בכל פעם שיאיר ואני הולכים ברחוב אני חווה רגעים של התעלות והתרוממות רוח.
מסתבר שכל הנושאים היומיומיים שטורדים את מנוחתנו ומפלגים את העם (צדק חברתי, כיבוש, רמי קליינשטיין) הם זוטות. כל הקמפיינים שמוכרות לנו כל מיני עמותות לטובת אחדות לאומית כזו או אחרת מיותרים לחלוטין; כי כשיאיר ואני הולכים בגאווה יחד ברחוב יש רק נושא אחד שמעניין את הרחוב הישראלי כולו: מפחיד יותר מהאיום האיראני, רועש יותר מאנסטסיה מיכאלי הדבר היחיד שמאחד סוף סוף את הרחוב הישראלי – נשים כגברים, צעירים כזקנים, אשכנזים כמזרחיים והנושא הוא המוצץ של יאיר.
כמה שורות שהספקתי ללקט בשנים האחרונות:
- איזה תינוק מתוק, חבל שיתרגל למוצץ
- איזה ילד יפה, למה הוא עם מוצץ? (כי זה נעים לו)
- חמודי אתה כבר גדול, אתה לא צריך מוצץ! (את כבר גדולה, את לא צריכה מקל הליכה)
- אלי: הוא לא גדול מדי בשביל מוצץ? (לא)
- הנה, לך לאמא ותגיד לה שאתה כבר לא צריך מוצץ (הנה, תלך לבי”ח ותגיד להם שאתה כבר לא זקוק למוח שלך)
- בוא הנה ילד, תו לי את המוצץ שלך (בואי הנה גברת, תני לי את הארנק שלך)
- את יודעת שזה לא טוב לו המוצץ, זה יכול להרוס לו את השיניים הדיבור ההתפתחות שיווי המשקל (באמת? לא ידעתי, זו הפעם הראשונה ששמעתי את זה!)
והחביב עלי מכולם, אנשים שבוחרים ברדך שאינה מילולית ופשוט ניגשים לילד ומוציאים לו את המוצץ בשובביות בחיוך. (זה קורה המון! אתם לא תאמינו כמה)
כן.
בחיי.
אז הייתי רוצה לעשות כאן סדר בדברים:
- זה לא עניינו של אף אחד. הוא יגמל ממוצץ מתי שהוא יחליט (למעשה הוא כבר החליט, אבל לא רציתי לקלקל לכם את ההפתעה).
- אם יש לכם בעיה עם מוצץ או אם אתם רוצים אחד, לכו תקנו.
- אני יודעת שהוא נראה גדול לגילו (3) הוא אמנם גבוה, יפה ודובר שפה עשירה יותר ממה שאתם יכולים לדבר בגילכם המופלג אבל באופן מפתיע זה עדיין לא עניינו של אף אחד.
- אל תגעו בילד שלי בלי רשותו, אל תקחו ממנו כלום, תכבדו את המרחב שלו ואל תפלשו. בחיי שהבא שיעשה את זה יחטוף בעיטה.
- אפילו היה הוא בן 18 נוהג במכונית עם שלט נהג חדש מאחור ובפיו מוצץ – גם אז (הפתעה) זה לא היה עניינו של אף אחד
- יש לו אמא, למעשה שתיים – תודה.
- וברוח הטוויטר: זדיינו.
- בברכה: יאיר, מתן והאמהות שלהם.
* גם התגובות שלכם בפייסבוק על זה שהוא יותר יפה בלי מוצץ וזה, בחיאת. תודה.
איזו תמונה מעולה!
LikeLike
וברוח הטוויטר: +1000000
LikeLike
קודם כל הבנים שלכן עוצרי נשימה בחמידותם.
שנית, אני מסכימה איתך בכל לב. כבר קרה שהלכתי ברחוב עם האחיינית שאוהבת להתחפש לנסיכה כל מות השנה ואנשים בלתי מוכרים הסבירו לה שלא פורים. אני רצתי להגיד להם שהיום יום הבסטיליה ולכבודו אסיר את ראשם.
LikeLike
הבן שלי בן 4.5 וכמה מפתיע יש לו מוצץ וגם, הוא מאד אוהב להתחפש כל יום ובכלל עושה דברים של ילדים רחמנא ליצנן… ואנשים עם תובנות ישנם בכל מקום. פולשים ומחטטים ושולחים ידיים. אין גבול לחוצפה של הרחוב הישראלי…
LikeLike
אני הייתי עם מוצץ עד גיל חמש. פשוט בגיל ארבע עברנו לקיבוץ וביום ההולדת שלי הילדים (יותר נכון מכשפה אחת מהשכבה הגבוהה ) הודיעו לי שהיום אני עושה הפתעה לאמא וזורק את המוצץ.
כך שלא רק מבוגרים נוהגים לפלוש לילדים לחיים.
LikeLike
דן-יה, חשבתי שזה אולי עשוי לעניין אותך, מעניין לעניין באותו עניין.(שהרי המוצץ, למעשה, הוא כלל לא העניין).
http://beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%E9%EC%E3_%E0%E9%EA_%F7%E5%F8%E0%E9%ED_%EC%EA
ואם לא, את כמובן מוזמנת להתעלם.
את כותבת מאוד יפה ושיהיה לך יום מקסים,
רותם.
LikeLike
יווו תמונה מהממת של שניהם!
ויותר ברצינות: ווטפ?! מילא הנטיה הישראלית של אנשים זרים למשש לנשים בהריון, אבל מה זה זה החרא הזה?!
האגדה מספרת שבגיל ארבע, כשהלכתי לראשונה לגן “של גדולים”, הפסקתי עם המוצץ, בטקס רב-רושם. מור פאואר טו יאיר ולמוצץ שלו!
LikeLike
תודה על התגובות, אוסיף גם עוד פוסט שנשלח אלי דרך פ”ב:
http://soapbox.yuvaladam.com/archives/827
ובכלל, אני חושבת שאפשר לכתוב פוסט שלם על ההתערבות של הרחוב הישראלי, בלי קשר למוצץ.
– את לא רואה שלילד קר?
– אין לו אוויר שם בפנים! (תינוק במנשא)
– הוא רעב, תני לו ציצי (תני לו את ציצי!)
– ילד בגילו יכול ללכת לבד
– וגם: ילד, איך קוראים לך? (מהתגובה שכאן)
או במילות המשורר:
ילד, של מי אתה? מה אתה עושה פה? למה אתה לא בגן? מתי תסתפר כבר?
LikeLike
אכן, המהירות שבה הישראלולו הממוצע מתערב לך בהורות זה דבר די מדהים.
LikeLike
תשמחי לדעת שאם הוא היה בלי מוצץ, היו מציקים לך בדיוק באותה המידה, רק מהכיוןו ההפוך (אם כי אני בהחלט מקווה שלא היו ניגשים אליו ותוקעים לו מוצץ בפה בכוח).
LikeLike
מה, לא ברור שהילד, כמו הרחם, הם של המדינה ולא שלך?
אגב, מה בעיה עם “ילד, איך קוראים לך?” ?
LikeLike
תרומתי לדיון היא המשפט שעזר לי בכל חזית (משפחה, רחוב וכו׳): ילד זה לא דמוקרטיה. ילד זה דיקטטורה ואני השליט היחיד. נאור, אבל יחיד.
LikeLike
מצחיק, כשהגר היתה קטנה, רוב התלונות היו על כך שאין לה מוצץ…
עוד כמה משפטים לאוסף:
– “למה אין לה גרביים?” (כי אנחנו מאוד עניים ואין לנו כסף)
– “גרביים! גרביים! כל הקור מגיע מהרגליים!” (וכל הטמטום מגיע מהראש)
– “למה היא לא בגן?” (שכחתי את הדרך)
– “את עדיין מניקה?!?!?!?!?!!!!?!?!?!(!” (לא, אני סתם חולצת שד מתוך הרגל)
– “בקור הזה צריך מעיל!” (ממש סיביר כאן)
– “תחזיקי אותה! היא יכולה ליפול” (וואלה)
– “היא לא הולכת?” (היא גם יודעת לעשות תרגילי קפוארה, אבל ברגע שהיא ראתה אותך היא החליטה לעבור לזחילה)
– “בת כמה היא? שנה? אה, לא? שנה ורבע? אז למה היא לא הולכת?” (תשאלי אותה, יכול להיות שהיא לא קראה מה תינוקות בגילה אמורים לעשות)
המשך יבוא.
LikeLike
מהצד השני, בתקופה שניסינו לשכנע את יואב להפסיק ללכת עם מוצץ, בירכתי בלב על כל זר/מכר שהעיר לו. לפעמים לחץ חברתי זה דבר חיובי.
LikeLike
הי ישראל, נראה לי שזה מאוד תלוי באופי של הילד. בני בכורי הוא מהילדים הנחושים שנצפו ולכן לחץ חברתי רק גורם לו להרגיש לא בנוח בניגוד לתהליכים הפנימיים ופנים משפחתיים שמתרחשים אצלו. שמחה שזה עזר לכם.
עדי, ברנקו, שירי ודובי (אם הוא כאן) בא לי לכתוב פוסט משותף של כולנו על הרחוב הישראלי ומעורבותו בחינוך ילדינו.
משהו על הרחם הלאומי והתוצר הגולמי.
תגידו אם אתם בעניין ונעשה כזה.
LikeLike
שירי: תשובה מצויינת.
LikeLike
אני בפנים.
LikeLike