בייבי, בייבי בלוז.

האינטרנטים מלאים בתיאורים של הרגע המאושר בחיי – הלידה.

“היום לפני שנתיים קרה הנס הגדול ודיצה נכנסה לחיי, מהרגע הראשון שהחזקתי אותך ידעתי שאת…” “לפני חמש שנים, בערך בשעה הזו הגישו לי את שוקי שלי בפעם הראשונה ומאותו רגע ואילך כל שאר הדברים איבדו משמעות”
(* הטון הסמוי שאתם שומעים כאן הוא לא זלזול, הוא קנאה)

היום מתנתון בן שנה. כלומר, עברה בדיוק שנה מהרגע המרגש ההוא שבו שמו אותו על החזה שלי והוא הביט בי במבט ספקן דרך עיניים מזוגגות ועד עכשיו. הרגע ההוא היה יפה יחסית, אני זוכרת אותו כרגע היפה האחרון לפני תקופה ארוכה מדי שאני מנסה להדחיק.

כבר כמה ימים (לקראת יום ההולדת של מתנתון) אני מעורערת ופורצת בבכי בשעות רנדומליות של היום, תאריך הלידה של מתן מחזיר אותי לדבר הזה שקרה אחר כך ובו אני נזכרת באימה ועצב.

אימה – כי לא הייתי רוצה לעולם להיות שוב במצב הזה ועצב… ובכן, לשם כך התכנסנו.

התקופה שאחרי לידתו של מתן, מהרגע שהגעתי לחדר במחלקה ועד ארבעה חודשים קדימה זכורה אצלי בעיקר כבליל עיסתי ושחור של כאבים פיזיים, בכי ממושך ורצון עז ללכת מכאן ודי או לזרוק את מתן מהחלון.

היו לי נסיבות מקלות, או אם לדייק – היו לי נסיבות מכבידות:

אבא שלי מת בהפתעה בערך ארבעה חודשים לפני שילדתי, הלידה בעצם שחררה את הסכר והשכול שצף החוצה – הוא בקע ממני, ממתן, מהמראה, מהגשם – הכל היה נורא שלוב זה בזה – היש והאין השתקפו אחד בשני כל הזמן ולא באמת יכולתי להכיל את כל זה.

הרגשתי נורא. כאב לי כל הגוף. אני יודעת, לכולן כואב. קרה לי איזה משהו בלידה שהיה קשור לחוליות תחתונות של הגב ולמעשה לא יכולתי לשבת כמעט שלושה חודשים (זה השתפר באופן הדרגתי וכשחזרתי לעבוד בשלושה וחצי חודשים פחות יום כבר הייתי בסדר באספקט הפיזיולוגי הזה). מלבד העניין האורטופדי היה גם את ענייני ההנקה והתפרים (והיו רבים כאלה). הראשון נרגע בערך אחרי שלושה חודשים והשני עבר אחרי חודשיים.

וגם היה תינוק חדש, שאפילו שהוא ילד שני – הוא עדיין תינוק שצריך לטפל בו. ומלבד התינוק יש גם אח גדול שחיכה כבר שתגיע הלידה הארורה הזו כדי שיקבל את אמא שלו בחזרה (אמא שלו שהקיאה משבוע שלישי ועד שבוע 41, שלא השתוללה איתו כבר כמה חודשים ושבאופן כללי נראית קמולה) והילד הזה האהוב, כל מה שרציתי באותם רגעים הוא שילך מכאן ויניח לי לנפשי. כולכם בעצם, מלבד דנה, רציתי שתלכו ותניחו לי לנפשי.

הייתי בטוחה שכשאחזור לעבודה הכל יסתדר. חזרתי לעבודה יום לפני סוף חופשת הלידה ואת השבועיים הראשונים ביליתי בלבכות מול מסך המחשב, או בחדר ישיבות, או למטה בחצר.

ואז הכל התחיל להרגע ולאט לאט להסתדר.

אבל הנה מגיע היום הזה, היום שבו מתן נולד ואני מתה לשמוח איתו ולא יכולה כי עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאוכל להזכר בתקופה הזו בלי לדמוע, והנה אני שוב עם עיניים לחות במשרד.

אבל דנה אומרת שצריך לחגוג את התקומה ולא את השואה.

צריך לחגוג את זה שאני יושבת.

את זה שמתנתון חמוד נורא.

שיאיר הוא ילד קסום.

את זה שהחלק הנורא עבר.

 

להלן:

8 thoughts on “בייבי, בייבי בלוז.

  1. יופי, עכשיו גם אני בוכה.
    ושוב אני רוצה להגיד את כל הקלישאות וזה עוצר אותי, אבל די לא אכפת לי.
    כתבת מרגש ונוגע ללב כל כך. אתן בכלל מקסימות ואני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתן בעלות הדירה שלי והאימהות של הילד שאני מטפלת בו והאוזן הקשבת לכל תחלואי.
    אני אוהבת אתכן ואתן/ם משפחה יפה ונהדרת.
    מזל טוב ויומולדת שמח לך ולמתן.

    Like

  2. ריגשת אותי ואני כל כך מתחברת להרבה ממה שכתבת, וכתבת כל כך יפה וקולע. אני מקווה שבשנה הבאה יהיו לך ביום הולדת של מתן יותר חיוכים ופחות דמעות ושהיחס בין חיוכים לדמעות ישתפר עם כל שנה שעוברת.
    מזל טוב

    Like

  3. ואו,לא היה לי מושג לגבי הסיפורון הזה, אבל אפשר להבין לגמרי איך הכל התערבב.
    בכל מקרה הוא מקסים, ויש לכן משפחה מקסימה ודנה צודקת, הכי צודקת.
    מזל טוב!

    Like

  4. יש לי משהו להגיד – הוא בא לעודד, ואני מקווה שכך זה יתקבל, קראי עד הסוף בבקשה אפילו אם האמצע עושה לך חשק להוציא אותי מהמסך ולתת לי מכות!
    כתבת קטע מדהים עם שגיאה אחת עצומה – “אני יודעת – לכולם כואב”
    אז זהו שלא – אחרי 2 לידות ומס’ שלוש בדרך – לא כאב כמו לך, לא היו תפרים, הנקה הלכה עם מס’ אחת יותר חלק מחלק ומספר שתיים שנולד פג’לה מרגע שהגיע הבייתה… ולא היה דיכאון (עם או בלי נסיבות מכבידות)רק תשישות
    מגעילה שכמותי – למה אני מספרת לך את כל זה?
    כי מותר לך להגיד או לצווח ” היה לי קשה מנשוא, יותר קשה מלכל העולם, עדיין קשה לי, אין לי מושג איך הצלחתי לנשום עד עכשיו או כמה זמן יקח עד שארגיש כאילו אני יכולה לנשום כרגיל שוב” בלי להתנצל על זה, בלי להשוות לקשיים של אחרות (או לחשוב שאם למישהי אחר קשה פחות או יותר לך יש פחות זכות להתלונן) בלי להרגיש בושה על זה שזה כך וכך היה, או על זה שכך את מרגישה, ובלי להרגיש פחות נורמלית כי לאחרות אין או לא היה ככה.
    יכול להיות שאם תרשי לעצמך לקחת את הזכות לאנוכיות הקטנה הזו לסבול ממשהו שכביכול לא אמור להיות כך חלק מהסבל והמועקה ישתחררו.
    מותר לך, מגיע לך (במובן החיובי כמובן), ויכול להיות שנחוץ לך

    זו כמובן דעתי, בלי להכיר אותך יותר ממה שקראתי כאן, ובהחלט יכול להיות שאני טועה בענק ולא בכיוון, אבל בשביל הסיכוי שיש משהו בדבריי היה לי חשוב לכתוב את זה.

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s