זו המנה האחרונה שאכלנו בטאפאס בר אחד העם או "המסעדה החדשה של רושפלד" אם תרצו, אתמול, כלומר, אחת משלוש המנות האחרונות שאכלנו אחרי מספר דו ספרתי, אני חושבת שאולי אפילו כזה שמתחיל ב- 2 של טאפאסים.
מיותר לומר שהיה מצוין, בעצם, אולי לא מיותר לומר? היה מצוין, טעים, כיף.
לדעתי הכי טובים היו הקלמרים שהרוטב שלהם עושה לי לרייר ממש עכשיו במרחק שעות רבות, האנשובי- כן, המולים בחמאה ויין, המנה עם הלחם באמצע (הו אלוהים!), הברנדי הספרדי שניב הגיח איתו לשולחן שלנו והפירות שבסנגריה שכללו גם אגוזי לוז רכים וטובים.
רגע, מציבה את התמונה והולכת להקליד מהמחשב… 
אז זה היה אתמול, (אני במחשב עכשיו) והיה כיף. גם אכלנו חבורה של אנשים עם חיבה רבה לאוכל- שלוש שכותבות על אוכל או עורכות אוכל באתר גדול ושי שותפי היקר לסרטי זבל ואני.
סולידריות
נתקלתי השבוע בסולידריות מקסימה מהסוג הכי עמוק שאפשר לחשוב עליו, כזו של קבוצה אמיתית שעומדת לצד ומאחורי חבריה, גיבוי שלם אמיתי ועמוק, ערבות הדדית שכולם רק מדברים עליה. נתקלתי בה כשחבר סיפר לי על סוף השבוע שבילה במעצר בעקבות השתתפותו (הבלתי אלימה) בהפגנה בשייח ג'ראח. מהבגדים החמים שנשלחו לעצורים והגיבוי המשפטי, דרך חבר מפגין שהתעקש שיעצרו אותו למען הסולידריות וחברים נוספים שקיימו משמרת מחאה מול בית המשפט ועד לרגע שחרורו שבו ביקש להודות לחברים שבחוץ ונענה ב: "אין על מה, היום זה אתה, מחר זה אני"- משפט נפלא שאמור להיות הבסיס של כל חבורה בעלת אינטרס משותף.
שום דבר חדש 
המשפט האחרון, הקטן והמודש, ריגש אותי עד מאוד.
אתן מקסימות.
אהבתיאהבתי