על שמות ותארים (ועל איווט הגזען)

קִראו לי “חברת הכנסת מירי רגב” או סתם שמרנית, אני אוהבת כשהתקשורת פונה לבעלי תפקידים במדינה בלי מידת הפמיליאריות הישראלית הרגילה. שם משפחה ותפקיד למשל – זה מספק אותי. בכלל, אני חסידה גדולה של שפה קובעת תודעה וטקסיות ממלכתית. האנשים האלה הם (לכאורה) נבחרי העם וככאלה עליהם להיות, אה… נישאים.

אם היו שואלים אותי (וכנראה גם את “חברת הכנסת מירי רגב בשבילך”) צריך היה להחזיר את הדיבור בגוף שלישי – “יודע אדוני האם קו חמש עבר כבר?” או “תואיל נא גברתי להעביר אלי את מוסף הספורט” כשעוד היה אפשר. עכשיו כבר ממש מאוחר מדי. התקשיתי עד מאוד בתקופה הקצרה שבה הייתי באקדמיה, רציתי לפנות אל המרצים החביבים עלי לפחות בשם משפחתם אבל זה אידיוטי הרי כולם חברים ו”דוקטור מטר” או “מר כנען” היה נשמע ארכאי ומטופש.

היום אני כבר פחות רגישה לזה, אבל בעיקר אצל “נבחרי העם”. פתאום זה נשמע לא נכון, כמו שאול שנבחר למלוכה רק כי היה מספיק גבוה – “נבחרי העם” לא באמת נבחרים על ידי, השרים ממונים לא לפי כישוריהם וזו ממש לא הממשלה שאני הצבעתי לה, אין ליושבים בה דבר עלי שגורם לי לרצות להעניק להם ממלכתיות פורמלית.

למעשה, הייתי רוצה להעביר חוק שהתקשורת חייבת לפנות אל נבחריה בשם משפחה ותואר עד שיוכיחו שהם לא ראויים לנישאוּת.
ברוב המקרים ואצל רוב הנבחרים – עד שישבנם מונח על הכסא הנכסף הם מספיקים לאבד את הזכות למעט הכבוד שהפנייה הממלכתית הזו מייצרת ובכך “ירויחו” את הזכות להקרא בשמותיהם הפרטיים במהלך ראיון. חלק מתחילים טוב (רה”מ ברק) ועשויים להדרדר דרך שם פרטי (שמע נא, אהוד) עד למדמנת השִטנה (המנוול מהמגדלים).

הייתי רוצה להציע שבתחתית הפירמידה יוסיפו שם אמצעי, משהו שמתאר את האדם שלפנייך – קצת כמו שפעם היו מוסיפים מקצוע (גולדשמידט) או תיאור חיצוני (שוורץ) לאנשים בשטייטל, כך לא יתבלבלו כתבינו הבכירים בין איווט הגזען האלים ליברמן לבין אלי הגזען חסר הלב ישי.

וכמו שצייצתי מוקדם יותר הערב: שר חוץ שלא מטריח עצמו ללמוד עברית תקנית ראוי לגינוי אפילו יותר מראש ממשלה שקנה או לא קנה בית ברחוב כרמיה בהנחת סלב.

ומלבד זאת אני סבורה שיש לכנות את רה”מ ביבי המזיק במזיד נתניהו. זו כבר לא המנעות, זה ממש נזק.

3 thoughts on “על שמות ותארים (ועל איווט הגזען)

  1. זה מזכיר לי את החוויה המשונה של לפנות לרופאים שאני עובד איתם בשם “דוקטור בלה-בלה”. במרפאה שבה אני מתמחה כפסיכולוג (וגם במרפאה שבה עשיתי פרקטיקום כסטודנט) היו כולם פונים זה לזה בשם הפרטי, מלבד אל הרופאים. כשפונים אל הרופאים – ואפילו כשמדברים עליהם בגוף שלישי כשהם לא נמצאים – אומרים “דוקטור שלייפה/חתולחמוד/כלשםאחרשעולהלכםבראש”. וזה מוזר לי לפנות לבן אדם שאני נמצא איתו בשיחה מקצועית ככה, אחרי ששניה לפני זה פניתי למישהו אחר בשמו הפרטי, גם כאשר המישהו האחר הזה הוא במקרה דוקטור (רק לא רופא).

    וכמעט בלי קשר, היום ביקרנו בקופת חולים. כשנכנסו לחדר הרופא הוא הציג את עצמו בשם הפרטי. לא ד”ר שם-משפחה, בלי המילה “דוקטור” בכלל. פשוט “שלום, אני שם-פרטי”. זה דווקא היה נחמד.

    Like

  2. Unless they’re female doctors. Then it’s ok to call them by their names and not title…
    I would refer to the article on “Yachasi-Mean” but can’t search in Hebrew

    Like

  3. טוב, ההבדל בין איך שמכנים גברים לנשים הוא שוביניסטי ומעמדי מאוד. בשבע השנים שלי באקדמיה, כל הגברים הבכירים היו דוקטור איקס ופרופסור וואי, אבל הנשים הן תמיד רות, עדנה ולילך, בלי קשר לגילן ומכובדותן. כמו כן, כשהדרכתי במחנה קיץ קונסטרבטיבי בארה”ב, שבו חצי מבעלי ובעלות התפקידים נשאו את התואר “Rabi”, עדיין היה הבדל בין איך שכונו הרבנים הגברים לרבות הנשים: הגברים היו בדרך כלל מכונים בשם משפחתם, כמו רביי רזניק ורביי שולמן, אבל עד היום אין לי מושג מה שם משפחתן של רביי איימי ורביי וונדי.
    מסקנה – לא מעניין אותנו אם השקעת שנים מחייך לקבל הסמכה בתחום הדת/ משפטים/ רפואה/ מחקר מוזיקולוגי, וגם לא אם את מצליחה ומצטיינת בתחומך. בשבילנו את קודם כל נקבה.

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s