לכו לראות את ארץ בראשית, כולכם

ראשית: הטריילר של ארץ בראשית

קראתי על הסרט ממש אתמול, בעיתון. מאיר שלו כתב עליו:

"…לפני כמה ימים ראיתי סרט טבע חדש, ושוב הייתי ילד פעור לב ועיניים. למרבה ההפתעה הסרט לא צולם במדבר של ניו-מקסיקו, לא במעמקי הים ולא בסוואנות של אפריקה. לא נחשפו בו פרטים חדשים על חיי האנקונדה ולא הוחדרה מצלמה לחדק של ציקדה.

לא תאמינו – הסרט צולם בארץ הקטנה שלנו, בתקציבים ובהפקה בסדר הגודל שלנו, וגיבוריו הן החיות הפושטיות שלנו…"

(הרשיתי לעצמי להעתיק מהעיתון כי אני מאמינה שמר שלו ישמח על כל אדם נוסף שצופה בסרט)
טוב, זה ממש חלק קטן ממה שמאיר שלו כתב וכדאי לקרוא את הכל.

אז היום בבוקר הלכתי לראות אותו.

אקדים ואומר: אני לא מהמטיילים- אבל זה עניין של העשור האחרון.

את ילדותי ביליתי בצפיה בפריחות שונות לפי עונות השנה, ברדיפה אחרי תופעות טבע ומזג אויר, בציפיה ללהקות של ציפורים נודדות, בזחילה במערות, בבתי ספר שדה ובאוהלים עם מימייה וסנדלים. כן, ההורים שלי.

ההורים שלי ועוד קבוצה של חברים היו "מטיילים אותנו" בארץ: פעם בשנה כמה ימים על חוף כינרת, פעם בשנה עין גדי ויעלים, בכל שבת יעד קצר אחר ובכל שישי משכיבים את השמש לישון בחוף הים. אח שלי הפך מזה למדריך טיולים, אני? אני הפכתי ל"עירונית" (זו קללה, כן?)- תמיד הייתי מורדת :).
אבל אני עדיין יודעת להגיד מתי יתחיל הגשם, איפה הצפון ולאן צריך להתקדם מכאן, איך קוראים כמעט לכל פרח מצוי (אני גם יודעת להמציא מעולה כשאני שוכחת), יודעת לספר המון אגדות, למצוא עקרבים מתחת לאבנים, לחכות בשקט בשקט ליעלים ולנוטריות ולדמיין שראיתי נמר ולוטרה (בהתאמה).

ראיתי היום בבוקר את "ארץ בראשית" ובכיתי. כלומר, לא בכי תמרורים מביך כזה, כי בכל זאת… אבל בכמה נקודות בסרט נקוו לי דמעות בעיניים.

יש לנו לישראלים את הדבר הזה, תחושת השייכות המפגרת הזו, "שלנו" "אנחנו". אין לי את זה כבר שנים, זה מצחיק אותי. אני לועגת לכם- כל אלה שחושבים שיש להם מניה בבר רפאלי או באיילת זורר, אתם מצחיקים אותי. אני לא כמוכם. אין כבר מזמן תחושת "שלנו" על שום דבר במדינה הזו. מרגישה פחות ופחות שייכת עם כל יום שעובר. אני לא רוצה להיות חלק מהמדינה הזו- נבחרי הציבור מגעילים אותי, העם שלי מגעיל אותי גם הוא, לרוב.

אבל אז פתאום, אני רואה את הזריחה בים המלח, אני רואה יעלים שמתחילים את היום, שלג בחרמון דום ובנחל צין שטפון, ובבום אחד אני בת 5, מנופפת בגאווה בדגל ישראל ומרגישה חלק. הסרט הזה ריגש אותי נורא, הוא שדד ממני את הציניות והשנאה. אני עדיין לא מרגישה חלק מהמדינה אבל אני אוהבת את הארץ. היא כל כך יפה ומגוונת ואני שלה והיא שלי.

כי ישראל זה לא רק הכיבוש וביבי והדתיים והאלימות וכל האנשים המגעילים האלה והפקקים והקומבינות, ישראל היא גם חבל ארץ שאני קשורה אליו על אמת. מי היה מאמין? וכמה היא יפה הארץ הזאת שלי.

ומיכאל הייטיב לנסח בתגובה לפוסט הזה:

"הסרט, באופן מוזר למדי, מעודד פטריוטיות. לא זו הלאומנית, אלא את הרגש הבסיסי הזה שבחוגים מסויימים הוא מוקצה: אהבה פשוטה למקום שנולדת בו, בלי רגשי אשמה או התייחסות לפוליטיקה."