי טראפל של הביטלס – יש לי ערימות של טיוטות בראש שנראות בדיוק ככה. הכי מדויק שכתבתי הוא דוקא הקצרצר על השיר של טוני והפוסט שכתבתי שעורר הכי הרבה תוגבות שהפתיעו אותי הוא זה על הלוליטות.

אבל הכי קשה ומעניין לי לכתוב על הורות. זה קטע הדבר הזה, הורות. כל יריעה כל כך קצרה מלהכיל.

הפוסט האהוב עלי הוא זה שמספר שהלב שלי הוא טארדיס (אפרופו – די הרבה פוסטים על הדוקטור). אני גם מאוד אוהבת את הפוסתמונה על הילדות שלי – שאגב השאיר אותי דומעת איזה שלוש שעות. גם רטנתי על חופשת לידה ועל הרחוב הישראלי ואפילו כתבתי פוסט חשוב ללסביות שרוצות לאמץ את הילדים שלהן כחוק.

ואם זה באמת פוסט שקרי שהוא בעצם פוסט יומולדת שהוא בעצם פוסט סיכום שהוא בעצם פוסט אודות, אז תמונה עדכנית שלי מהיום בבוקר:

 

אחרי שלוש שנים 220 פוסטים (18 טיוטות) ולפחות שבעה כותבים אורחים (או רזידנט, כמו יובל) עדיין אין פה שום דבר חדש.

לפחות אני מבטיחה ומקיימת.

ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי

אני רואה הופעות כבר שנים, מלא שנים.

ראיתי הופעות ברוקסן, בלילה ה-12, בלוגוס, בהייניקן, בדוליטל, בשלושת המקומות שבהם היה הבארבי, בערד, בצמח, בקיסריה, בטבע. בתלאביב חיפה וירושלים. בקיבוצים. בפארק הירקון. בהאנגרים לסוגיהם. אני רואה הופעות (או אולי ראיתי יהיה יותר הגיוני לומר, היות ולא ראיתי הופעה כבר הרבה מדי זמן)  מלפני שיש טלפונים ניידים, הרבה לפני שהיה לי רישיון נהיגה, הרבה לפני שמותר היה לי לשתות אבל גם הרבה לפני שמישהו חשב על לאכוף את זה.

ראיתי כבר הופעות בערבים, בצהריימים (איזה ליין מגניב של הופעות זה היה בלוגוס בשישי בצהריים). הופעות בחו”ל (לונדון – פריז- ניו יורק – בוסטון – ליון) ומחו”ל, בפסטיבלים שכבר לא עושים כמותם (ההוא שהיה בחיפה – עם פיג’יי הארווי – משהו עם בירה) וכאלה שהתחילו לעשות כמותם לא מזמן (אינדינגב וכזה).

ובמקום להמשיך עם הניימדרופינג המטופש הזה אפשר להקשיב לשיר ההוא של קוואמי ולקבל מושג כללי (בניכוי לפחות 5 שנים של הופעות וחור שחור וגדול בדמות הפינגווין).

השבוע נסעתי באוטו בשלווה, מתן נם בנושב האחורי ואני שיחקתי עם עצמי מין משחק כזה שבו ניסיתי להזכר בכולן, או לפחות ב- 20% שהצליחו להחרט אצלי בזיכרון. הופתעתי לגלות שההופעות שאני הכי זוכרת הן ממש לא בהכרח ההופעות שהייתי מצפה שיהיו הכי טובות או הכי נזכרות ולכן החלטתי לבחור שלוש קטגוריות ובהן להניח שלוש הופעות.

ההופעה הכי טובה שהייתי בה – the Breeders, זאפה 2008

 

i can feel it

פשוט קרה הדבר הנדיר הזה שקורה כשכולם מקצוענים, כולם נהנים וכולם מאמינים במה שהם עושים.
אין כאן הפתעות. הברידרז בסיבוב ההופעות הממש אחרון שהיה בארץ בגרסא הסחית, נטולת הסמים והאלכוהול ומלאת החיוכים היתה ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם. זה בטח ובטח קשור לעובדה שהם הלהקה האהובה עלי בעולם זה בטח קשור לזה שהם גם העבר וגם ההווה של המוזיקה שאני הכי אוהבת לשמוע. זה בטח גם קשור לזה שמעולם לא ראיתי הופעה של דייויד בואי.

ההופעה הזו היתה בדיוק מה שהופעה צריכה להיות – הקטע האלביני (לייב טו טייפ) והקים-דילי שלהם, העניין הזה עם הפשטות והאסתטיקה המרושלת בשילוב עם הפרפקציוניזם הקימדילי עושה שהופעה של הברידרז תהיה כל מה שהיא מבטיחה. הכל מלוכלך במידה ומהנה במידה גדולה אף יותר.

הייתי יכולה לראות עוד מאה הופעות של הברידרז, בחיי.

סגניות הטוענות לכתר:

  • פורטיס בבארבי
  • סחרוף בעין הוד
  • הדג נחש בכל מקום
  • דרזדן דולז
  • בילויים בתמונע עם יוקה
  • כוורת חוזרת

הפרפורמר הכי טוב שראיתי – ירמי קפלן, ערד 1995

מפתיע, לא? מתישהו בפסטיבל ערד ההוא, אני לא זוכרת אם זה היה לפני ההופעה ההיא של משינה או אחריה, עלה ירמי קפלן על במת הצהריים והופיע מול כמה עשרות בני נוער (גמני!) מנומנמים ומסטולים. זו היתה תקופה מפוצצת בהופעות, אינפלציה מטורפת. אני זוכרת את ההופעה שלו באופן מאוד חד. הוא רקד וזז על הבמה כמו שד סקסי עם תלתלים. הוא רץ והופיע ושר וניגן והכל היה מעולה, אבל יותר מהכל הוא הציג בפני סטנדרט של כריזמה בימתית שעד כה לא נתקלתי בה בהופעות שראיתי בארץ ולמעשה לא נתקלתי בה מאז. כן. ירמי קפלן, מצחיק, לא?

עוד פרפורמרים מצויינים:

  • נו… פורטיס
  • חוה אלברשטיין
  • נועם רותם
  • גל תורן (מרסדס של ההייניקן הבימה)
  • בפינת העתיד לבוא: מאיה בלזיצמן (תזכרו שאמרתי לכם)
  • בפינת הגיטריסט הסקסי: גבע אלון ורונן כוכבי

(בולטת בהעדרה: ענבל פרלמוטר. ראיתי מלא הופעות של המכשפות בשעתו, ואיכשהו דוקא הכריזמה הבימתית של ענבל לא זכורה לי לטובה. יכול להיות שבגלל שבראי השנים המכשפות היה בסה”כ הרכב בינוני למדי עם סולנית כותבת מבריקה מאין כמוה)

ההופעה הכי גרועה שאני הכי שמחה שהלכתי אליה: ליליפוט בפטיפון

אז הייתי בלהקה של בנות שקראו לה ז’נוברק והיתה להקה אחרת של בנות שקראו לה ליליפוט, אז הלכתי לבדוק את הסחורה (הכי “משחקי הכוס” או משהו). ההופעה היתה די מעפנה, לא אדוש בזה, כי באמת… אבל מתישהו לקראת הסוף נתנו לבסיסטית הקטנה עם המראה הנערי לנגן גיטרה ולשיר רגע לבד – זו היתה דפנה קינן והיא העיפה לי את הראש.ראיתי המון הופעות ממש גרועות עד אז ומאז ואף אחד לא השתלמה לי כמו ההופעה ההיא.

כמה חודשים אח”כ ראיתי אותה גם באמא קוראז’ מנגנת על גיטרהבס, קשת של כינור ואפקטים והתאהבתי בה לגמרי. עד היום אני מאוהבת בדפנה קינן של ההופעות, בכל פעם שמזדמן לי להציץ עליה מהצד יש לי את התרגשות הזאת של התאהבות אומנותית. ממליצה לכולכם.

 

ועוד כמה הערות ורשומות:

  • אני מרגישה שאני שוכחת משהו, או משהו-אים. כאילו נמחקו לי ההופעות של הניינטיז, או יותר נכון הרושם העז שהם הותירו עלי כילדה סתומה ונרגשת. איך זה יכול להיות שאין כאן שום מופע-על-מטורף כמו שהיו אז בפארק הירקון? אין לי מושג.
  • אני נורא אוהבת הופעות, אני נורא מתאהבת במופיעים. זה טוב לי. אני עדיין קצת מאוהבת ברועי מנערות ריינס ובסיון מהבאפאלוז אפילו שהם סוג של חברים שלי
  • יש אנשים שהם מוזיקאים מדהימים ופרפורמרים לא משהו – אני ממליצה להבין את ההבדל ולא ללכת לראות כל הופעה. יש דברים שמוטב לשמוע בבית באוזניות טובות.
  • נובלמן הוא מאד’רפאקר של כריזמה בימתית
  • דאוס בלוגוס היה נפלא
  • היהודים (אני יודעת שזה לא מגניב להודות בזה) הם דוגמא טובה ללהקת הופעות משומנת – אין דלתא בין הדיסק להופעה ואם יש היא רק חיובית
  • טיפקס זכורה לי כלהקת הופעות מפתיעה באיכותה

ברשימת ההופעות שאני רוצה לראות:

  • דייויד בואי
  • פיונה אפל
  • עוד ברידרז
  • הלהקה הראשונה שטל זובלסקי יהיה הסולן שלה ושאינה להקת קאברים
  • עוד ברידרז
  • אמנדה פאלמר בסולו
  • הפיקסיז (רק כי יש לי תחושת החמצה מטורפת)
  • הלהקות שיקימו הילדים שלי
  • עוד הופעות שאני עוד לא יודעת עליהן עדיין כי טרם נולדו
  • נינט – כי טרם הספיקותי

ובברכת – אכול ושתה כי מחרמרמורת.

13 ציוצים בנושא #גבייה – יד ראשונה מעורך דין

רועי רוטמן; עו”ד, בלוגר, הוגה, פזמונאי (‘ומלבד זאת אני סבור שיש להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו’) ואחלה גבר בשורה של ציוצים חשובים בנושא החמקמק הזה שנקרא

גבייה

(הציוצים מובאים כלשונם ולפי סדר הופעתם כשירות לציבור, אפשר ורצוי לעקוב אחרי רועי רוטמן a.k.a היען או לקרוא בבלוג שלו כל הזמן)

מכירים את פקודת המסים (גבייה)? כנראה שלא. זו פקודה שמאפשרת לרשויות לגבות מסים מחייבים בלי שהן צריכות לעבור קודם בבית משפט

לפי הפקודה, אם עברו 15 יום ממועד תשלום המס והחייב לא שילמו, אפשר להסמיך גובה מסים לנקוט בהליכי גבייה

הליכי הגבייה האלה כוללים תפיסת מטלטלין, עיקול נכסים הנמצאים בידי צד שלישי (כמו חשבון בנק) ומימושם לשם גביית החוב

כמובן, לפני שמכסים את החוב שנוצר בשל אי תשלום המס, יש לכסות את עלותם של הליכי הגבייה עצמם, שבמקרים רבים מנוהלים באמצעות חברות פרטיות

המשמעות: עצם הפתיחה בהליכי גבייה גורמת לחוב לתפוח. אם מדובר בחוב שאינו קטן, יכול להיות שנכסיו של החייב לא יכסו אפילו את עלות הגובים

כלומר, אחרי שגרמו לקחת לחייב את (כמעט) כל מה שיש לו, הוא עדיין חייב את מלוא חובו הראשוני לרשות שאמורה לגבות את המס

עכשיו, הפקודה מאפשרת, כאמור, את גביית המס בלי לעבור קודם בבית משפט. המשמעות של זה היא שחוק ההתיישנות לא חל על ההליכים האלה

זה אומר שמבחינה עקרונית, העובדה שחלפו יותר מ-7 שנים מאז מועד התגבשות החוב *לא* מהווה הגנה מפני הליכי גבייה לפי הפקודה

וזה, בתורו, אומר שאסור לכם לזרוק לפח תלושי משכורת אחרי 7 שנים, ולא משנה מה אנשים אומרים לכם. את ההוכחה ששילמתם תשמרו עד יומכם האחרון

וזה לא רק ביטוח לאומי. עיריות, למשל, אוהבות להשתמש בפקודה הזו ביחס לחובות ארנונה, קנסות, תשלומים לחינוך ועוד. ‎‫

אה, כן. ולמה קוראים לה “פקודת המסים (גבייה)”? כמו כל דבר חקיקה שמתחיל ב”פקודת”, זו ירושה מהמנדט שאומצה לתוך המשפט הישראלי

הסמכויות שהיא מקנה הוענקו לנציב העליון, שרצה אמצעים חוקיים קשיחים ויעילים לטפל בילידים שהוא הופקד עליהם.

וזה היה הדבר הקרוב ביותר לעצה משפטית שאני מוכן לתת כאן בפיד. שכר טרחתי, לשמחתכם, אינו כפוף לפקודת המסים (גבייה) והוא מתמצה בהפצה הלאה

את כל הציוצים של רועי בנושא ועוד נספחים אפשר למצוא תחת ההאשטאג #גבייה בטוויטר

CrowdSourcing – למה שיר הוא שיר כוח?

יש שירים כאלה, שכששומעים אותם הם כמו זריקת אדרנלין. יש די הרבה שירים כאלה ופתאום היום -כשהווינאמפ שלי בחר ב- Caught by the fuzz  של סופרגראס הבנתי שכבר שנים זה חתיכת שיר כזה בשבילי.

באופן כללי אני חושבת שסופרגראס מצטיינים בשירי כוח – power songs, כאלה שמהווים מוטיבציה אדירה וגורמים לי לעשות כל מה שאני עושה באותו רגע קצת יותר מהר (לצעוד, להריץ שאילתות ב SQL, להקליד…) הם גם מצטיינים בשיפור מצברוח מיידי – pick me up שכזה.

אבל השיר הזה ספציפית – Caught by the fuzz יש לו איכות חריגה בתחום בעיני ובהאזיני לו ניסיתי להבין מה זה בדיוק שהופך אותו לכזה.

אז קודם כל השיר עצמו:

 

ועכשיו לכמה הארות:

  • בטמפו: השיר הוא ב- 164 bpm בערך, זה די מהר – האם שיר כוח חייב להיות מהיר?
  • למעשה אם מתקטננים וחושבים על השמיניות בבס ובגיטרה הוא אפילו במשהו שמזכיר יותר 320 bpm – שזה כבר ממש ממש מהר – חיוני?
  • הנושא: גאז (חחח… גאז – פאז) קומבס הסולן של סופרגראס והיוצר העיקרי מספר שהשיר הוא על שעצרו אותו עם קצת גראס כשהיה בן 15, “פאז” זה כינוי בסלנג למשטרה – הוא לגמרי מצליח להעביר את תחושת המרדף בריחה.
  • אחד מחברי להקת “הנשיאים של ארצות הברית” (שהיא להקה מייצרת שירי כוח נפלאים בעצמה) אמר על השיר הזה “This song is exactly what being a teenager sounds like.” האם שירי כוח מחזירים אותנו לנעורים?
  • עוד: האורך שלו – 2:16 – אין ספק ששירים חזקים במובן ההיפראקטיבי של המילה הם שירים קצרים, כך לפחות לדעתי.

קצת על העיבוד:

  • פתיחה – סגור, בס יורד ועולה אוקטבה, אותו האקורד בפאוור קורדס, מדי פעם אקורדים פתוחים א-לה שירי נצחונות למינהם
  • בית סגור מאופק. פאוור קורדס, מהלך אקורדים פשוט למדי, בס וגיטרות בשמיניות, היי-האט סגור, כל הבתים ככה, חצי סגורים (ביחס לפתיחה של הפזמונים) ואז מעבר תופים מהיר לתוך ->
  • עליה לפזמון (if only…) – פתיחה של האקורדים, מצילות פתוחות, ובעיקר העליה הזו של המלודיה
  • ופזמון (אני חושבת שזה פזמון) שהוא בעצם בלי מילים אוּ אה אוּ וכזה – קל וכיפי.

ככה זה נשמע בגרסא האקוסטית:

 

אגב, מעניין לשמוע את זה בגרסא האקוסטית, לי זה גורם להרגיש שבמקרה של השיר חלק גדול מהכוח נמצא דוקא בעיבוד, כלומר העליה לפזמון עדיין סוחפת בטירוף, אבל זה הרבה פחות עובד בלי העיבוד.

אז יש לי שתי שאלות לכוורת:

  1. למה השיר הזה הוא שיר כוח?
  2. מהו שיר הכוח האולטמטיבי שלכם?

(אולי יוולד מזה מיקסטייפ של מוטיבציה)

-תוספת מאוחרת-

פלייליסט של שירי כוח (שמופיעים בתגובות):

מטא פוסט: מחרוזות חיפוש גאלור 2

לפני שנתיים פחות כמה ימים פרסמתי את הראשון בסדרה והנה עכשיו אני מפרסמת את השני.

לא בטוחה שיהיה שלישי, אבל יאללה:

שירה צרופה

(הנה פואמה קצרה שהרכבתי ממחרוזות חיפוש ארוכות במיוחד)

מה הייתי בגלגול הקודם – אני כאן אני לא מתבזבז

בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי – אני חייב להיות קול בעניין הזה

כאן הכל התחיל לא יגמר לעולם – אני מגניב כי יש לי מקל

פתאום הלכת ממני חזר הכסף לחשבון

יש עוד די הרבה כאלה, אבל אני חושבת שאלו ה”לחינים” מבין כולם וגם יש בהם משהו עמוק 🙂

מחרוזות שעליהן הבלוג הופיע הכי הרבה בדפי החיפוש השונים:

  • כשבקנםםל,  עםםעךק – תוצר של הניסוי הארור ההוא.
  • ממותה, שלג – זה יובל
  • סקס עם בעלי חיים – גם זה יובל. בלתי נסבל מה שהוא עשה לבלוג התמים הזה (עוד בקבוצה: סקס אדום עם בעלי חיים, סקס, סקס אם חיות, בובת מין)
  • קבוצות: היפסטרים, פריקים, פריקיות, היפסטר, בנים בנות, פריקים חמודים
  • מוזיקה: נינט טייב, פלונטר, אמנדה פאלמר, פיקסיז, רם אוריון, רמי פורטיס, פיונה אפל
  • צרכנות: songs.co.il, מחנהיודה
  • פוריטני – סריוסלי?
  • ילד עצוב
  • אספסוף
  • דוקטור הו
  • גרפים
  • אוכל: עוגיה, גלידה, אורז, פיצה
  • שום דבר
  • אושר

ועכשיו כל המחרוזות שבהן חיפושי תמונות

(במובן, מישהו הקליד את המילה “תמונה” או “תמונות”, כאילו לא נולד עדיין גוגל אימאג’ס):

  • תמונה מפחידה
  • תמונה של
  • תמונה של גיטרה
  • תמונה של גלידה
  • תמונה של הזין שלי
  • תמונה של שמש
  • תמונות אומנותיות
  • תמונות אמיתיות
  • תמונות באיכות גבוהה להורדה
  • תמונות בוקר טוב
  • תמונות בחורות
  • תמונות בנושא פרידה
  • תמונות בנים
  • תמונות ברזולוציה גבוהה
  • תמונות גולשים
  • תמונות חיילים
  • תמונות חמודות לפייסבוק
  • תמונות יומולדת
  • תמונות יפות וחמודות
  • תמונות יפות למחשב
  • תמונות ישראל
  • תמונות כל מיני
  • תמונות לדסקטופ
  • תמונות לזכור ולא לשכוח
  • תמונות למצגות
  • תמונות מביכות
  • תמונות מגניבות למחשב
  • תמונות מטורפות
  • תמונות מיוחדות
  • תמונות ממתקים
  • תמונות מפחידות
  • תמונות מפחידות מוות
  • תמונות סוטות ומצחיקות
  • תמונות סקס
  • תמונות עם פתגמים
  • תמונות עצובות
  • תמונות ערב טוב
  • תמונות פוטושופ שהשתבשו
  • תמונות פיצה
  • תמונות פרידה
  • תמונות ציר זמן בפייסבוק
  • תמונות רקע
  • תמונות רקע למחשב
  • תמונות רקע למחשב חיות
  • תמונות רקע למחשב לבנות
  • תמונות שולחן עבודה
  • תמונות של אושר
  • תמונות של אנשים מצויירים
  • תמונות של בנים
  • תמונות של גיטרה
  • תמונות של גלידה
  • תמונות של זין
  • תמונות של חתולים
  • תמונות של ילדים בגטו
  • תמונות של ישראל
  • תמונות של מכוניות מגניבות
  • תמונות של נינט טייב
  • תמונות של פיצה
  • תמונות של פריקיות
  • תמונות של ציצי
  • תמונות של קקי
  • תמונות של שלג
  • תמונות של שמחה
  • תמונות של שריף
  • תמונות של תינוקות חמודים
  • תמונות שלי
  • תמונות שמחה
  • תמונת הילד הבוכה
  • תמונת סקס
  • תמונת קאבר

ידעתי שזה יצחיק גם אותך.

יאללה די. למי יש כוח.

 

 

 

אוהבת בריבוע

אז החים שלך יפים ושקטים וקטנים, את פוגשת את אהבת חייך, עוברת לגור איתה. אתן אוהבות הכי שיש וזה רק הולך ומתעצם עם כל יום שעובר. אתן מתחתנות. את מאושרת. אתן מחליטות לעשות ילד. הריון וזה. יש לך מלא חברים הורים, זה נראה קשה אך אפשרי.
הוא נולד.
הוא מקסים – אבל תינוק.

לאט לאט הוא מכה לך שורשים בלב ומשתקע שם וגדל ומתעצם וככל שהוא גדל האהבה אליו הולכת וגדלה. בשלב מסוים את מרגישה שהשורשים שלו מתחילים להפוך לך את הבלטות של הלב*, שאיך אפשר בכלל להכיל את כל זה? שאיך את יכולה למצוא מקום לכל זה לכל הספקטרום העצום הזה, לשלל הצבעים האלה שילד מייצר. הטווח הולך וגדל, גוונים תדרים וטונים שלא שמעת מעולם מרטיטים את נימי נפשך, ככה מהמסד עד הטפחות. וכמו שהוא מתעצב בדמותך את מתעצבת בדמותו ומפתחת כישורים ביחד איתו.

ואז מתחילים לדבר על עוד ילד ואת חושבת לעצמך, מה עוד ילד? איך אפשר לאהוב ככה עוד פעם? למי יש מקום? אין סיכוי שיש מקום! אני לא טארדיס. יש גבול. חלל וזמן וכל זה. והריון. ולידה. ופתאום יש שניים. והשני גם הוא בהתחלה קצת תינוק. ואז הוא לומד לחייך ולעשות עוד ועוד דברים. ואת מתאהבת בו. אפילו יותר מהר. כי השביל הזה של אהבת אם כבר סלול ודרוך אצלך והוא – החמסן הקטן, מתקדם בו במהירות שיא, עוקב אחרי פירורי הלחם שהשאיר אח שלו הגדול ואת לא שמה לב ופתאום הוא שם עמוק, בלב שלך.

ושוב את מרגישה שהלב שלך עומד להתפוצץ כי כבר עכשיו יש שם כל כך הרבה נכסים, בלב.

ואז יום אחד הם יושבים שניהם במושב האחורי של האוטו ובלי שאמרת כלום או שביקשת או התערבת, את קולטת במראה האחורית את הבכור והוא עושה פרצופים לתינוק ושניהם צוחקים.
ואז הלב שלך מתפוצץ.
כי את אוהבת כל אחד מהם בנפרד על היותו הוא עצמו ועוד פעם אחת כל אחד מהם על היותו אח של השני והקשר האוטונומי הזה שרק מתחיל בינהם הוא הדבר הכי מרגש שיכול לקרות.

אז אני אוהבת אותם בריבוע.
וכנראה שהלב שלי הוא באמת טארדיס, כי אחרת אני לא מבינה איך כל זה יכול להתקיים.

(* = זה דימוי של דנה, לא שלי)
וזה הפוסט הכי ^שם תואר^ שכתבתי אי פעם, לא יהיו הרבה כאלה.

אני חמאה, אתה סכין חמה (פיונה אפל)

להלן עודפוסט בפסטיבל פיונה.

 

אני אומרת כבר הרבה זמן שלפיונה אפל יש פלואו של ראפר, אז להלן השיר המגניב הזה מתוך האלבום החדש:

פיונה אפל – סכין חמה

פיונה אפל – סכין חמה

(יהיה זמין להאזנה רק עד מחרתיים, שהחל מאז אפשר יהיה לרכוש אותו ואני חושבת שממש כדאי לכם לקנות אותו, הוא תקליט א”א)

אני סבורה שאם הייתי שומעת את השיר הזה לפני כמה שנים הוא היה מעצבן אותי, אבל בכמה השנים האחרונות פיתחתי סבלנות ואפילו חיבה לקצבים האפריקאים המשונים האלה (זו דוגמא טובה מאוד לכזה ששימח אותי), בכלל יש בתקליט הזה משהו שבטי –  השירת חזה המרגשת הזו שלה בסינגל הראשון שנשמעת כמו איזו תפילת גשם באמצע מנהטן.

אבל עכשיו אנחנו מדברים על השיר “סכין חמה”. טקסט מלא ברפרנסים (כמו תמיד) וקולות סופר מגניבים שלה ושל אחותה (מוד מגארט) שעליה כתבתי בפוסט הקודם.
והפלואו המגניב הזה.

If I’m butter then
He’s a hot knife
He makes my heart a cinemascope screen
Showing a dancing bird of paradise

He excites me: must be like the Genesis of Rhythm
I get feisty whenever I’m with him

I’m a hot knife
He’s a pat of butter
If I get a chance
I’m gonna show him that
He’s never gonna need another
Never need another

איזה טקסט מגניב,

וגם יש שם איזו רמיזה חמודה לסלאש כשהיא ומוד שרות ביחד שהוא בעצם החמאה והיא הסכין החמה.

אבל אני באמת לא טיפוס של מילים – הכי מגניב לי זה הקצב ובעיבוד האפריקאי.

לוליטה את ילדה יפה ויש לך פוטנציאל

השבוע בעקבות החדש של פיונה יוצא שאני בפיונה-פסט, שמעתי מיליון דברים שלה וכיף לי. בין היתר גיליתי שאחותה היא זמרת קברט (וגם יש את הביצוע החמוד הזה של שתיהן ביחד).

הדבר ששמעתי שדוקא פחות מצא חן בעיניי הוא ראיון של פיונה אפל אצל הווארד שטרן. היא בת 19, קצת אחרי שהוחתמה (זה בערך ב- 1996) בסוני, כולה ילדה ניו יורקית מתוסבכת שנשלחה לקדם את האלבום שלה. אחרי כמה דקות של האזנה נאלצתי להפסיק להקשיב, לא בגלל שאיכות הסאונד מזעזעת, אלא בגלל שהרגשתי שאני מאזינה לאונס.

יש המון נסיבות מקלות, אבל זה לא מעניין אותי ולכן אין לי כוח למנות אותן.

בכל מקרה, זה גרם לי לרצף מוזיקלי תודעתי שהוליד את ארבעת השירים האלה:

אלאניס מוריסט – ידיים נקיות

“בעצם את עובדת אצלי וזה נעים לי שאת תלויה בי”

אולי הדוגמא הכי מובהקת  – אלאניס שרה בלי להתבלבל על הרומן שהיה לה בגיל ארבעשרה עם מישהו מתעשיית המוזיקה שקידם אותה, רוב השיר מצוטט מפיו כשהוא אומר לה דברים כמו – אם תשארי צעירה וחתיכה בסוף נתחתן, תלמדי מה שאת יכולה ממני ואז נעבור הלאה וגו…

 

קרלי סימון – אתה כל כך יהיר

“היינו יחד כשעוד הייתי צעירה ונאיבית ואמרת שלעולם לא תעזוב, אבל אז ויתרת על דברים שאהבת – בינהם אני”

שנים על שנים של ספקולציות (מיק ג’אגר למשל) ובסוף הסתבר שמדובר בכלל במי שניהל אז את תקליטי גפן ושחלק מהשיר הוא סביב קנאתה של קרלי סימון בג’וני מיטשל שהוחתמה בערך באותו הזמן. זה עדיין נשאר שיר שמסמל בשבילי את זה בדיוק – אפילו שאין בו שום אלימות או הפעלת סמכות.
 

שריל קרואו – מה שאני יכול לעשות עבורך…

“אין סיכוי שתצליחי לבדך… תעשי מה שאני אומר לך … החליקי את היד שלי כנגד … תביני- אני הולך להיות הגבר שלך”

שוב, מאוד פתוח ומאוד גלוי. מה שנחמד בשיר הזה הוא דוקא הלחן והעיבוד העליז. בעצם מעולם לא שמתי לב על מה הוא מדבר עד היום.

וכמובן –

לוליטה – אתי אנקרי

תמיד אהבתי אותה, את אתי אנקרי. במאמר מוסגר אומר שהיא ושריל קרואו שתיהן מקוטלגות אצלי תחת יוצרות שלא מוערכות מספיק. שתיהו מבריקות בעיניי.

אין צורך להסביר את הקשר של השיר הזה, נכון?

ולכו לשמוע את החדש של פיונה אפל, הוא מקסים.